דברי יששכר קנח

חמ"ח בשם הירושלמי דאסור ליתן איסור הנאה אפי' לכלבי הפקר ולא תימא דדוקא בחמץ אלא אפי' בכל איסורי הנאה כמ"ש בת' הרשב"ץ ח"ג ת' רצ"ג מדאמרה תורה לכלב תשליכון אותו דמשמע דמותר בהנאה דאל"כ הי' אסור להשליך אפי' לכלב הפקר. ותוס' ע"ז (דף ס"ו ע"ב) שכ' דהיכי דאינו מחזיק לו טובה מותר היינו בפעולה ועבודה דאינו נתינה ממש אז הוא דצריך שיהי' מחזיק לו טובה אבל בנתינה גמורה לעולם אסור

ואך צ"ע בנתינה במה שאינה שלו דלפי מ"ש התוס' פסחים הנ"ל דוקא במחזיק לו טובה ולפיכך כ' הרמ"א ג"כ ביו"ד רצ"ד אסור ללקוט לעכו"ם במחזיק לו טובה דהתם הוא של הנכרי בעצמו דאף דקיי"ל בחמץ אפי' שאינו שלו אסור ליתן לכלבי הפקר כמ"ש בב"י תמ"ח שם בשם מ"כ אולי דוקא בחמץ ואולי של הנכרי בעצמו מותר להושיט לו אם אינו מחזיק לו טובה

ס"ס בהך דר"א ורב"ח דמספקי להדדי קשה. ואולי י"ל דמה דאמרי' בכל נתינה אפי' באינו אדם חשוב יש הנאה היינו ג"כ דוקא במחזיק לו טובה וכשמקדשה בההיא הנאה חשיב כמחזיק לה טובה שמקרב דעתו לגבה. והתם בר"א ורב"ח שידעו מזה שזה נותן לו מה שהוא אסור לדידי' דאל"כ הי' אסור משום גניבת דעת. וע"כ דאף דלא הודיעו מתחלה כיון שידעו מזה ל"ת מחזיק לו טובה ומש"ה מותר

ומה שאסרו ליתן איסורי הנאה לכלבי הפקר היינו שמה שאסור בהנאה אסור ליתן לשום ברי' כדי שלא יהי' גם להברי' הנאה מזה ומה שהברי' ההיא נהנה מזה חשיב שזה הנותן גרם לזה וכ"ז אם בשעת הנאת הבע"ח הי' אסור אבל בערלה בחו"ל דתיכף כשיצא מרשותו אינו אסור בהנאה מותר ליתנו לכלבי הפקר

ואני תמה בספקו של המל"מ פ"ה מה' אישות הידועים במקדש באיסור הנאה לחולה שיב"ס כיון דחזי לדידה אי אזלינן בתר דידי' או דידה. למה לא פשט לי' ממתני' דקידושין (דף נ"ו ע"ב) דתנן סתם המקדש בערלה אינה מקודשת משמע אפי' בערלת חו"ל ולמה אינה מקודשת הא מצי לספק לה ואצלה הוא ממון גמור וע"כ כיון דלא חזי לדידי' אע"ג דחזי לדידה אינה מקודשת

והנה בס' ערלה פירש"י קידושין (דף ל"ת ע"ב) שני דברים ס' עברו עלי' ג"ש או נכרי שיש לו נטיעות של ערלה ובידו פירות וא"י אי משל ערלה או זקינה. והרע"ב לא העתיק אלא זה הפירוש השני די"ל דהיכי דודאי יש כאן ערלה חשיב כמו, חתיכה א' מב' חתיכות ואסור אפי' להרמב"ם דס"ל סדא"ו מדאו' לקולא. אבל לפי' הראשון כיון דלא איתחזק עתה אף שהי' מתחילה ערלה מותר להרמב"ם מה"ת ומדדייקו בגמ' קידושין אי ערלה הללמ"מ אמאי בחו"ל מותר בס' הא הוי סדא"ו לחומרא הא יש לומר דבהללמ"מ לא גזרו חכמים שיהי' אסור סדא"ו

וע"כ דמיירי בחתיכה א' משני חתיכות ובכה"ג להרמב"ם מדאו' אסור. ע"כ דייק הרע"ב דמיירי ביש לו בגינתו נטיעות של ערלה והוי איתחזק עתה ודייקו דמיירי כן דהוי דומיא דכלאי הכרם. ורש"י לשיטתו דס"ל דסדא"ו מדאו' לחומרא בכל ס' עאכו"כ בס' שהי' מוחזק באיסור מתחלה מש"ה פירש שני הפירושים

ולענין שאילתין מפורש במהרי"ל בסופו וז"ל אמר דאין ערלה נוהג בפירות הגדילים באילנות שקורין (הינפערן פרונבערן ערפרן). וזה שנים רבות הגהתי שם במקום הינפערן 'היממבעערע' והוא מתורגם בלשון פויליש "מאלינע". א"כ יש לנו הלכה פסוקה במהרי"ל שאין בהם דין ערלה

גם יש מזה להוכיח דבראמבערין וערפורין שהמג"א כ' עליהם בסי' ר"ג סק"א בשם האגודה לברך בפה"ע ואי נימא דגם המהרי"ל ס"ל כן ע"כ דס"ל כשיטת הראב"ד אך אינו מוכרח די"ל דס"ל להמהרי"ל כדעה הראשונה שם במג"א לברך גם עליהם בפה"א ס"ס הוי דבר ברור דאין בהם ערלה

ובמג"א סי' תרמ"ט מה דחולק על הש"ג דמחשב ערלה בח"ל יש בו היתר אכילה אינו חולק משום דברי הרמ"א רצ"ד הנ"ל אלא מדברי הב"י דפסק דנוהגין לאסור להאכיל לחבירו

כוונת הלח"מ ה' יו"ט רפ"א במ"ש בשם הרלב"ח פשוט מדכ' הרמב"ם השובת ממלאכת עבודה ביו"ט קיים מ"ע והרי כיון שעשה אוכל נפש ס"ס לא שבת ממלאכת עבודה: אחיך דוש"ת באה"נ. סימן קי

כבוד ידידי ה"ה הרב המאוה"ג החו"ב החסיד וכו' כש"ת מ' משה ארי' נ"י האבד"ק קאדני

ע"ד שאלתו דמר בבכור שהלך אביו לצבא ולכתוב לאביו לפדותו במקום שהוא קשה מאד שיוכל להתבטל המצוה לגמרי ועכ"פ תתעכב המצוה זמן רב ע"כ צוה להם כ"ת שאבי אמו של הילד יפדנו במעות של האב אם יש שם ואם לא יפדנו עכ"פ במעות עצמו ויזכה לו ורוצה לדעת חות דעתי בזה

ידוע דמקור ההלכה ברמ"א ש"ה ס"י בשם ת' הריב"ש ת' קל"א דאין האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו וכן ב"ד אין פודין אותו. והט"ז בשם צידה לדרך וט"ז עצמו והש"ך בנה"כ הרבו להשיג על דין זה:

מקור ההשגה חדא דאמרי' שלוחו ש"א כמותו. ומבואר בר"ן פסחים דיכול לפדות ע"י שליח ובגמ' נדרים (דף ל"ו ע"ב) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים וקיי"ל להלכה דא"צ דעת בעלים

והנה דעת ס' צידה לדרך דהאב יכול לעשות שליח וגם איש אחר יכול לפדותו מדעתו בלא דעת האב וכן כשמת האב יוכל איש אחר לפדותו הן מממון עצמו הן מממונו של הבן והט"ז ס"ל דאה"נ היכי דהאב קיים יוכל לעשות שליח וכן איש אחר יכול לפדותו בלא דעת האב אבל היכי שמת האב אין אחר יכול לפדותו דדוקא גבי גדול אף שיש קצת חוב מ"מ כיון דבאמת זכות הוא לו זכין לו שלא בפניו אבל בקטן אם יש קצת חוב אין זכין בשבילו

וראיתו מתוס' כתובות (דף י"א) שכ' דבדאיכא קצת חוב אין שליחות לקטן כגון בתרומה שאולי רוצה לפוטרה בחטה אחת או הי' רוצה להעדיף אלמא דזה חשיב ג"כ חוב שמא המצוה חביבה בעיניו א"כ ה"נ בתורם משלו על של הקטן יש ג"כ קצת חוב דילמא הי' רוצה לעשות המצוה בעצמו ואין ס' דמה שאמרו התורם משלו על של חבירו א"צ דעתו דוקא בגדול ולא בקטן ע"כ כשמת האב אין אחר יכול לפדותו עד שיגדל כד' הט"ז

ודברי הט"ז תמוהים מנ"ל להחליט דבגדול כה"ג זכין אף שיש קצת חוב די"ל דכוונתם דאף דזכי' מטעם שליחות א"כ ממילא כל היכי דל"ש שליחות ל"ש זכיי' הנ"מ בדבר שיש קצת חוב התם הוא דאמרי' זכיי' מטעם שליחות היינו כשמגלה דעתו שרוצה בזכות זה אף דלא משוי לי' שליח יכול להעשות עבורו שלית ובקטן ל"ש כן דאפי' מגלה דעתו לאו כלום הוא דלא עדיף מאילו צוה לו בפירוש לעשות כן אותו הדבר. אבל בדבר שהוא זכות גמור דלא באנו לכלל שליחות ודאי אין סברא לחלק בין גדול לקטן דאם ניחוש שמא לא ניחא לי' א"כ אין זה זכות אלא חובה ואין חבים לאדם אלא בפניו וע"כ דאנו דנים שהדבר טובה עבורו א"כ מה נ"מ בין גדול לקטן וע"כ כמ"ש דרק כשצריך גילוי דעתו אז הוא דנ"מ בין גדול לקטן: