דברי יששכר קס

ליתן לאחר למול והרמ"א בעצמו תמה עליו בזה דהא שלוחו ש"א כמותו. וכן הביא שם בס' ברכי יוסף דברים אלו בשם פסקי רקנטי והש"ך בחו"מ שפ"ב פסק כן דכן משמע מדברי הרא"ש דאם האב הוא מוהל ונותן המצוה לאחר מבטל מ"ע דאו' דומיא דכיסוי דמי ששפך יכסה ושם מבואר בח"כ פ' אחרי מי ששפך הוא יכסה ולא יפקיד שאחר יכסה

ויעיין בתב"ש שהקשה ע"ז מגמ' דשבת (קל"ג) שאמרו ואי דאיכא אחר ליעבד אחר ומאי קושיא האיכא מצוה דאבי הבן. ובאמת יש קצת ליישב דכיון דאם האב א"י לעשותו המצוה מוטלת על ב"ד. ה"נ י"ל כיון דיש עליו איסור הוי כא"י לעשותו והמצוה מוטלת על אחר ויש עוד לעיין בזה

ס"ס חזינן דעכ"פ יש בזה פלוגתא והרמ"א הכריע שם דיכול לעשות שליח מטעם כיון דאמרי' דמוטל על כל ישראל ודאי דכולם שוים בזה ויכולים להעשות שלוחים

ועתה נבוא לדין פה"ב. הנה השואל כ' להריב"ש דכיון דילפינן לה רק מפדה תפדה ולא מצינו שיוכל לעשות ע"י שליח או ע"י ב"ד דאם הי' יכול לעשות שליח הי' מוטל על ב"ד ג"כ, וכוונתו דבקידושין שם אמרו שלשה פסוקים לענין מילה. למולו מנלן וימל אברהם וגו' והיכי דלא מהלי' אבוה מיחייבי ב"ד למימהלי' דכ' המול לכם כל זכר והיכי דלא מהלי ב"ד מיחייב איהו למימהל נפשי' דכ' וערל זכר אשר לא ימול. אבל בפדיון לא מצינו אלא שני דברים לפדותו מנלן דכ' וכל בכור בבניך תפדה והיכי דלא פרקי' אבוה מחייב איהו למיפרק נפשי' דכ' פדה תפדה וקשה לי' למה ל"א ג"כ דמחויבים ב"ד למיפרקי' וע"כ דליכא קרא ע"ז ומשמע לי' דדוקא אביו או הוא בעצמו ולא ע"י ב"ד ממילא משמע דאין לעשותו ע"י שליח דאל"כ למה לא יהי' מוטל דבר זה על ב"ד. וירדו ב"ד לנכסי קטן ויפדוהו. וע"כ דאין לעשות ע"י שליח כיון דאין לו ריבוי ממקרא

ובתשובתו של הריב"ש בעצמו כ' וז"ל שבאב יוכל לעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדיל וכשיוגדל א"א לעשותה אלא בעצמו וגם שאם הי' לו לפדות עצמו ובנו קיי"ל דהוא קודם לבנו אלמא דעיקר המצוה על בנו אלא שבקטנותו א"א עכ"ל. וא"כ דבריו מבוארים שהאב אינו יכול לעשות שליח שכ' שהאב יכול לעשות ע"י הבן דוקא משמע ולא ע"י אחר. והטעם ג"כ שהאב אינו בעל המעשה בעצמו אלא כשלוחו של הבן ומש"ה הוא לפדות קודם דזה מצוה דידי' וזה מצוה דברי' והוי כשליח עושה שליח שזה לא מצינו בשום מצוה והרמ"א שלעל גבי מילה חולק על הא"ז ומתיר לעשות שליח אף שיכול למול בעצמו ומש"ה לא הביאו בהג"ה לש"ע אעפ"כ גבי פה"ב הסכים לזה משום שני טעמים הנוספים טעמו של השואל מדלא רבתה בכאן התורה ע"י ב"ד כמו גבי מילה משמע דלא אפשר ע"י אחר וטעמו של הריב"ש בעצמו דהאב בעצמו אינו אלא שליח של הבן. וגם טעמו של הא"ז ג"כ שייך דמצוה דידי' שזכתה לו תורה עליו מוטלת יותר ע"כ הסכים שלא לעשות שליח

אך כ"ז כשהאב יכול לעשותו בעצמו אבל כשאינו יכול לעשותו בעצמו אז ודאי לפי טעמו של הא"ז יכול לפדותו ע"י אחר. וגם טעמו של הריב"ש ג"כ לא שייך נהי דלא שייך בזה שליחות דאב עכ"פ יכול אחר לפדותו משום זכותו דבן ורק לפי דעת השואל משמע דאין שום אחר יכול לפדותו רק או האב או הבן

וכן בדיעבד אם עבר האב ועשה שליח ופדאו להא"ז והתב"ש בדיעבד פדוי אבל לטעם השואל אולי גם בדיעבד לא מהני

וכבר הזכרנו דבדברי הר"ן פסחים מפורש דיכול לפדות ע"י שליח אפי' לכתחילה. אך דבריו ז"ל צ"ע במ"ש בתרומה מברכין להפריש דא"א לפרוש ע"י שליח דבעי לדעתי'. וחילוק זה אף לדברי הט"ז וש"ך אין לנו דלכאורה משמע מדבריהם ז"ל דאף משל בעל הכרי על בעל הכרי מהני. ואף דבאמת דמשמע דל"מ ס"ס לפ"ז משמע דגם בפדיון הבן אם יפדה ממעות הבן לא מהני וא"כ מאי נ "מ. וצ"ע

ס"ס לפי דברינו הדין הזה מסתעף לכמה חילוקים. א) היכי דהאב לפנינו ויכול לפדותו בעצמו דעת הא"ז והריב"ש והשואל והרמ"א דא"י לעשות שליח ודעת האחרונים וכן הוא משמעות הר"ן דעושה שליח. ב) אם עבר האב ועשה שליח ופדאו מהני אליבא דכל הדעות. זולתי דעת השואל דל"מ. ג) היכי שהאב א"י לפדותו בעצמו ג"כ דעת כולם דיכול הוא לעשות שליח זולתי דעת השואל דל"מ. ד) היכי שמת האב דעת הט"ז דאין פודין עבורו והצדה לדרך והנה"כ מסכימים דפודין

ומעתה בנידון דידן שהאב א"י לפדותו בעצמו או דיוכל עכ"פ לבוא לידי דיחוי או אולי תתבטל המצוה לגמרי ודאי לדעת רוב הפוסקים יוכל אחר לפדות עבורו וכמש"ל ודמי לתורם משלו על של חבירו. ומש"ה נכון יותר לפדות משל עצמו ולא משל אבי הילד. וס"ס אם עבר ופדה במעות אבי הילד ודאי דמהני עפ"י שיטת האחרונים שאנו נגררים אחריהם. ס"ס איני רואה מקום להשגה על פסק של כ"ת

וראיתי להחח"ס בת' רצ"ג שכ' ג"כ השואל בדעת הריב"ש כדברי. אך החת"ס דחה דבריו משום כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וכיון שהקטן בעצמו א"י לפדות עצמו איך נעשה אביו שליח עבורו. ועוד הקשה א"כ איך נשתעבדו נכסי אביו והא אפי' אם יש לבנו נכסים מאבי אמו ג"כ נשתעבדו נכסי אב. ועוד הקשה א"כ יפדה אדם בנו הבכור של חבירו כמ"ש בנדרים (דף ט"ו) א"כ יביא אדם פסח על חבירו וק' ג"כ על הרמב"ם שכ' שהגדול מברך לפדות כיון דאפשר להפטר ע"י אחר

ואני אומר שדברי הרב השואל מבוארים וכל קושיותיו יש לתרץ דאטו אנן אמרי' בדעת הריב"ש דאביו פוטר את חיובו של הקטן של עכשיו דודאי הקטן הזה לאו בר חיובא הוא דפטור הוא מכל המצות וע"כ אנו צריכים לומר דהתורה שאמרה פדה תפדה היינו קודם שיגיע בנך לידי חיוב עליך המצוה לפדותו וא"כ אינו דומה לשאר שליחות היכי שהמשלח עתה בר חיובא ושולח שליח לפוטרו. או שהתורה אמרה שע"י מעשהו של זה יפטר המשלח דאז ודאי אמרי' מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא משוי. אבל הכא התורה עשתה אותו לשליח קודם שיגיע זה הבן לידי דעת וחיוב ואין זה ענין לשאר דוכתי וממילא נשתעבדו שפיר נכסי אביו דהשתא עליו מוטל החיוב הזה וחידוש הוא שחדשה התורה במקום הזה

וס"ס הוא מטעם שליחות כיון שכשיגיע זה הבן לידי חיוב ומצי אז למיעבדי' מוטלת המצוה עליו ואז מצי למיעבדי'. ול"ד למ"ש בגמ' גבי כהנים מלתא דאינהו לא מצי למיעבד דהתם הבעלים לעולם לא מצי למיעבד וזה הקטן מצי לעשות כשיגדיל ועיין מרכבת המשנה ה' גירושין דזמן כיון דממילא אתי חשיב מצי למיעבד

והנה בגמ' ב"מ (דף ע"א ע"ב) אמרו נכרי לא אחי לכלל שליחות קטן אתי לכלל שליחות ונהי דהתם אדרבנן קאי ס"ס אה"נ מנ"ל לרבנן לחדש דבר זה דנעשה שליחים לקטן במה שיהי' אח"כ. אבל לדברינו ניחא כיון דמה"ת אשכחן שליחות כזה בפדיון הבן ממילא מצי חכמים ג"כ לתקן כן בדוכתי אחריני. והדברים ברורים ת"ל: דברי הדוש"ת. סימן קיא

כבוד האברך החריף וכו' מ' שלמה נ"י

הנה בדין הבכור שהוציאוהו הרופאים ע"י כלי. הנה