דברי יששכר קנט

וראי' לדברי דהא דברי התוס' הם בתרומה כשתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי דאמרי' שמא ניחא לי' לפטור בחטה אחת והרי בזה אמרו שם בנדרים ה"ד אי משל בעל הכרי על של בעל הכרי מאן שוי' שליח אלמא דל"מ גם בגדול בלא דעתו וע"כ מטעם התוס' דשמא ניחא לי' לפטור בחטה אחת וכו' אבל בתורם משל תורם על של בעל הכרי דלמאי דקיי"ל דמהני אמרינן דליכא שום צד חוב ובכה"ג אין נ"מ בין גדול לקטן ודבר זה נכלל בכלל קו' הנה"כ

ובאמת יש להקשות על התוס' איך שייך לומר שמא הי' רוצה לפטור עצמו בחטה אתת עפ"י מ"ש הנוב"ת תיו"ד ר"א דשתי מצות הם מצות הפרשה ומצות נתינה ובהפרשת חטה אחת אינו מקיים מצות נתינה וידוע שדברי הנוב"י הם מעין דברי רמב"ן בהשגות על ס' המצות שורש י"ב וא"כ שוב מזכה אותו במצוה זו

אך יש לומר דזה חשיב חוב דכל הזכות הוא מה שמתקן לו טבלו שראוי לאכילה אבל מה שמקיים מצות נתינה חשיב חוב שיש לו לקיים כל זמן שירצה

והנה"כ האריך להשיג על הט"ז והסכים לבעל צידה לדרך ודבריו ז"ל הם תמוהים במ"ש דהיכי שהב"ד מזכים לקטן או שפודה אותו משל הקטן מצוה דידי' הוא משמע לפ"ז מדבריו דה"ה היכי שפודה משל בעל הכרי ג"כ מהני וכבר כ' דמגמ' משמע להיפוך

ומצאתי שכן השיג עליו הקצוה"ח בסי' רמ"ג אך הוא ז"ל השיגו רק מדיוקא ולא באר דבגמ' מפורש כן דאמרו מאן שוי' שליח

אך יש עוד לומר דהדין עם הנה"כ דאה"נ בתרומה לא מהני כה"ג מטעם שכ' התוס' דשמא הי' פוטר בחטה אחת אבל בפדיון דל"ש זה אין כאן שום חוב רק דבטל מצוה דידי' ושפיר כ' הנה"כ כיון דנותן ממונו אינו מבטל מצוה כלל

אך ס"ס לפי דברינו הנ"ל ל"ק קו' הנה"כ דס"ס גם בתרומה מבטל מצות נתינה וכמש"ל וע"כ דיש לו זמן מתי שירצה א"כ ה"נ אינו מהנהו כלום

אמנם אחרי העיון זה ליתא דהמעיין בנוב"י הנ"ל יראה דדעת התוס' לא משמע כן וגם אף שכ' דדעת הרמב"ן נ' כן מ"מ אינו מוכח דס"ל דבעי כדי נתינה די"ל דס"ל דיוצא גם מצות נתינה בחטה אחת וגם לדעת הנוב"י אם נתן כדי נתינה אולי יוצא מה"ת על כמה כריים וא"צ ליתן א' מחמשים וס"ס אינו מהנהו בזה דיכול להפריש כדי נתינה ונותנו לכהן. אבל הכא בפדיון הבן דס"ס יתחייב ליתן ה' סלעים ודאי די"ל דהיא זכותו שאינו משהה מצותו וא"כ דברי הנה"כ מובנים

אך עדיין לא פלטינן מינה כיון דקיי"ל מתנה עמ"ל שמה נתינה וג"כ בנו פדוי וא"כ י"ל דהי' נותן מעמ"ל ועדיף עוד מהאי דחטה אתת פוטרת הכרי דשם ס"ס הי' עובר מצוה דרבנן וע"כ צ"ל דמה שמהנהו מצוה דרבנן לא חשיב הנאה ויש מקור לזה בתו"מ רל"ד וס"ס יש עדיין מקום עיון אבל בפדה"ב דגם מדרבנן יוצא בזה וגם הי' יכול לומר הייתי נותן לכהן שדרכו להחזיר א"כ ראוי לומר לכה"פ הוי כמו משל בעל הכרי על של בעל הכרי. אך ס"ס אם זה ג"כ יפדנו באופן זה שאין בו ת"כ הי' מקום לומר דמהני

ועדיין יש מקום לומר לחוש להיפוך שמא הי' רוצה להעדיף וכמ"ש התוס' הנ"ל ושמא הי' רוצה לעשות מצוה מן המובחר. אך הא ליתי' דא"כ הדק"ל גם בתורם משלו על של חבירו למה קיי"ל דמהני הא מצי למימר שמא זה רוצה במצוה שלו. וע"כ דאנו דנים דהרוחת ממון עדיפא לי' ודוקא היכי דס"ס הוא נותן ומפסיד חיישינן דלמא הי' רוצה לעשות עצהיו"ט אבל היכי דמרויח לגמרי ל"ל בה וגם יש לומר לדעת התוס' דלמיעוטא ל"ח שא' מן המיעוט רוצה להעדיף. וכן להיפוך ל"ח מן המיעוט שרוצה לפטור א"ע בחטה אחת רק שיש שני המיעוטי יחד אז חישינן. וס"ס היכי דמרויח דליכא אלא מיעוט אחד ל"ת

עוד הביא הנה"כ מהך דאפוטרופין תורמין על של יתומים אלמא דיכולים ג"כ לזכות עבורם. ותימה דלפי דברינו אה"נ למה לא פשטו בנדרים שם בגמ' דתורם משלו על של חבירו מהך דאפוטרופין. וכן למה דכתבנו דמוכת בגמ' דמשל בעל הכרי א"י לתרום א"כ קשה מהך דאפוטרופין וע"כ דשאני אפוטרופוס דידו כיד יתומים וממילא ל"ק קו' הנה"ך על תוס' דכתובות שהקשו איך זכין לקטן והא אין שליחות לקטן ונכנסו בדוחקים מהך דאיש מקדש (דף מ"ב) דב"ד שאני דיכולים אפי' חובה הבאה מחמת זכות לעשות להו. דהתם רק באפוטרופוס וב"ד מצד תקנת כל ישראל אבל בסתם אדם שיוכל לפדות עבור חבירו עדיין לא שמענו. אך להיפך מה שהחליט הקצוה"ח דאין יכול לפדות משל קטן מהך דתרומה משל בעל הכרי על של בה"כ ג"כ אינו ראי' דשא"ה דהוא בעצמו מצי תרום אבל היכי דהוא בעצמו לא מצי תרום י"ל שתורם בשבילו דהא קיי"ל במילה בסי' רס"א דאין מלין בנו ש"א שלא מדעתו ואפ"ה אם עבר ולא מל או שאינו בכאן למולו מוטל על ב"ד למולו וממילא כל אדם מוזהרים עליו. וראי' דקיי"ל שם במי שאינו רוצה למול אלא בשכר ואביו אין לו לשלם כופין את המוהל ההוא למולו מטעם דמוטל על כל ישראל והוי כאומר סוכה איני עושה וכו' דמכין אותו עד שתצא נפשו וכ"כ מפורש בהגר"א שם והדין עמו דילפי' לה מכיסוי הדם דקיי"ל ג"כ ושפך וכסה מי ששפך יכסה ואעפ"כ דרשו בגמ' חולין (דף פ"ו) אזהרה על כל בני ישראל וא"כ י"ל ג"כ בתרומה דאם הוא בעצמו א"י לתרום דאז התורם בשבילו אפילו משלו מצוה קעביד דתביבה מצוה בשעתה

ומ"ש עוד הקצוה"ח דשאני אפוטרופסין דתורמין דכהנים יש להם חלק בפירות והוי כחלוקה שמבררין חלק הכהנים. תימה דמשנה שלימה שנינו פ"א דבכורים מ"ה דהאפוטרופוס מביא בכורים על של יתומים וע"כ מטעם המצוה בעצמה ולא משום החלוקה דכל ענין ראיתו דכהן תשיב כשיתוף היא מדברי התוס' סוכה (דף ל"ה) ד"ה אתיא דא"י לצאת באתרוג של טבל דהוי כאתרוג השותפין דיש לכהנים חלק בו וזה דוקא בתרומה ושאר מתנות שאמרו בחולין (דף קל"ג) האי כהנא דאית לי' בשבבותי' צורבא מרבנן ודחיקא לי' מלתא לזכי לי' מתנתא במכירי כהונה וזה שייך, במתנות ומעשרות כמו דפריך בגיטין (דף ל') ואע"ג דלא אתי לידי' ועיין מל"מ פ"ז מה' מעשר ה"ו דגם במעשר עני נחלקו בירושלמי. אך שם יש קצת לומר כמ"ש המל"מ שם דעכ"פ הרשות בידו קצת והוא עני שהוא במקומו אבל בבכורים שאין נאכלים אלא בירושלים ואין נותנין אלא לאנשי משמר ואיך יכול לזכות לו והוא נותנם במשמר אחר. ול"ש בזה מכירי כהונה

ובתוס' קידושין (דף מ"ב) ד"ה אלא כ' לתרץ הקו' דמשמע בגיטין דלחוב ע"מ לזכות אין כח לאפוטרופוס ותי' דהתם בפריעת חובות דדלמא לא יתבענו. משמע היכי דודאי יתבענו ודאי מותר להם וה"נ כיון דס"ס מחויבים לתרום תורם עליהם וה"נ דכוותי' כיון דס"ס מחויב הוא לפדות עצמו ודאי האפוטרופוס פודה אותו

ובביאורי הגר"א ש"ה שם הביא ראי' ג"כ לדחות דין זה מפ"ד דמעשר שני ותימה דהתם שאני דממון גבוה הוא וגם מקרא מוכח שם דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו והיינו הך דרבעי והקדש שאינו שלו ואין לו טובת הנאה בו תדע דאל"כ יפשטו מינה בגמ' לענין תורם משלו על של חבירו וע"כ דל"ד כלל

ועתה נבוא ליישב דברי רמ"א שכולם תמהו עליו דהא קיי"ל שלוחו ש"א כמותו. וגם הוסיפו לתמוה שאינם דברי ת' הריב"ש אלא דברי הרב השואל. לפע"ד הכל מיושב נכון ואין כאן שום תמיהה כלל דהמעיין בד"מ רס"ד מביא בעצמו דברי הא"ז דאם האב מוהל אסור לו