דברי יששכר קסה

שאלה לר' נטורנאי גאון שהשיב דבא"י שיש שם שרב ואינו מתעכל מהר טוב ליתנו בכוכין [פי' באופן שנוגע בעפר] אבל בבבל שיש לחוש לעיכול בשר נותנו בארון ונותנים עפר על פניו ועל עיניו

משמע מדברי ר' נטורנאי דמה שנותן עפר על פניו ועל עיניו די בכך גם לקיום המצוה והוא כמ"ש הש"ך בשם הפרישה שם דלמה נותנים לכהנים ארונות שלימים משום שמה שנותנים חרסים על פניו ועל עיניו די בכך. והכי מוכרח ליישב דלא יקשה על דברי ר' נטורנאי מדברי הירושלמי

אבל עדיין יש סתירה לדברי ר' נטורנאי מדברי הזוהר שהוא ז"ל כ' שלא יתעכל הבשר משמע דלא טוב שיתעכל הבשר מהרה ומדברי הזוהר משמע דאדרבה טובה היא לו שיתעכל הבשר מהרה

ובאמת גם מדברי הב"י שם משמע כדברי הזוהר שכ' דמה שהיו קוברים בזמן התלמוד בארונות שלימים היינו לאחר עיכול הבשר. והדבר תימה כיון דאנן איירינן השתא משום מצות קבורה דבעי דוקא בארץ מאי נ"מ בין קודם עיכול הבשר לאחר עיכול ס"ס צריך קבורה וקבורה דוקא בעפר

ועפ"י דברי הזוהר ניחא דקודם שיתעכל הבשר טובה היא לו שיקברנו בארץ כדי שיתעכל מהר. אבל לאחר עיכול אין כאן נ"מ בארץ דוקא ויוכל להטמינו ע"י ארון בארץ. א"כ טעם הירושלמי וטעם הזוהר חדא היא וטעמא דקרא קא דריש

אך ס"ס דברי ר' נטורנאי נשארו תמוהים הגם דבימי ר' נטורנאי גאון לא הי' עוד ס' הזוהר נתגלה בעולם. אבל ס"ס קשה לומר דסברתו ז"ל לא מוסכמת. וגם דמשמע דמנהגן של ישראל הי' כן וכי חלילה לא עשו אבותינו ז"ל כהלכה

אולם נראה דהא והא אחת היא. דעיכול הבשר אם הוא מצד עצמו במשך הזמן היא טובה למת כדברי הזוהר. אבל לעשות עיכול במה שהמקום גורם עיכול מהרה הוא בזיון למת ומרבה רמה ומצערו כמ"ש קשה רמה למת כמחט בבשר החי וכאלו שורף אותו. וזהו הוא סברתו דר' נטורנאי ז"ל

ועי' תשו' שבות יעקב ח"ב ת' צ"ז מה שהשיג על הרשב"א בת' המובא ברמ"א שס"ג ס"ב שכ' אין בשר המת מרגיש באיזמל דהרי עכ"פ בזיון הוא לו וקשה רמה למת כמחט בבשר החי מש"ה שלא יבוא לידי בזיון גדול מותר ליתן עליו סיד ובודאי שלא במקום צורך אסור לעכל הבשר וה"ה ליתנו במקום כזה ודאי שאסור לכתחילה

הגם שכ' שם כמ"ש הט"ז שס"ג סק"ג כל זמן שבשרו עליו יכאב אינו נח מן הדין אעפ"כ אינו נכון לעשות כן בידים. ואם נותנים עליו סיד שלא לצורך או שנותנים אותו במקום כזה הוי כעושה בידים. וגם דסיד עדיף מעפר לחה דשם איכא רמה ובסיד ליכא רמה

והוא לדעתי כוונת דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ד מה' אבל ה"ד ויש להם לקברו בארון של עץ. נראה ג"כ כוונתו שלא ליתנו בארון של מתכת שאינו מתעכל לעולם שטובה לו שמתעכל. אבל בעץ שהעץ בעצמו ג"כ מתעכל אחר זמן וזאת היא טובה לו

וא"כ בנידון דידן כיון שליתן בארץ לא נכון הוא שעושה עיכול מהרה ואולי מרבה רמה בודאי נכון ליתן עץ תחתיהן ומה שאינו נוגע מתחתיו בארץ הלא די בחרסים ועפר שנותנים על פניהם כמ"ש בש"ך בשם הדרישה ואם ירצו להחמיר יתנו גם מעט עפר למטה בפנים

הן אמת שיש לחוש גם מטעם אם יתנו המת בארון שלם מפני בזיון שאר המתים שמקפידים שעד עתה לא עשו ארון שלם רק לכהן או לבכור במקום שנוהגין. אך כ"ז אם היו עושים משום כבוד. אבל כיון שאין עושים רק משום אצולי בזיון. ידוע מ"ש הפ"ת שס"ג אות א' בשם תשו' תפארת צבי דאין זה מחויב לסבול אפי' בזיון מועט בשביל חבירו

וס"ס ראוי שלא לעשות דף שלם לשאר אנשים רק חצאי דפים לעשות היכר לכהן או לבכור שיהי' נשאר מנהג הישן במקומו ליתן לכהן דף שלם. וד' יתן לכל ישראל חיים ארוכים עד יבולע המוח לנצח: דברי הדוש"ח. סימן קטו

כבוד ה"ה הרב המאוה"ג חריף ובקי וכו' מ' אברהם צבי נ"י אבד"ק מאנקובוד

ע"ד שאלתו דמר אודות האילנים הגדלים בבה"ק שבעירכם אם לחצוב אותן ולבערם בבהמ"ד

הנה במחבר שס"ח ס"ב אילנות שנוטעין בבה"ק מותר ללקט פירותיהן מאחר שאינן על הקברות עצמם מדברי המחבר משמע דללקט הפירות מותר לכל אדם אפי' שאין בהם טעם שהיא לצורך מצוה אבל האילנות עצמם משמע דאפי' אותן שאינן על הקברות ממש ג"כ אסור לתלשם ובש"ך סק"ד כ' דאפי' ללקט הפירות מותר רק באופן שהמעות יהי' לצורך מצוה

וידוע דבהך דאין מלקטין שם עשבים איכא תרי טעמי כמ"ש הב"י שם טעם הר"ן משום איסור הנאה. וטעם הסמ"ג ור"י ורא"ש משום כבוד המתים וזה הנ"מ דאי משום איסור הנאה ודאי אפי' לצורך מצוה אסור אבל משום כבוד המתים במקום שיש צורך מצוה זה כבודם. וכיון דמתירין המחבר והש"ך ע"כ דס"ל דליכא איסור הנאה בכה"ג שאינו על המתים עצמם

ותימה לא נחוש באילנות שמתפשטין שרשיהם עד מקום הקבר ממש וגם בתוך מקום הנחת המת והי' צריך להרחיק שיעור התפשטות השרשים וזה לא הזכירו לא המחבר ולא הראשונים שהביא בשמם ולא הש"ך ותימה דבכה"ג יש כאן איסור הנאה דמת ודקבר

וע"כ צ"ל דבפירות לא החמירו דהוי רובו גורם דהיתר אף אם ויש בו ג"כ יניקה דאיסור כיון דרובו יונק מהיתר האיסור בטל ברוב. וגדולה מזו כ' הב"ח לדייק מדברי התוס' שלא כ' אם אינן על הקברות ממש אלא מאחר שאינן על הקברות פי' אפי' אם האילנות הם על הקברים מ"מ הפירות מותרים בהנאה דרוב יניקתם מן ההיתר וא"כ אין כאן אלא משום כבוד המתים ובזה מתירים לצורך מצוה אבל לעקור האילנות עצמם אפי' אותן שאינן עומדים על הקברים כיון שיש שרשים שמתפשטין עד מקום הקבר עצמו ממילא אסור לעקרם אף דשרשי האיסור יתבטלו ברוב ההיתר אין מבטלים איסור לכתחילה

ואפי' אי נימא לחצוב האילן ולהניח השרשים בארץ נהי דבכה"ג יש לומר דאין האילן אסור בהנאה מ"מ כיון דשרשיו מתפשטין עד מקום הקבר הוי כאלו עומד על מקום הקבר והוי כבוד המתים ונהי דלצורך מצוה התירו ולא חששו לכבוד המתים

י"ל דדוקא בפירות לפי שעומדים לתלוש לא החמירו כולי האי אבל באילנות שאינן עומדות לתלוש לא הקילו כ"כ הגם דבד"מ אות ב' כ' בשם פסקי מהרא"י להתיר למכור אפי' האילנות היינו דוקא משום בזיון המתים עצמם אבל לשאר מצוה לא התירו

והנה במקום בזיון המתים דעת הרמ"א להתיר למכור אפי' העשבים והפירות שהם על הקברים עצמם כמ"ש בבאר הגולה שם. והנה בפירות כבר כתבתי דניחא אבל בעשבים קשה כיון דמיירי באותן שהם על הקבר עצמו והא אסורים בהנאה. וע"כ צ"ל דמיירי כאן בקבר קרקע עולם דאינו נאסר בהנאה: