דברי יששכר קנו

ובתפילין הוי כמו במזוזה דעדיין חיובו עליו דגברא בר חיובא הוא ואפ"ה אם נשמטו ממקומן מברך. וע"ז השיב כ"ת דגם בתפילין אין חיובן כל היום וברגע א' שמניחן קיים המצוה והביא שכבר נסתפק בזה הפמ"ג בא"א סי' ל"ז והביא עוד כ"ת מכמה אחרונים

דברי הפמ"ג ראיתי ושאר האחרונים שהזכיר כ"ת לא ראיתי. אך לפענ"ד פשוט דמצותן כל היום וראי' מגמ' דשבת (מ"ט) מעובדא דאלישע בעל כנפים. ואם לא היתה המצוה אלא רגע א' היה יכול להניחן בביתו בצנעה ולא להביא עצמו לידי סכנה ואף דאה"נ דכתבו הראשונים ז"ל שלא היתה בזה אלא מדת חסידות. היינו דאינו חייב למסור עצמו למיתה על מצות תפילין וזאת הי' מדת חסידות. אבל לא מדת חסידות למסור עצמו על מדת חסידות כולי האי ודאי לא אשכחן מאן דמחמיר. ומדוקדק לפ"ז מ"ש בגמ' שם תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים דהא אנן לא מנחינן תפילין כל היום משום דאין לנו גוף נקי ואלישע שמסר עצמו ע"ז ודאי דהי' מחויב להניחן כל היום ובודאי דהי' לו גוף נקי והי' מחויב מן הדין כל היום. ועי' תוס' שכ' באופן אחר שם אבל עפ"י דברי פשוט יותר

עוד ראי' דמצותן כל היום מדאמרו בערכין (דף ג' ע"ב) הכל חייבים בתפילין וכו' כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כל דאיתי' במצוה דיד איתי' במצוה דראש והני כהנים דליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו ובין בשרו אימא במצוה דראש נמי לא לחייבו. ואי ס"ד דאין מצותן כל היום הא ס"ס יכול לקיים המצוה בשעה שחולץ הבגדים או קודם שלבשן וע"כ דמצותן כל היום

ופשטות לשון הרמב"ם בפ"ד מה"ת ה' כ"ה משמע דמצותן כל היום דמסיים שם שמצותן כך הוא וכו' פי' אף שאין כל אדם יכול לקיים המצוה כתקנה משום שאינו יכול להשמר משחוק ושיחה וכדומה אעפ"כ צריך להשתדל שיהיו לו מחשבות טהורות ונקיות שיוכל לקיימה כמצותה. וא"י למה נדחק בזה הפמ"ג

וכן מפורש בתוס' סוכה (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אחד זה וכן בתוס' סנהדרין (ד' פ"ח ע"ב) שכ' ול"ד ללולב דמדאגבי' נפיק בי' משמע דבתפילין לא קיים עוד המצוה. ואף דיש קצת לדייק להיפוך מגמ' דשבת (דף קנ"ג) בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין משמע לכאורה דלאו עיקר מצותן כל היום דמדמי לה לציצית וציצית לאו חובה היא דאי לית לי' בגד של ד' כנפות לאו מיחייב. נראה קצת לומר דיש נ"מ בין תפלה ש"י לשל ראש דתפלה ש"י דכתיב בהו אות והי' לאות על ידכה מצותה להיותה עליו כל היום. משא"כ תפלה ש"ר שהיא לטטפת ופאר אינה תמיד אלא מצד מדת חסידות וז"ש שמן על ראשך אל יחסר על תפילין ש"ר וכמ"ש רש"י שם

ויתישב לפ"ז קו' דמר דאה"נ איך למדו ציצית מתפילין דילמא אדרבה משום דחיובא דידהו מרובה ע"כ מברך ולא בציצית דחיובא זוטר די"ל כיון דאמרו בגמ' סוכה שם (ע"א) כל אימת דממשמשי בהו מברכי משמע דאפי' בתפלה ש"ר והתם לאו חיובי' תמיד ושפיר נפיק מיניה בנפלה טליתו וס"ס למדינן מזה מזוזה דשוב משמע ג"כ דגם בתפילין ש"י היו מברכין א"כ ה"ה במזוזה

אך ביותר נראה לומר בכוונת הגמ' דשבת הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם הנ"ל דאף דמצותן כל היום מ"מ כיון שאין אנו נזהרים מקלות ראש אנו פטורים מ"מ נכון וחייב להשתדל שיהיו מחשבותיו נקיות וטהורות כדי שיוכל לקיים מצות תפילין כמצותן וז"ש בגמ' שם דקשה לכאורה דבציצית אמר דרך עשה וחיוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים ובתפילין אמר דרך ל"ת ושמן על ראשך אל יחסר הול"ל ג"כ ושמן יהי' על ראשך אלא שכוונתו באומר אל יחסר היינו שלא תרגיל עצמך בקלות ראש שעי"כ יחסר ממך מצוה של תפילין וכדרך שאמרו חכז"ל עה"פ לא תעשון כן לד' אלקיכם וכי ס"ד שישראל נותצין המזבחות אלא שלא יגרמו העונות שיתחרב המקדש

ובגוף קו' כ"ח שהקשה אה"נ האיך יליף ציצית מתפילין דהתם חיובי' מרובה. נ' לפענ"ד דמצד ק"ו פריך השתא תפילין דמצותן עדיין עליו ולא פקע חיובו אפ"ה חייב לברך עאכו"כ בציצית דפקעה חיובו וחיובא מתחדש זה עתה ודאי דחייב

וגדולה מזו דדעת הרמב"ם והרא"ש דאפי' בלן בטליתו בלילה חייב לברך בבוקר דזמן פטור חשיב היסח הדעת ועאכו"כ בנפלה ממנו דפסק חיובו ודאי דחשיב היסח הדעת וס"ס במזוזה שייך לחייבו דדמי לתפילין

ומ"ש כ"ת דשוכר אינו חייב אלא מדרבנן הגם שבת' רע"ק ת' ס"ו כ"כ ומובא ג"כ בפ"ת סי' רפ"ו ואיתא ג"כ כן בש"מ (ב"מ דף ק"א) ופשוט דהני רבוותא ס"ל דביתך למעוטי שאול ושכור כדברי תוס' מנחות (דף מ"ד) שנסתפקו בזה וממילא משמע מדעת רש"י פסחים (דף ד') שכ' חובת הדר מדכתיב ביתך ביאתך משמע דהוא דאו'

ומ"ש בתרעק"א דדעת תוס' נוטה יותר דהוי דרבנן. במחכ"ת שם במנחות כ' סתמא דשוכר חייב מדאו' אך בדרך עוי"ל כ' די"ל דהוא דרבנן ובחולין (דף ק"י ע"ב) דהשיגו על ר"ת דמדקדק דסתם שאלה ל' יום ומש"ה טלית שאולה פטורה והקשו עליו דהרי שוכר בית בח"ל כל ל' יום פטור ממזוזה אע"ג דסתם שכירות לא הוי לל' יום. ופשטות דבריהם חמוה דאטו מ"ש ר"ת סתם שאלה ל' יום מקרא יליף לה ורק מסברא הוא דקאמר ודלמא אה"נ ס"ל לר"ת דגם סתם שכירות הוי לל' יום

ואי דראיית התוס' מדחזינן השתא סתם שוכרים בית ליותר מל' יום. ה"נ לא חזינן שואל כסות שישאל דוקא על ל' יום ודלמא סברתו של ר"ת הוא כן בבית כמו בכסות וע"כ נ' דדעת תוס' דשוכר בית חייב מדאו' ושפיר הקשו על ר"ת דכל יסוד סברתו בבגד שאול הוא משום דשאלה אינה אלא מדרבנן משום דנראית כשלו וה"מ שייך חשש דנראה כשלו אם מוחזק בה יותר מל' יום אבל אם מוחזק בה פחות מזה לא תקנו חכמים דלא שכיחא כולי האי

וא"כ קשה בשוכר בית דלאחר ל' יום חייב מדאו' למה לא תייבוהו בפחות מזה ג"כ וע"כ דטעמא הוא דחיוב השוכר במזוזה משום דקנין לזמן חשיב כשלו ובקנין פחות מל' יום ל"ח קנין כלל. א"כ ה"נ בטלית י"ל דאה"נ דסתם שאלה הוא על יותר מל' יום או על פחות רק משום דקנין על פחות מל' יום לא הוי קנין מש"ה פטורה כן הוא קו' התוס'. ועכ"פ מוכח מזה דדעת התוס' דשוכר בית מדאו' חייב במזוזה

וכן מדויק ביותר לשון רש"י ע"ז (דף כ"א) שכ' בד"ה חובת הדר הוא ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא. היינו דלא דרשינן ביתך למעוטי שאול ושכור וכ"כ בתי' ר"ן לחולין (דף קל"ו) בשם הרשב"א

אמת דברשב"א בחידושיו לשבת (דף קל"א) כ' דלא הוי אלא דרבנן אולי דרך דחיי' בעלמא כ' כן וזה עתה ראיתי גם בס' מנתת חינוך במצוה תכ"ג שכ' בדעת החינוך דהוי דאו' ובפשטות דעת רוב הפוסקים שהעתיקו לשון זה דמזוזה חובת הדר הוא משמע דס"ל דהוי דאו' וכן דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים שכ' סתם דשכירות קניא

וסברת כ"ת שכ' דבמעקה התיוב לעולם ובמזוזה י"ל דהמצוה היא רק פעם א' בשעה שקובעה ואח"כ פטור מדאו' לא ידעתי למה כיון דהיא חובת הדר שמשמרתו א"כ לעולם כן הוא וביותר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל כדי שיזכור יחוד ד' בכניסתו ויציאתו והוא ודאי דבר תמידי. ס"ס לדעתי אין אני רואה דבר ברור לחלוק על הפ"ת בזה ואי"ה אעיין עוד בזה בל"נ: