דברי יששכר קסא

בתשו' ח"י נסתייע הגאון המחבר שי' מגמ' דבכורות (ד"ט) דהגמ' מסופק אם מקצת כלי מקדש וא"כ למ"ד כולי לידה מקדש א"כ בכאן איכא חציצה ובגמ' שם דוקא משום דמין במינו אינו חוצץ וא"כ הכא הוי חציצה

פשוט לפענ"ד לגמ' דזבחים (דף ק"י) דפריך על המקריב קדשים ואימורים דחייב הא הוי חציצה ומשני שמואל כשהפכן ור"י אמר הא מני ר"ש הוא דאמר אפי' העלו על הסלע חייב ורב הוא דאמר מב"מ אינו חוצץ. א"כ שמואל ור"י לית להו הא דמב"מ אינו חוצץ. ולדידהו ע"כ צ"ל הכא דמקצת רחם מקדש ונהי דהרמב"ם ז"ל פסק מפורש בפי"ט מהל' מעה"ק ה"ה דמב"מ אינו חוצץ וכמ"ש הכ"מ שם דהלכה כרב באיסורי ס"ס עדיין מידי ס' לא נפיק דילמא מקצת רחם מקדש דהא רב לא הכריע בזה אלא דאמר די"ל ג"כ כולי' רחם מקדש אלא דמב"מ אינו חוצץ ואעפ"כ י"ל ג"כ דמקצת רחם מקדש אלא דליכא ראי' לזה. וכיון דלשמואל ור"י ע"כ צ"ל מקצת רחם מקדש למה לן לעשות פלוגתא רחוקה בכדי נכון יותר לומר דהא גם רב מודה דלא פליג על גוף הדין אלא דסותר הראי'

וגם עוד יש להסתפק וקרוב יותר באשה שמקשה לילד שהוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור קודם לידה ושפיר הוי כילוד גם לענין בכור עיין ת' דרכי נועם בסוף הספר [בדף ד' בד"ה ואמנם ובד"ה ואם] מה שהשיג על הש"ך [רס"ו סק"ט] וכ' שם בדברי הש"ך דר"ל חזקה בעת שנולד לגמרי בו בעת הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא מקודם לכן וכו' וכ' ואם כך היא פירוש דבריו לא מיחוורא הא מלתא דמה חזקה היא זו דאדרבה חזינן דכולהי נשי שמתקשות קודם לידה וכיון דהקישוי הוא מפני שדוחק הולד ונכנס למקום צר לצאת לאויר העולם חזקה היא זו שמעת שהתחילה להתקשות התחיל הולד לכנוס לפרוזדור ועובר ובא חוץ לפרוזדור וכו' עכ"ל

והגם דיש שם חולק ע"ז וכ"כ בלבושי שרד דבבכור אדם צריך שיוציא ראשו חוץ לאויר העולם המעיין שם בדרכי נועם יראה דהכריע דדי בהוציא ראשו לבית החיצון וא"כ לפי שיטה זו אין ראי' מגמ' דידן דהכא בבהמה איירי דליכא פרוזדור ולא שייך לחוש דהוציא ראשו לחוץ מדלא ראו אותו אבל באדם שייך לומר שהוציא ראשו לבית החיצון וכמ"ש שם בת' הנ"ל דקרוב יותר לומר כן

וב"כ וב"כ אפי' לשיטת הלבושי שרד יש כאן עכ"פ ס' שמא הוציא ראשו פ"א חוץ לפרוזדור ולא ראינו אותו דהא לענין טומאה קיי"ל כן

ומ"ש הרב שי' דלא קיי"ל בזה כהדרכי נועם מדמלין בשבת. אמת שהדרכי נועם התרעם ע"ז דמלין בשבח תינוק שמתקשה לילד ונולד בשבח. אך הדין הזה הוא דוקא באשה שהתחילה להתקשות בע"ש ונולד בכניסת השבת ובדבר דלא שכיחא כולי האי לא שייך מנהג ויש כמה תירוצים ע"ז. ומבואר בתוס' עירובין (דף ד') דחציצה מדאו' לא הוי אלא ברובו

ומ"ש הרב שי' לסייע מדברי המל"מ פ"ד דבכורות דבמתנות כהונה לא מפקינן אפי' בס"ס משום דהוי ממון שאין לו תובעים. אמת שכ"כ גם כן תוס' בכורות (דף כ') ד"ה ר' יהושע אבל הרמב"ן בהלכותיו שכ' וקיי"ל דא"ה בממון אה"ר משמע דלמ"ד הולכין מפקינן ותמהני על הרב שלא, ראה דברי המל"מ פי"א מבכורים על מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם דפשוט בעיניו דכל שהס' נוטה יותר להחמיר דמפקינן וכ"כ בפי"ב מהל' בכורים שם ושם הביא חילוקו מ"ש לעיל משום דאין לו תובעים והצריך עיון לפי"א מהל' בכורים הנ"ל

וקרוב לדעתי יותר דהכא שאני משום דאיכא ח' חיוב וכמ"ש ביבמות (דף ל') אשה זו בח' היתר לשוק עומדת וכו' דבשעה שהיתה מעוברת הי' חזקת שאם תלד בכור שיתחייב

ובע"כ אנו צריכים לומר כן עפ"י מה שהקשה השעה"מ אמאי לא ילפינן דאזלינן בתר רובא מדפדינן בכור בן חודש דלמא טרפה הוא וכן פריך למ"ד א"ה בממון אה"ר אמאי פדינן לי' לעולם דלמא טרפה הוא. וע"כ צ"ל כמ"ש הראשונים ז"ל גבי חזקה דא"א פורע ת"ז דמפקינן ממונא אף דהוי רק חזקה דאתיא מכח רובא משום דאיכא ח' חיוב

וזה טעמו של בעל קונטרס הספקות החולק על הצ"צ ומחייב בפדיון. ומוסיף עוד שם [בכלל ו'] משום קרא דעני ורש הצדיקו

וידוע סברת ההפלאה דהיכי דהרוב מועיל לגבי איסור מועיל ג"כ לענין ממון וה"נ דכוותי' וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"ק (דף י"א) די"ל משום דלקיים מצוה דפדויו מבן חודש תפדה אזלי' בתר רובא אפי' בממון

וידוע דדעת הרבה מרבוותא דס"ס עדיף מרוב ומפקינן ממונא כידוע דעת הרי"נ לב. ומהרי"ט בחחו"מ ת' כ"ח חולק עליו

וגם נ' דכל אותה הסברא דממון שאין לו תובעים הוא דוקא היכי דבעל המצוה אינו רוצה לקיים המצוה אבל אם אבי הבן עומד וצווח אני רוצה לקיים המצוה אין לנו תובעים יותר מזה ודאי דמחייבינן לי' משום הס"ס

וכבר כתבתי דאפי' לדברי החולק על הדרכי נועם עכ"פ ס' הוי ומידי ס"ס גדולה לחיוב לא נפקא ס' שמא מקצת רחם מקדש וכבר כ' דסברא גדולה וקרוב לומר כן ואת"ל כולי' רחם מקדש שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מה שלדעת הדרכי נועם ודאי הוי

וגם יש סברא גדולה לומר כמ"ש סוכה (דל"ז) דכל לנאותו אינו חוצץ ה"נ מה שצריך להצילו מן הסכנה הוי כמו לנאותו ואינו חוצץ. ובתוס' מנחות דמה שצריך זה לזה הוי כמו מב"מ ובחולין (ד"ע ע"א) ברש"י ד"ה כרכה אשה דאורחי' הוא ולפי שאני פה בקארלסבאד מחוסר ספרים לא אאריך

מ"ש הרב שי' לפדות בלא ברכה ודאי דאין לו קיום כיון דמצריך לי' לפדותו וליתן ממון ג"כ למה לא יברך. דודאי לענין ברכה דהוי איסור מהני הס"ס לחייבו. ודעת רוב הפוסקים דברכה שא"צ אינה אלא מדרבנן והגם שהמג"א סי' רט"ו סק"ו כ' בשם הרמב"ם דהוי דאו' הרואה בתשו' הרמב"ם ז"ל יראה דגם הוא ז"ל לא ס"ל דהוי דאו' ממש שכ' שם דאסמכוהו על לא תשא. והגם דהט"ז סי' ח' סק"ח כ' דמשום חומרא דל"ת מחמירינן ולא מוקמינן אחזקה ע"כ צ"ל דגם דעתו משום דאיכא לברורי דמשום ל"ת לחוד אין סברא שיחלוק על כל הפוסקים

וגם מהאי דחולין עי הנ"ל מאיבעיא דכרכו בסיב משמע ג"כ דחציצה בעי רובא וכמו שאמרתי לכבודך בע"פ. ואי"ה כשאהי' בביתי אאריך עוד בזה: דברי הדוש"ת

עוד נראה להוסיף על הנ"ל. הא ודאי נהי דדעת הרמב"ם דאין מברכין על הספק והראב"ד חולק עליו. ס"ס היכי דאיכא ס"ס כ' הלח"מ פ"ד דברכות דמברכין גבי ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר ועיין שם דלכאורה דברי הלח"מ תמוהים שכ' דהוי ס"ס שמא הלכה כב"ש מדברי הגמ' ברכות (דף ל"ו) דאמרו וליעבד מר כב"ש דמקילי טפי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה. ויש להבין קו' הגמ' דהא הוי ס"ס לחומרא דלמא הלכה כב"ה ואפי' לב"ש הוי ס' וא"כ הוי ס"ס לחומרא וע"כ דס"ל למקשן דבערלה אפי' ס"ס מותר וכמ"ש ר"ן פ"ק דקידושין דהללמ"מ דבערלה אפי' קרוב לודאי שרי וא"כ כי מתרץ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה דאינו נכנס בגדר ס' כלל אפי' להצטרף לס"ס וא"כ גם הכא למה מצרף לה לס"ס

ונראה דדברי הלח"מ מיושבים דודאי הלכה כב"ה נגד ב"ש דהוי רובא ועל פי מה שכ' הראשונים ז"ל בטעמא דרוב מצויין א"ש מומחין הם למה ל"א סמוך מיעוט דאינם מומחים לח' דבהמה בחיי' בח"א עומדת והטעם דל"א סמוך אלא דוקא אם המיעוט הוא ודאי עכ"פ. אבל