דברי יששכר קסח

והדבר פשוט כמש"ל דעיקר הצער היא ביום המיתה דוגמת התחלת החורבן ועדיף מינה דהתם בי' באב הי' הוספת חורבן אבל הקבורה אינה שום צער נוסף

וגם ליכא מלתא דמיתאמר בגמ' דלית מידי דרמיזא לעילא מינה ובודאי אותו היום שמת נשמתו נפקדת וע"כ אומרים הקדיש כל שנה ושנה ואם פקודת כל האדם הוא לעולם ביום המיתה יום עליית הנשמה למקורה איך שייך לחלק בזה בין שנה הראשונה לשלאחרי'

וזכורני שבהתראותי פנים בפעם האחרונה עם אבינו ז"ל בא אז בן דודינו המנוח מ' יוסף חיים ז"ל לשאול את אבינו ז"ל באיזה יום יהי' יא"צ של אביו. ואמר אז אבינו אלי איך אתה מורה בשנה הראשונה אם כדברי הט"ז או כש"ך וגם מה טעמא דש"ך דג' ימים מרוחקים או ד' מה דוקא בג' ולא בב'

והשבתי לו אנא לא חילק וכו' ידענא דברי הט"ז הם מובנים לכל. וגם דעת הש"ך הם דוקא בג' או ד' ימים ולא בב' והסברא מובנת דבב' ימים למשל הנפטר בד' כסלו ונקבר בו' בו א"כ יב"ח של אבלות כלים בה' בו וכשעושה היא"צ ביום המיתה שהוא ד' כסלו אז הוא נוהג כל אותו יום דין האבלות כמבואר בסס"י שצ"ה ואין לנו חשש רק על יום א' שהוא ה' כסלו וכולי האי ל"ח דיום א' לא אתי למינשי אבל בג' ימים מרוחקים דאיכא חשש שכחה שני ימים איכא למיחש דאתי למינשי

וראי' לדבר מגמ' כתובות (ד' ה') נשאת בד' ונבעלת בה' ולא חיישינן לאקרורי דעתא היינו דבחד יומא לא חיישינן וביותר חיישינן

ובהג"א פ"ק דכתובות דיום א' או ב' עד שיכתבו הכתובה מותר לשהות משמע דעתו דאף בשני ימים ל"ח שישכח. וז"ש הש"ך ג' או ד' ימים די"ל דגם שני ימים אינו שוכח וצריך לפ"ז הרחק ד' ימים

וס"ס עדות הש"ך בעצמו מוכח שלא כדבריו ז"ל שהעיד בעצמו שלא ראה מעולם לחלק בזה וכי לא איתרמי גם אז לפעמים שנתרחקה הקבורה ג' או ד' ימים וע"כ שלא חלקו בזה. ורק מענותנותו דהש"ך ז"ל לא סמך על עדותו נגד דעת המ"ב

ואף שיפה העיר כ"ת שתלית זה בפלוגתא דט"ז ונה"כ בסי' שע"ו אם לומר קדיש בשבת קודם הקבורה. ובאמת בעובדא דהתם לא הורתי מעולם רק כדברי הנה"כ לפי שכ' שאין נוהגין כן אני מתירא להכניס ראשי בדברים הנעלמים מ"מ לפי מ"ש ביאור מחלוקתם אין זה ענין לזה כלל

וגם אפי' לדברי המ"ב ה"מ ביום היא"צ בעצמו דשייך אתי לזלזולי באבלות אבל מה שפוסקים לומר קדיש דלא שייך אתי לזלזולי ודאי דמחשבין מיום המיתה וכל המשנה בזה אינו אלא מן המתמיהין. וד' יסור יגון ואנחה מאהלי ישרון: אחיך דוש"ת. חלק אבן העזר סימן קיז. כבוד הרב הגאון גזע קדושים וכו' מ' חיים ארי' הורוויץ נ"י גאבד"ק קראקא

ע"ד אשר ביקש כ"ת ממני להצטרף בהיתרא דהאי גברא דנשתטית שאין לו כלום לסלק הכתובה אפי' באופן המבואר בת' צ"צ. הנני להודיעהו דעתי הקלושה בזה

הנה בדין המבואר ברמ"א קי"ט ס"ו דאפי' אין לו לסלק הכתובה והנדוניא יכול הוא לגרש את אשתו והכתובה תשאר עליו חוב ומקור ההלכה בשם תשו' הרא"ש והריב"ש וידוע שהרשב"א בת' בשם רי"ף בשם גאון כ' דא"י לגרשה עד שיסלק כתובתה. וראיתם מדאמרי' בכתובות (דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אלמא דצריך לסלק הכתובה תיכף כשנותן הגט. ועוד יותר הוסיף הרשב"ץ ח"ג רכ"ג בתשו' להביא ראי' מהך דיבמות (דף ס"ג ע"ב) הנני מביא עליכם רעה וכו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה ומשאר עובדי דגמ' גיטין (דף נ"ח) שנתן עיניו באשת רבו ומכולהו קשה לרא"ש וריב"ש ז"ל

ונ' ליישב שיטתם דהרי"ף והרשב"א והרא"ש אזלי לשיטתם דבפ"ק דב"מ נחלקו בהך דירושלמי דפ' מציאת האשה דאמר הן דמשבק איתת' ולא יהיב לה פורנא חייב ליתן לה מזונותי' וכ' הרי"ף דהוא נגד גמ' דידן דבגמ' דידן משמע דבכה"ג אינו חייב ליתן לה מזונות מדאמרו דוקא במגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותי'

והרא"ש פסק כירושלמי וכן פסק ג"כ בטואהע"ז צ"ג א"כ ניחא שפיר דלהרא"ש ל"ק כל הני קושיות דאה"נ דא"צ ליתן לה הכתובה מקודם ואעפ"כ רעה היא אשר לא יוכל לצאת ממנה דהרי חייב הוא במזונותי' ולא יתפטר ממנה וכן בההיא דלקתה ניחא דצריך ליתן לה הכתובה דכ"ז שלא נתן לה חייב הוא במזונותי' ממילא חייב הוא ברפואתה

אבל הרי"ף והרשב"א לשיטתייהו שפיר קשיא להו דאינהו ז"ל ס"ל דאינו חייב במזונותי' ושפיר דייקו דצריך ליתן לה הכתובה והיינו דהרשב"א באותה תשובה עצמה אלף רנ"ד ושם הוסיף והביא דברי הרי"ף דפ"ק דב"מ הנ"ל לומר דאין ליישב באופן אחר

אך כ"ץ ליישב דעת הרא"ש. אבל על הריב"ש קשה דהוא ז"ל כ' בתשו' ש"ג כדעת הרי"ף דאינו חייב במזונותי' אף שלא פרע הכתובה והדק"ל

אך המעיין בת' הריב"ש צ"א באותה התשובה שממנה הביאו לראי' דס"ל כדעת הרא"ש ממנה יראה שכל דבריו ז"ל תמוהים ותימה על הב"י והרמ"א שלא עמדו בזה. בתחלה כ' אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עלי' או יוציא ויתן כתובה וכו' הא לא"ה עבדינן כר' אמי ויוציא ויתן כתובה עכ"ל. מדברים אלו מוכח מפורש דדעת הריב"ש לחלק בין אם יש לו לאין לו דמי שיש לו אינה יכולה האשה למונעו מלישא אחרת וכן אם רוצה לגרשה יכול הוא לגרשה ואח"כ יתן לה כתובתה אבל אם אין לו יכולה היא למונעו דהיינו שתאמר גרשני ותן לי כתובתי

ופשוט הכוונה דמחויב לסלק לה תיכף באופן שתתרצה דאל"כ אין לה תקיפות שתטעון שיגרשנה ולא יהי' לה מזונות והכתובה ג"כ לא תשיג אלא שיהי' לה חוב על איש עני כמוהו ולמה תרצה להתגרש ובודאי הכוונה שיתן לה הכתובה במזומנים. וגם דהוא ז"ל בעצמו כ' בתשו' ר"ח מפורש וז"ל א"כ נ' דאין תנאי זה לאחר מיתת הבעל אלא להפקיע דין התלמוד ומסקנת רבא פ' הבע"י נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ולהעמיד דינה כדעת ר' אמי דאמר שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל. ואח"כ באותה תשובה כ' וז"ל גם ש"נ מפני תנאי, זה אין כופין על הגט אלא כופין על הכתובה ומוציאין אותה ממנו ומבקשין על הגט כמו שפי' ר"ת והרמב"ן ז"ל דכל היכי דאתמר יוציא ויתן כתובה אין כופין