דברי יששכר קסז

בנין דייקו בגמ' שפיר דטעמו הי'. משום דקרקע עולם אינה נאסרת א"כ שייך תי' התוס' הנ"ל דאתי לזבולי בעפר ע"ז

וממילא משמע שפיר דקבר בני העם אסור. ושפיר דייקו התוס' החומרא ושני הדינים מדויקים ממעשה דיאשיה

ויש לומר קצת עפ"י מ"ש המרדכי בטעם הגמ' שאמרו ואם לקט שורפן במקומם שהוא משום חשד שלא יאמרו שלקטן לצורך בהמותיו, היינו אפי' שלקטן לצורך מצוה יש לחוש שיחשדוהו. ויש לדייק שמתחלה אמרו בגמ' לשון רבים אין מרעין וכו' ולבסוף אמר ואם לקט לשון יחיד. היינו כיון דהטעם הוא משום חשדא ע"כ דוקא ביחיד איכא חשדא ולא ברבים

ומש"ה אם עושים זאת ברבים ליכא חשדא שעושים זאת באיסור. ממילא בקברות דידן דהוי קרקע עולם ואין כאן רק חשש דר' ישעי' יש סמך גדול להתיר ללקוט פירותיהן ואפי' העשבים לצורך מצוה משום דשרשורם אינם מתפשטין עד מקום המת ממש. אבל האילנות שעומדים על מקום המת ממש צ"ע אם להתיר בסתם מצוה אם לא במקום להציל המתים מבזיון כי האי דהמושל מרעה בהמותיו שם: דברי הדוש"ת. סימן קטז. ב"ה. שעדריין ה' וירא תרנ"ג

כבוד אחי הרב הג' וכו' כש"ת מ' יהודא ליב נ"י האבד"ק מאקאווי

אשר תמה כ"ת עלי שכתבתי על אבינו ז"ל ביום שפסקנו לומר קדיש מדברי הט"ז ר"מ סקי"ב

חילא דידי דברי הט"ז ידוע שהם תמוהים כמ"ש כבודך בעצמך דודאי יכול לומר ז"ל גם בתוך יב"ח כהסכמת הש"ך וכ"כ ג"כ בס' כנה"ג בשם ס' חסידים ועי' ס' שיורי ברכה סי' שע"ו כ' ג"כ שדברי הט"ז תמוהים. אך גם תירוצו של ס' שיורי ברכה אינו עולה יפה שכ' הכ"מ' הוא להציל מעונש קל וקדיש הוא לרשעים וא"כ לדבריו תמיד בכל יום היא"צ יאמר הכ"מ וזה לא מצינו בשום מקום

ואדרבה אמירת הקדיש אין בו זלזול להנפטר שהוא עוסק בשבחו של מקום ואין מונעין לסתם יתום מלומר קדיש אחר שנתו. אבל כשאומר עהכ"מ" הוא זלזול לאביו שצריך עדיין כפרה ואף שמצינו ריש לקיש שאמר הריני כפרת ר' חייא ובניו היינו בחייהם כמו שמצינו גם לאבותינו הקדושים שאין הקב"ה מיחד עליהם בחייהם משום הן בקדושיו לא יאמין אבל לא לאחר פטירתם

ואף שמצינו במרדכי דיומא וכן באו"ח סס"י תרכ"א דנודרים צדקה בעד המתים ומקורו מן הספרי כפר לעמך אשר פדית אלו המתים שגם אלו צריכים כפרה ומשמע דזה אפי' לאחר יב"ח דהא הזכרת נשמה הוא לאחר יב"ח

אין זה ענין לנידון דידן דודאי יכול להיות דצריכים כפרה ויום הכפורים נקרא לשון רבים לחיים ולמתים כמ"ש מהרי"ו וראוי להתפלל שיתכפר עליהם בנתינת צדקה שלנו. ואעפ"כ אין אנו אומרים מפורש שיתכפר שזה הי' גנאי להם רק אנו מזכירים נשמותיהם וד' הטוב יכפר ואדרבה מזה בעצמו ראי' מדאין אומרים מפורש ד' יכפר בעדם משמע דזה חשיב גנאי

וגם לסברת כ"ת דשאני קדיש דמנהג הוא וכך הנהיגו תחילה לומר רק קדיש י"א חודש. אינני מסכים דהרי בד"מ כ' בשם ר"י מקורביל לומר קדיש יב"ח וי"א יום ובב"י בשם הכלבו סתם לומר קדיש כל יב"ח וכן בת' הריב"ש וכולם הביאו זאת בשם מדרשות לרבותינו ז"ל. וכ"כ גם רמ"א בשם מדרשות. ואין ס' אצלי דדא ודא אחת היא. והרמ"א שהעתיק דבר זה בקדיש ה"ה "בהכ"מ". וסמך עצמו על המעיין דהשתא בקדיש שאומרים סתם יתומים לפעמים מונעים בחדש האחרון משום זלזול כבוד אביו עאכו"כ באמירת הכ"מ. כן הדבר אצלי בלי ספק. ואעפ"כ לא הייתי סומך על עצמי חלילה לעשות נגד הט"ז

