דברי יששכר טז

שיש חיוב חטאת ביניהם דבזה אינם ראויים להצטרף וכן אמרו לענין גיטין זה הוא טעם הא' לעיל בסי' נ"ה. וגם שם נראה דדעת המחבר אינו כן שכ' דעה הראשונה סתם ודעה השניי' בשם י"א כידוע בכללי השו"ע. אבל מה זה ענין לתפלה שחלילה הקב"ה לא ישמע קול שועתם. ומי כד' אלקינו בכל קראינו אליו כתיב. וכי תעלה ע"ד שישראל היושבים בבית האסורים תחת בית ע"ז שהקב"ה לא ישמע קול המתפללים אליו הס כי לא להזכיר וקרוב בעיני שזה בכלל כוונת הפייטן בשיר היחוד אף כל טינופת לא תטנפך. שבודאי בפשוט אין לזה שום פירוש אך כפי דברינו ניחא שאין שום טינופת מפסיק אף אם יש למעלה מהם מה שהוא מ"מ הקב"ה שומע תפלתם וירדתי ושכנתי כתיב. ודוקא שאם יש טינוף במקום המתפלל שאני דהוי תועבה משום דעשה איסור. אבל במקום שהוא לא עשה איסור בתפלתו רחוק מאד שיהי' הפסק

ומ"ש לראי' מדברי הב"י בסי' קנ"ד היינו שלא יעשו שם למעלה מצד בזיון מקום התפלה אבל לא לענין שיהי' אסור להזכיר שם שמים שם

אך ודאי בזה נכונים דברי הט"ז דסי' קנ"ד דלא נכון להשכיר שם מקום לתפלה דהוי כמביא אותו המקום לידי בזיון אך ל"ש כן במקום הזה דאין זה נקרא מקום בזוי כיון שאינו מיוחד לע"ז והיא רק דירה לנכרי וס' אם מכניס שם ע"ז הנעבדת אבל ס"ס אם כבר שכרו שם מאן יימר לאסור עליהם להתפלל שם: סימן ו

כבוד אחי הגאון וכו' מוה"ר יהודה ליב שליט"א האבד"ק מאקאווי (וכעת אבד"ק סטאשוב) בעהמח"ס 'חבלים בנעימים'

בעש"ק העבר סמוך לכניסת השבת הובא לי ספרך מן הכריכה ונזדמן לי לראות בו בהשו"ת סימן י"ט בענין עוסק במצוה. במה שהשגת על הרב שארית יעקב שכ' דהעוסק במצוה קלה פטור אפי' מחמורה. והנה מ"ש לסייע ממ"ש הולכין למקום שתוקעין ולא למקום שמברכין. פשיטא הא דאו' והא דרבנן. אינני רואה שום ראי' דהא התם מיירי קודם שעוסק בה אבל מה זה ראי' שיניח המצוה דרבנן ויתחיל לעסוק בדאורייתא וכן מ"ש הנוב"י דדאו' הוי מקודש נגד הדרבנן ג"כ רק לענין לכתחילה ולא להניח הדרבנן. ואעתיק בזה לכבודך מ"ש בענין צדקה דהעוסק במצוה פטור אף דאיכא הנך לאווין

והנה מ"ש בשם תשו' מהר"י אסאד דהעוסק במצוה דרבנן דאינו פטור ממצוה דאורייתא. ודאי לדעת הרמב"ן בסה"מ דחולק על הרמב"ם וס"ל דבמצוה דרבנן ליכא לא תסור הוי כעוסק בדבר הרשות נגד הדאורייתא אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דבכל דרבנן איכא לא תסור ועפ"י התורה אשר יורוך צ"ע טובא דלעולם נקרא שעוסק במצוה שיש בה עשה ול"ת

ומ"ש בתשו' מהרי"א הנ"ל דאין ראי' מדברי רש"י סוכה (דף כ"ה) ד"ה טרדא דרשות ואעפ"י שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער משמע דאלו הי' חייב להצטער הי' פטור מכל המצות אפי' ממצוה דאורייתא אף דמצטער הזה אינו אלא מצוה דרבנן משום דהתם ביום הראשון קאי ויום הראשון הוי דאורייתא לפענ"ד דליתא דמשמע מדברי רש"י מ"ק (דף י"ד ע"ב) דאמרו אבל אינו נוהג אבילתו ברגל וכ' רש"י ד"ה ודחי עשה דיחיד דכתיב אבל יחיד עשי לך דמשמע דצערו אינו אלא דרבנן דמביא קרא דדברי נבואה והתם קאי אפי' על יום ראשון וכן משמע מדברי רש"י ברכות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה קסבר שכ' ואעפ"י שהוא ליל יום המיתה וכתיבה אנינות בדאורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו היינו דדייק דכתיבה אנינות בדאורייתא פי' שמקורו בדאו' לענין מעשר אבל לא לענין שאר דברים וכמ"ש שם התוס' בברכות ד"ה אנינות וס"ס לא הוי אלא דרבנן אפי' אם הי' מחויב להצטער והוי כמו רחיצה

גם מ"ש בת' הנ"ל מהך דמלוה צריך למשכון שכ' רש"י כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה ונדחק הרב ז"ל לומר דעכ"פ איכא מצוה דרבנן ומוכח דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאו' סכינא חריפא פסקה למצוה הכא דפשוט הדבר דכל מיני גמ"ח הוי מצוה דאו' אלא דר"א ס"ל דהיכי דעושה להנאתו לאו מצוה היא כלל. ורגיל אני לפרש דר"א ור' עקיבא נחלקו במחלוקת רשב"א ור"ן נדרים (דף ט"ו ע"ב) גבי הנאת תשמישך אי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אי בטלה ההנאה ופשוט דלר"א כיון דעושה להנאתו לאו עוסק במצוה הוא כלל אבל היכי דלית לי' הנאה כלל ועוסק במצוה דרבנן יש לומר שפיר דפטור ממצוה דאו'

ומ"ש כ"ת בשם ס' שנות חיים להג' ר"ש קלוגר ז"ל לראי' דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאו' משום דכל שומר אבדה לא הוי אלא עוסק במצוה דרבנן משום דסימנים דרבנן. א"י מה קאמר הא תורה שלימה לפנינו והי' עמך עד דרוש אחיך מאי לאו בסימנים לא בעדים וא"כ עכ"פ אם יזדמנו לו עדים מחויב הוא להחזיר מדאורייתא א"כ לעולם עוסק הוא במצוה דאורייתא שמא יזדמנו לו עדים

יהי' איך שיהי' העוסק במצוה דרבנן אם פטיר ממצוה דאו' לדעת הרמב"ם יש לצדד לכאן ולכאן. אבל העוסק במצוה קלה אם הוא פטור מחמורה ממנה נ"פ דפטור וכמ"ש בתשובתי הנ"ל לראי' מרש"י סוכה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שחל שביעי אלמא מצוה קלה הבאה לידך וכו'. ומ"ש כבוד תורתך דהתם שאני דאכתי לא מטא זמן חיובא כמ"ש בגמ' וכן המסקנא. במטותא מינך תמחול לעיין בדבר זה דלכאורה מי בקש מרש"י ז"ל להאריך בדבר שלא נזכר כלל בגמ' לומר דאפי' עוסק במצוה קלה פטור מן החמורה אלא דרש"י נזהר לתרץ על קו' הגמ' דפריך והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא פי' דלמה לי האי קרא דובלכתך בדרך דלמא האי קרא דובלכתך בדרך דמשמע דוקא בעוסק בדבר הרשות הוא דחייב במצוה אבל עוסק במצוה אפי' במצוה קלה ג"כ פטור ממצוה ומהאי דפסח לא הי' מוכח זה ושפיר צריך קרא ע"כ הוסיף רש"י תיבות אלו לומר דגם מהתם משמע דאפי' עוסק במצוה קלה פטור מן החמורה וע"ז מתרץ הגמ' אי מהתם ה"א ה"מ היכי דלא מטא זמן חיובא הוא דאמרי' העוסק במצוה אפי' בקלה פטור מן החמורה אבל במטא זמן חיובא כי האי דק"ש לא הוי ידעינן מינה הלכך איצטריך קרא דובלכתך בדרך דדוקא בעוסק ברשות הוא דחייב בק"ש אבל עוסק במצוה אפי' בקלה כל שאינו דבר הרשות פטור אפי' מחמורה אפי' במטא זמן חיובא. ואדרבה בזה דברינו מוכחים יותר ודברי הצל"ח ופנ"י תמוהים ומה שהעתקת בשם ס' הנ"ל דאין ראי' מדפטור מצדקה אף דיש שם לאווין משום מדפטור מצדקה גם הלאווין ליתנהו וכ"ת סייע לו מדברי הרמב"ן קידישין (דף ל"ד) לא נ' לי כלל וכי ס"ד דלדעת הרמב"ן כל היכי דאיכא עשה ול"ת כל היכי דהקיום הוא העשה אין כאן ל"ת. ויפה הקשה ע"ז חתני החריף מ' העניך נ"י דא"כ בשבת ויו"ט דאיכא עשה ול"ת ועיקר הכוונה היא הל"ת ממילא ליכא עשה כלל ואיך אמרו בגמ' דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דהוי עשה ול"ת והלא העיקר היא הל"ת אלא פשוט דעיקר כוונת הרמב"ן ז"ל היא גבי נשים דאי נימא דפטורות מן העשה גם הל"ת לא שייך גבייהו וה"מ למאן דלא שייכה בי' העשה כלל אבל באדם שנצטווה על העשה ואיכא גבי' ג"כ הל"ת וצריך אתה לדחותו ודאי דאי איכא הל"ת בהדי' גם העשה אינה נדחית ואפי' לשיטת הריב"א חולין (דף קמ"א) דאין לוקין ס"ס חיובא איכא וחומר יש בכאן

שמא תאמר דהעוסק במצוה כיון שאמרו פטור מן המצוה אינו בגדר דחוייה אלא שהותרה והוי כמו נשים בהך דרמב"ן. חדא אפי' נימא דהותרה ג"כ ל"ד דהתם אינן בגדר המצוה כלל אבל הכא רק עתה הוא שנפטר מזה וכל ימיו הוא באותה המצוה. אך באמת דלא הוי רק בגדר דחוי'