דברי יששכר קסו

וידוע שתמהו בזה על הרמ"א דלעיל בסי' שס"ד דעתו לחוש לדעת הטור בשם ר' ישעי' דתלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה דהוי כתלוש. וע"ז כ' בתרעק"א דאפי' לדעת ר' ישעי' אינו אסור אלא מה שכנגד פני המת ושאר העפר אינו נאסר

אך הלא שם בתשו' תמה ע"ז מדברי הט"ז והמג"א סי' תקכ"ו דכל מה שחופרים ומטילים עפר על המת הוי לצורך כבוד המת. ולפענ"ד נ' דדבריו ז"ל נכונים. דהא שיטת ר' ישעי' תמוה דהא כ' התוס' ע"ז (מ"ח) ד"ה גרעו ובתוס' חולין (דף ט"ז) ד"ה לענין דאילן שנשרש בארץ הוי כמחובר טפי משאר תלוש ולבסוף חברו. א"כ למה לא נימא גם בעפר שנתלש והדר חברו אל העפר דהוי כמחובר

ועי' בתשובת משיב דבר ת' ס"ז שהשיג ג"כ ע"ז מדברי התוס' סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה תלישה שכ' דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ, אך הא לאו ראי' היא דהתם י"ל דמיירי במחובר מעיקרו ולא בתלוש ולבסוף חברו: אך הא ודאי בפשוט כמ"ש דהוי מחובר כמו אילן הנטוע בארץ

וכן מ"ש שם ראי' ממזבח אדמה תעשה לי דחשיב מחובר. ג"כ אינה ראי' דהא ודאי דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר לכמה דברים רק לענין ע"ז הוא דאמרי' דהוי תלוש וה"ה לענין מת וא"כ אין קושיא מהתם

אך לענין זה ודאי דדבריו נכונים דעפר בעפר הוי כמו השקה מים במים ומש"ה ראוי לומר דגם תלוש ולבסוף חברו הוי חבור גמור]

וצ"ע בעיני למה לא יתחייב התולש עפר מעפר בשבת משום תולש דהוי תולדה דקוצר ובעפר לא אשכחן דחייב אלא משום בונה או חורש למה לא נימא דעוקר דבר מגידולו וחבורו. כמו בתוס' הנ"ל דהוי מחובר כמו אילן בארץ

ויש לדקדק בגמ' שבת (פ"א ע"ב) גבי פרפיסא דהניחו ע"ג יתידות דחייב בשבת משום תולש הוא משום העשבים הגדלים בו ולא משום העפר

והנה ברש"י פי' שם דחייב רק מכות מרדות מדרבנן ולא חייב מדאו' דאי חייב חטאת הא אמרי' שם לעיל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו וכי שרינן מפני כבוד הבריות מלאכה דאו'. והרמב"ם ס"ל דאה"נ חייב חטאת

ויש לראות לפי הנראה מדברי הגמ' שם דעיקר חיוב התולש שם הוא משום העשבים. א"כ יש לכאורה לתרץ קו' רש"י ז"ל די"ל דהא דחשיב תולש העשבים הוא שעקרן ממקום גידולן. ולפי מה דאיתא בפ"א דכלאים מ"א ובב"ב (דף י"ט ע"ב) דשיעור יניקת עשבים הוא ג"ט. א"כ לפ"ז אם יקח הזרעים עם מקום יניקה שלהם לא הוי חולש א"כ י"ל דהכא בפרפיסא דחייב מיירי דלקחו ולא לקח עמם עפר ג"ט ושפיר הוי תולש. אבל לעיל בצרור דמותר לקנח בו מיירי דלקחו עם כל מקום יניקתו דלא הוי אלא איסור דרבנן

וא"כ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאפי אם לקחים עם מקום היניקה נהי דלא הוי תולש מצד הזרעים ס"ס הוי תולש משום דתלש עפר ממקום חבורו וס"ס ראוי לחייבו. אע"כ דלאו דרך תלישה בכך וא"כ גם בלא הניח מקום היניקה ראוי לומר דאינו חייב משום דאין דרך יניקה בכך

אבל לדעת הרמב"ם דמחייבו חטאת י"ל דס"ל דאה"נ דיש ליישב שני המימרות ובתלשו עם מקום יניקתו פטור. וצ"ל דס"ל דעפר מעפר לא הוי תלישה

ואין אני אומר זאת רק לפלפולא דבאמת דעת הרמב"ם נ' דאביי דמחייב בפרפיסא חולק על מימרא דר"ל דאמר צרור מותר לקנח בו מדלא הביאו בהלכותיו

ואה"נ צריך להבין מ"ש עפר מעפר משולה דג מן המים דנחלקו בזה בבלי וירושלמי. ואולי דגם בעפר הנשאר ג"כ נשאר כח היניקה והוא עפ"י דברי ירושלמי וכדאיתא בתוס' ברכות (דף י"ז ע"א) ונפשי כעפר לכל תהי' שעפר אינו מקבל כליי'. וצ"ע כן באבן שחצבו מן הארץ ששם גדל הוא וכשמפרידו בעל כחו

הדרן לדברי הרמ"א דיש ליישבו מה דהחמיר בסי' שס"ד ולחוש לדעת ר' ישעי' דגם שם אינו מחמיר אלא נגד פני המח משום דס"ל דאסרו חכמים בזה משום דמיחלף במת עצמו. אבל בזרעים הגדלים שם שוב ליכא איסור הנאה דבטלים ברוב היתר ואין שם אלא מפני כבודו של המת ומתירין שפיר לצורך מצוה

גם בחת"ס בת' שכ"ז יצא להתיר בזה שכ' דהר"ן ס"ל דגידולי הקדש אסורים ואנן קיי"ל דגידולים מותרים ובמת הא ילפינן מע"ע ולא עדיף מהקדש

ועי' ת' משיב דבר הנ"ל שתמה דהא קיי"ל כרבא דלא יליף מע"ע. ולענ"ד לאו דחיי' היא דהא דלא יליף רבא מע"ע היינו לחומרא משום דהתם חמיר דהוי גוף הקדושה. ומש"ה פסק כן הנמוקי יוסף להלכה דבגוף הקדושה הזמנה מלתא הוא דלענין זה ילפינן מע"ע. וא"כ גם לענין זה ילפינן להקל מע"ע דהשתא התם גידולים מותרים כ"ש הכא דלא הוי גוף האיסור]

אך א"צ לזה דפשוט דברי תרעק"א נכונים דגוף האיסור בטל ברוב ההיתר ואין כאן אלא לחוש לחומרת המרדכי שכ' דכל שבא לעולם מעורב ליכא ביטול אך ידוע דברי הנוב"י תנינא יו"ד נ"ד דבביטול ששים ל"א כן ובטל שפיר אפי' בכה"ג

ואולי י"ל עדיף מינה דהוי זוז"ג א"כ כל העשבים מותרים. ואולי משום זה לא העתיק הרמב"ם ז"ל הך דלא יתלוש בהם עשבים דס"ל דהברייתא דאוסרת ס"ל דזוז"ג בע"ז ובמת אסור והרמב"ם ז"ל ס"ל דמותר מש"ה לא העתיקו להלכה

עוד נ' לומר לפי מה שהקשה בתרעק"א על מהרשד"ם שכ' דאיסורי המח לא הוי אלא דרבנן וחמה מדברי רש"י סנהדרין (דף מ"ז ע"ב) שכ' דהוי דאו'. ונראה דהרשד"מ ס"ל כהרמב"ם ז"ל דכל הלמד מי"ג מדות לא הוי אלא דרבנן. וידוע דברי רש"י ריש כתובות שכ' גבי תינח קדש בכספא שמעתי כל רבותי מפרשים דקידושי כסף לא הוי אלא דרבנן והוא ז"ל נחלק עליהם וס"ל דכל הלמד מי"ג מדות הוי דאו' ממש ומש"ה ה"נ דילפינן שם שם מע"ע לרש"י הוי דאו' והרשד"ם כ' עפ"י שיטת הרמב"ם דהוי דרבנן וידוע דגם בגמ' נחלקו בזה כאשר הארכתי בתשו' במקום אחר א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דאה"נ דמאן דס"ל דהוי דאו' מחמיר בעשבים דחיישינן לתערובות ולדידן אה"נ דשרי בהנאה

אגב אזכיר מה דתמוה בדברי התוס' ע"ז (דף ס"ב) ד"ה ליקלינהו שהקשו דקבר אסור בהנאה מקרא דוישלך את עפרה על קבר בני העם. והא בגמ' סנהדרין שם אמרו להיפוך לדייק ממקרא זה קולא דמה ע"ז במחובר לא נאסר אף קבר במחובר לא נאסר א"כ ע"כ דלאסור הי' להם מקרא אחר מדצריך לילף מינה קולא

וגם הא גופא תימה דבגמ' אמרו לדייק מהך דקרא דוישלך את עפרה על קבר בני העם לקולא הא שם עשה עובדא להחמיר דהשליך את עפר ע"ז על קבר בני העם כדי שלא יביאו לידי תקלה באפר ע"ז דאל"כ תקשה תי' התוס' הכא דאתי לידי תקלה וא"כ כמו דהכא אמר ליקלינהו ולקברינהי בי קברי ולא סגי בליבדרינהו משום דאתי להשתמש בה מסתמא גם יאשי' מלך יהודה עשה כן וזרק על הקברים האסורים ואיך יליף מינה קולא

אך נ' דשניהם אמת משם יש לדייק חומרא וקולא דלשון שאמר קבר בני העם משמע קבר אנשים הפחותים שנקראים בני העם ולא מרום עם הארץ. והנה החשובים היו דרכם להקבר בכוכים שהוא קרקע עולם ממש כמ"ש בישעי' (כ"ב) מה לך פה וגו' כי חצבת לך פה קבר וגו' חקקי בסלע משכן לו היינו שהוא הי' מן החשובים שחצב לו קבר בסלע בקרקע עולם והפחותים לא חצבו להם קבר רק עשו בנין מלמעלה וזה שדייק וישלך את עפרה על קבר בני העם הפחותים למה השליך על קבר,