דברי יששכר קסט

להוציא אלא כופין על הכתובה ומבקשין על הגט כמו שהוכיחו וכו'. ולכן בתנאי הכתוב בכתובה זו וכו' רק שאם תבקש להתגרש שיפרע לה כתובתה כדעת ר' אמי. ולהוציא מדרבא שהוא מסקנת התלמוד עכ"ל. חזינן עכ"פ דכוונת מימרא דר' אמי הוא שיפרע כתובה במזומנים וא"כ ע"כ מ"ש שם בת' צ"א ע"א הא לא"ה עבדינן כר' אמי ויוציא ויתן כתובה ע"כ כוונתו דיסלק במזומנים כיון דל"ל למיקם בספוקייהו

ומעתה מ"ש שם אח"כ והיכי דאפשר למיקם בספוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שא"י לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלים וכו'. דברים פשוטים הן דהא קיי"ל כרבא. אבל מ"ש אח"כ וכן הדין היכי דא"א למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלים לאחריותן אלא תקבל גטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אחרת ע"כ דברים אלו סותרין כל מ"ש למעלה שהרי בדא"א למיקם בספוקייהו קיי"ל כר"א בשאר נושא אשה על אשתו כמש"ל

ואף אם נדחוק ונפרש כוונתו ז"ל דהכא כיון דאינו רוצה לישא ב' נשים אלא רוצה לגרש הראשונה אין הדין כמו בנושא אשה על אשתו אף שדחוק לחלק כן. מה נענה ונאמר לדברים השנויים שם באותה תשובה בסגנון הראשון וקצת משונה וז"ל. מיהו אם רוצה בעצמו לישא אחרת עלי' אין מונעין אותה ממנו. אלא דאם לא אפשר למיקם בספוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהי' כתובתה עליו עד שיהי' לו. הא ודאי תמוה ולית נגר ובר נגר דיפרקונה. דסותר כל מ"ש למעלה במ"ש אם הוא עני וכו': שמא נאמר עוד דכוונתו ז"ל בנושא אשה על אשתו ששהתה עשר שנים ולא ילדה כיון דהחסרון מצדה אז הוא דאמרינן כן והוי כמו במום ונכפה לדעת האחרונים ז"ל

אך ס"ס איך יתיישבו סוף דברי התשו' ההיא שכ' וז"ל והנה בא בכאן אדם א' מעירכם שיש לו שם אשה ואומר שהיא זקנה בלתי ראוי' לילד ושהתה עמו יותר מכ"ה שנה ולא ילדה לו מעולם וכן העידו רבים ורצה לישא את בת אחותו וכו' ובהיותינו נועדים הקהל בשעת קידושין מנעתיו בפני כולם עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי לילך לברשך קודם הפסח הבא ראשון ויגרש את אשתו הראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר עמה מכתובתה כפי השגת ידו למראית דייני העיר ההוא עכ"ל

ואם כדבריו ז"ל למה מנעו לקדשה. הכלל דדברי הריב"ש תמוהים מאד וקרוב בעיני שיש שם איזה ט"ס בהך דאם אין ידו משגח. ס"ס מה שדייקו הב"י ורמ"א שדעתו להיפוך מדברי ת' הרשב"א תמוה מאד ולמה לנו לעשות מחלוקת בכדי ולעשות דעת הריב"ש ז"ל תמוה מדברי עצמו כמש"ל

וממילא שיטת הרמ"א שהחליט להלכה כדברי הרא"ש והריב"ש תמוה דמדברי הריב"ש אין ראי' ומדברי הרא"ש ג"כ אין ראי' דלשיטתי' אזיל כמש"ל עפ"י מ"ש בפ"ק דב"מ. אבל דעת הרמ"א בסי' צ"ג מדשתיק ולא הביא החיוב דמזונותי' בלא נתן לה כתובה משמע פשוט דס"ל כדעת הרי"ף והרשב"א א"כ הו"ל לפסוק גם הכא כהרי"ף והרשב"א

אך ידוע מ"ש הח"מ קי"ט סק"ה לחלק בין היכי שמגרשה משום מום דאז הוא דכ' הרא"ש דמוציאה וכתובתה תשאר חוב ואולי גם הרשב"א מודה בכה"ג. ויש קצת ראי' לדברי הח"מ ממ"ש שם בת' הרא"ש וז"ל איך יתקן ר"ג שיתחייב ליתן לה שכו"ע משמע מדעתו ז"ל דגם מזונות אינו נותן לה. ולפ"ז הדקו"ש הנ"ל לדוכתא כמ"ש הרי"ף והרשב"ץ ועוד הרי הרא"ש סותר ד"ע לפ"ק דב"מ ולפמ"ש הח"מ ניחא דבמגרשה משום מום אינו נותן לה מזונות

אך ס"ס אני מסופק די"ל בשאר הנשים היכי דליכא מום כיון דנותן לה מזונות היכא דנ"ח הכתובה אה"נ דלדעת הרא"ש מגרשה והכתובה תשאר חוב. לא כמ"ש הח"מ דבכה"ג בשאר הנשים הכל מודים דצריך ליתן לה הכתובה אדרבה כיון דבכה"ג אין כאן הוכחה מהגמ'. והרי"ף והרשב"א לא כתבו כן אלא דדחקו אותן הקושיות אבל בכה"ג כיון דנותן מזונות אין שום קושיא ולא סייעתא. ואפי' אם נימא דדעת הרא"ש הוא כן הוא יחיד נגד רי"ף והרשב"א ורשב"ץ ומהריב"ש אין ראי' כשיטת הרא"ש

ועתה נבוא לדבר מענין הנשתטית דעת הרמב"ם דמדינא דגמ' אינו חייב במזונותי'. ואף שהמ"מ כ' שלא מצא ראי' לדבריו ז"ל נראה קצת לראי' ממ"ש בגמ' ריש כתובות הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אלמא היכי דמעוכב מצד תק"ח אינו מעלה מזונות ה"נ הרי הבעל מוכן לגרש ואין יכול לדור עמה אלא שהחכמים מנעוהו ע"כ אינו מעלה לה מזונות. והחולקים ס"ל כמ"ש הב"ש קי"ט סקי"א דהוי כמו במגורשת ואינה מגורשת דחייב ה"נ כיון דהחכמים הוא שמנעוהו לגרש עדיין היא ברשותו וחייב לזונה. ומכתובות יש לחלק דהתם הרי אינה ברשותו וכיון שמתק"ח אינו יכול לכונסה אינה נכנסת לרשותו אבל הכא להיפוך הרי היא ברשותו וס"ס כיון שהחכמים אמרו שאסור לגרשה אינה יוצאת מרשותו וחייב שוב במזונותי'

אך כ"ז בשוטה דרבנן. אבל בשוטה דאורייתא כבר כתב הח"מ סק"ט והב"ש סק"י דגם לרמב"ם חייב בכל החיובים ומעתה אפי' מדינא דגמ' אם הי' נושא אשה על אשתו כאחת הי' חייב במזונותי' ולא בכתובה כיון שא"י לגרשה

ולא אדע מ"ש כ"ת דגרוע עוד מנכפה מה נ"מ ס"ס מדינא דגמ' כיון דאינו מגרשה למה יתן כתובתה ואדרבה עוד אמרו להיפוך בגמ' כתובות (דף פ"ב ע"ב) ועדיין כשהוא כועס עליה א"ל לכי אצל כתובתך עד שבא שמעון בן שטח וכו'

אך כל חקירתינו כעת אחרי תקנת רגמ"ה והבאים אחריו ז"ל שתקנו שתהי' הכתובה צרורה ומונחה ונ' דעיקר התקנה היתה באין לו דביש לו כמו מדינא דגמ' דנושא אדם על אשתו היכי דאפשר למיקם בספוקייהו ול"ת שמא יעני ה"נ למה לן למיחש ודי לנו אם נאמר שהוא כמו מדינא דגמרא באינה שוטה. אלא היכי דמוחזק דאין לו דמדינא דגמרא יוציא ויתן כחובה וצריך לסלק במזומנים ה"נ עיקר השלשת הכתובה הוא מעין זה דחוששין שמא אח"כ לא יהי' לו וקרוב בעיני דגזרו יש לו אטו אין לו ומש"ה הצריכו לעולם השלשת כתובה משום לא פלוג. וכבר כ' מעין זה בח' צ"ץ

אך מ"ש כ"ת לומר דבשוטה כי האי שאין לה שום רפואה לא תקנו כלל דמה תועלת הוא אם בעלה יתעגן תמוהין לי דבריו דודאי כל עיקר מה שמתירין ע"י מאה רבנים הוא דוקא היכי דאין רפואה אבל ביש לה רפואה כל זמן שיש לה תקוה עפ"י דברי הרופאים שתתרפא ודאי מחויב הוא לגלגל עמה אולי תתרפא והיא בכלל חולנית. אך ורק היכי שלפי ראות ב"ד אין לה שום רפואה אז מתירין לו לישא ואעפ"כ מפני חומר תרגמ"ה עושים תקנה וחוששים אפי' על חשש רחוק מאד שמא תתרפא

מ"ש כ"ת בשם תרעק"א החדשות בשם ת"מ דטעם השלשת הכתובה הוא משום הגט דהוי כעין גירושין משום דתקנו השלשת הגט דבר זה תימה הוא דתלי תניא בדלא תניא השלשת כתובה הוא תקנה מוקדמת ומוזכרת עוד בכלבו ובת' מהר"מ מרוטנבורג והשלשת הגט הוא מאוחרת ומקורה בב"ח סי' קי"ט בשם ר' שכנא וחכמי ורנקבורט וכו' ופשוט יותר כמש"ל דהוי כמו נושא אשה על אשתו דיוציא ויתן כתובה וגזרו יש לו אטו אין לו

גם תימה מ"ש הגרעק"א ז"ל שם דמן הדין מותר לו לשהות עם שתיהן אחרי שתתרפא הראשונה למה לא נימא דהשני' כיון שנשאת לו אחר תקנה המאוחרת שכבר השליש גט וכתובה נשאת על תנאי זה שלא ישהה שתיהן

ומ"ש כ"ת דהראשונה יכולה למחות שלא נשאת ע"ד שתי נשים תימה הרי בסבתה נשא אחרת והי' מוכרת