אך כ"ז באמירה. אבל בכתיבה שגם בלעדי זה דעת ריא"ז שלא לכתוב כלל. א"כ מסתימת ל' הגמ' אין ראי' די"ל דוקא לענין אמירה וכבר הוכחנו שלכתוב ז"ל שרי לעולם וא"כ נהי שהרמ"א העתיק המנהג לכתוב הכ"מ אין ראי' על חודש הי"ב. א"כ למה נקל בחמורה שבחמורות במה שאין לנו ראי' וטעם. ופשוט דיב"ח שנקטו בזה לאו דוקא א"כ יפה לכתוב ז"ל בכל החודש הי"ב במה שט"ז יחיד בדבר זה

ומה שתמה כ"ח על הרמ"א סי' ר"מ ס"ט שלא הביא דברי רי"ו דלאו דוקא באומר דבר שמועה מפיו אלא אפי' בלאו דבר שמועה דהא הרמ"א פסק כמהרי"ל דה"ה באם ג"כ אומר הכ"מ אם מזכירה א"כ כ"ש באב באינו אומר דבר שמועה. ודאי שיפה הקשית אבל לדעתי אה"נ קו' זו היא הישוב מש"ה לא חש רמ"א להאריך מדהביא דברי מהרי"ל דה"ה באם א"כ ממילא משמע דבדבר שמועה לאו דוקא

והאמת שיש שוב לומר להיפוך דדוקא באב שהוא בעל תורה ומחויב בד"ת זה כבודו שמזכירו על ד"ת. אבל האם שאינה מצווה על ד"ת דבניכם ולא בנוחיכם כתיב יכול לכבדה אפי' בלא דבר שמועה וכעין שאמרו בברכות (דף ג' ע"ב) אבל מילי דעלמא ל"ל בה. אך האמת יורה דרכו דדבר שמועה לאו דוקא. ועיין רא"ש פ"ב דכתובות סי' ו' הני נשי במאי זכיין וכו'

ומה שנסתפק כ"ת אי חשבינן יא"צ הראשון מיום המיתה או מיום הקבורה כט"ז או כש"ך סי' ת"ב סי"ב. כבר פשטה הוראה בדבר זה כט"ז דלעולם חשבינן מיום המיתה ובש"ך בעצמו העיד שלא ראה לחלק בזה ורק ברחוק ג' או ד' ימים חשש לדברי המשאת בנימין

ודבריו תמוהים מאד מדברי המ"ב בעצמו. דודאי המ"ב מודה שראוי להתענות יום שמת בו כדמשמע מגמ' שבועות (דף כ' ע"ב) והוא שנדור ובא מאותו היום. וכ"כ בביאורי הגר"א במקומו וכן משמע ממה דמתענים ט' באב ולא י' באב אף שרובו של מקדש בו נשרף אלמא דאתחלתא דפורענותא ועאכו"כ דיום המיתה עיקר הצער וקבורה רק טפלה לו. ורק דהמ"ב אתי עלה מכח תקנה דאם יחשוב יום המיתה עי"כ אתי לזלזולי באבלות שהוא באמת חייב עוד להתאבל שני ימים ע"כ כדי שלא יבוא לזלזל באבלות נדחה את יום התענית ליום אחר. והוא ודאי דחוק מאד דלמה נעקור עיקר יום הצער משום חששא דאבלות שהיא דחויה. דמ"ש הט"ז דכל אותה השנה שהדין מתוח חשבינן מיום המיתה תימה מה ענין זה לאבלות דאבלות ודאי חשבינן מיום הקבורה כיון דקודם לכן לא חלה אבלות עליו וכמ"ש בכתובות (דף ד' ע"ב) וכיון שהוא חייב באבלות יב"ח מתחיל אותם מיום שהתחיל. וא"כ כיון שהי' הדין להתחיל גם אבלות מיום המיתה רק דקודם הקבורה לא חלה עליו א"כ אבלות שלשה ימים האחרונים היא אבלות דחוי' ואיך נעקור יום הצער בעצמו משום אבלות דחוי' ולא משום אבלות דחוי' אלא משום ספקא דאבלות דחוי'

ואין להאריך בדברים פשוטים לחכם שכמותך. וימחול לעיין חקנ"ט ט' באו"ח וכדומה בענינים האלו דבדבר דחוי' אדרבה מקילינן בי'

אך מ"ש הש"ך בנה"ך דהאבלות מתחיל מיום הקבורה דמשפט רשעים מיום הקבורה איני מבין כלל מאי זה ענין למשפט רשעים. וא"כ לדברינו לדידן דנהיגינן למיפסק מלומר קדיש בחודש הי"ב דאין להחזיק וכו' א"כ לא נתאבל ג"כ בחודש הי"ב. ובודאי שאין זה ענין למשפט רשעים כלל

וביותר עוד דבריו תמוהים בש"ך שכ' דהיכי דיום הקבורה מרוחק מיום המיתה ג' ימים או ד' יתענה בשנה הראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היא"צ בתשלום האבלות כיון דא"א בענין אחר ותימה מה זה א"א בענין אחר: