דברי יששכר קנה

ורדא בסי' ל"ה ס"ב דכ' הרמ"א דיש לבדוק באונות או באומות וכו' ומשלימין צורתה

וכ' התב"ש סקנ"ב וכן בראש אפרים דדוקא אם במקומה יש עכ"פ כטרפא דאסא שהוא שיעור אונא אז הנשאר שהוא במקום אחר מצטרף להיות נגרר אחרי העיקר אבל אם במקומה ליכא כטד"א אין זה השני מצטרף. וה"נ דכוותי' אם נשאר צורת אות קטנה אף דנשתנה מ"מ מהני לצרף גם רגל הנשאר

וי"ל דדוקא בויהרג הוא דבעי תינוק דלא חכים וכו' משום דבלא זה לא מצרפינן דהוי כמו מחרף כלפי מעלה

ויותישבו בזה ג"כ דברי הרמב"ם שנראים כסוחרים שכ' בנקב תוך הה"א לאחר שנכתבה משמע הא בשעת כתיבה הי' פסול וק' דהא באינו מ"ג כ' דוקא בדבוק לאות אחרת וכמו שדחקו הראשונים ז"ל בבאור שטתו. ולפי דברינו ניחא דגם בנפסק ונקב בין אות לאות הוי כנדבק

ומ"ש כ"ת עמ"ש בישוב דברי רש"י בפירוש הב' דנקב תוך הה"א דמשמע דבחוץ פסול והא אינו נדבק אות לאות ותירצתי דדוקא ברובו פסול בחוץ הא מקצתו כשר דרובו מוקף גויל הוי ככולו ורק בנדבק אות לאות ל"ש רובו ככולו והקשה עלי מדברי עצמי במ"ש בפי' הטור בשם הירושלמי דנקב תוכו יוכל להיות במקצתו

פשוט הדבר דכל מה דתני סתמא יש לפרש בכל גווני וא"כ בבבלי דתני כשר משמע אפי' נקב כל החלל. אבל בירושלמי דתני סתמא פסול משמע ג"כ בכל גווני וא"כ אפי' במקצתו ג"כ פסול. והדבר פשוט במי שאינו רוצה לתפוס

ומה שהראה לי מדברי הפמ"ג סק"ח אה"נ על קושיא זו אני אומר דמה שתי' הוא ז"ל דלמאי דפי' רש"י נדבק ליתי' לפי' השני דרש"י דוחק גדול לומר כן והי' לי לומר עדיפא מינה על פי דרכו דהפמ"ג עפ"י מ"ש למעלה דרש"י במתני' פי' מעכבין זא"ז ובגמ' פי' מעכבין למזוזה ותפילין יש לומר דשני פירושי רש"י הם לשני הלשונות דללשון ראשון דאינו פוסל אלא דוקא בדבוק אות לאות הוא כלשון רש"י שבמשנה ולשון השני דפוסל בחוץ הוא כלשון רש"י שבגמ' ואין הפסול משום אות השני

אך באמת תירוץ שכ' בתשובתי הראשונה היא תי' מספיק דלא נשויי' לרבינו רש"י ז"ל הדרנא ומתורץ בזה ג"כ דברי הש"ע ממה שהקשה עליו הט"ז סקי"ד הנ"ל וסתירת דברי הרמב"ם הנ"ל

ומה שדחק עצמו לומר מצד וכתבתם דבעינן כתיבה תמה מש"ה ל"א כאן רובו ככולו. והביא ראי' ממנחות (דף ל"ה) האי קילפא בעי למיבדקה מריעותא מנקב דבעינן כתיבה תמה ודמה אותו להאי דסיכה (דף ל"ו ע"ב) ברש"י דבעינן לקיחה תמה הא הפמ"ג בעצמו כ' שם באותו סק"ח דוכתבתם לא קאי אלא על הכתיבה ולא על מה שנעשה אח"כ. וגם זה גופא תימה דזה אינו ענין לאינו מ"ג הלא הכתיבה בעצמה היא תמה זה לא שייך אלא על כתיבה במקום הנקב. ורש"י שכ"כ במשנה בנדבק למקום אחר זה רק לרוחא דמלתא כ"כ דהרי בתפילין הביא מקרא אחר. ויותר נ' דהוי מטעם הידור מצוה

וראי' דבשמושא רבה כתבו דהך דאינו מ"ג הוא לאפרושי הך דוחכ"א שצריך שיהי' בין אות לאות כחוט השערה דהכל הוא מצד הידור. אלא דיש הידור שמעכב בדיעבד ויש הידור שאינו מעכב בדיעבד. ומדברי השמושא רבה הנ"ל יש ראי' להתירוץ הנ"ל שכתבתי דנקב הוי כמו דבוק אות לאות

והנה במה שהשגתי על הגאונים מליסא והחת"ס ז"ל הגם דלפי דברינו ג"כ כן בדעת הטור דנקב כל תוכו פסול. הנני מבאר עוד הפעם בקיצור. הם ז"ל תופסים דנקב אפי' במקצת שאינו מ"ג פסול אלא שהשאר מגין עליו ממילא לא היתה שום סברא להכשיר נקב כל תוכו ולמה לפי' השני ברש"י וב"י בשם הגדולים שכולם הסכימו להכשיר ותמה על הטור שכ' בשם י"א וגם עיקר פסול חסר בגמ' ולפי דברי פשוט הדבר דאין שום פסול בנקב במקום א' וא"צ שום הגנה וברובו הוא דפסול מש"ה בנקב כל תוכו כיון דאינו ניכר בחוץ הוא דנחלקו אם חשיב כרובו בחוץ או לא

והנה מ"ש דבגמ' דידן משמע דלא מהני ראוי לגרירה וכ"ת כ' לי בשם האבן עוזר. הנני מוכרח להעתיק לו מ"ש על דברי האבן עוזר. דהנה תמה על הב"י במ"ש על תי' השני של ב"י דיש נ"מ אם נכתב מתחלה כך וכ' הב"י מתחלה דדעת רש"י לא נ' כן שכ' וי"ו דויהרג אירע במקום נקב. וכ' הא"ע לתמוה למה לא פי' רש"י כן בתחלה בה"א דהעם או בירכו דהא נשתייר אות קטנה

המעיין בדברי רש"י יראה דק"ל קו' המרדכי המובא ג"כ בב"י למה בוי"ו דויהרג מצריך לשאול לתינוק ובה"א אמר אם נשתייר אות קטנה ואינו מצריך לשאול לתינוק והמרדכי מחלק בין אות ה"א לאותיות הפשוטות ולרש"י ז"ל נ' בפשוט לפרש דיש לחלק בין נכתב מתחלה כן או שנעשה אח"כ דבנעשה אח"כ כיון דמתחלה נכתב בכשרות ואח"כ הוא שנתקלקל אם נשתייר כאות קטנה מכשירינן אבל אם מתחלה נכתב בקלקול זה צריך שיראה לתינוק דאל"כ לאו כתיבה הוי

וכך יש לפרש ג"כ דעת הרמב"ם דבהלכה י"ט דמיירי בתחלת כתיבה כ' צריך לדקדק בכתיבתן כ' שלא תשתנה אות לאות אחרת באופן שתינוק קורא אותה כתקונה ובהלכה כ' שכ' נקב העור אחר שנכתב מצריך שתשאר אות קטנה ואינו מצריך להראות לתינוק

ובדברי הרי"ף מה שמדקדק הא"ע דבכרעי' דהעם כ' בנוקבא ובוי"ו דויהרג לא כ' בנוקבא י"ל דלאו דוקא אלא שסמך עצמו עמ"ש למעלה ואפי' אם נימא דבכוונה השמיט הרי"ף נקב י"ל ג"כ כמ"ש דס"ל ג"כ כרש"י והרמב"ם כיון דהכא מטעם קלקול הכתיבה את אתינן עלה אפי' לא הי' כאן נקב אלא שנפסקה כתיבתו והשלימה למטה ג"כ פסול וצריך תינוק לקרותו. אבל אם נכתב כתקונו ונפסק אח"כ שלא בנקב אה"נ די"ל דס"ל ז"ל דכשר לעולם

ומ"ש האבן עוזר דכוונת הש"ס שלנו כדעת הירושלמי משום דראוי לגרירה. דבריו נפלאים מאד והלא בגמ' אמרו אם נשתייר אות קטנה ולא אחר הגרירה ולא הזכירו גרירה כלל ויוכל להיות אם יגררנו לא ישאר כלום וא"כ אינו ראוי לגרירה. וגם מ"ש הא"ע דעובדא הראשונה מיירי דראוי לגרירה ועובדא השניי' מיירי בלא ראוי לגרירה שלא נשאר מ"ג העיקר חסר מן הספר

כן מ"ש בדעת המרדכי די"ל דלא מיפסל מטעם אינו מ"ג, רק באותיות השם משום דשם אסור לגרוד וכי כללא הוא הא יש גם בשאר מקומות שלא נשאר מקום לגרוד. והעיקר דבש"ס דילן לא מצינו זה כלל. ודבריו תמוהים

ובדברי המאירי כבר כתבתי דאינו חולק על רש"י ורמב"ם אלא שיצא בדרך חדש ליישב קו' ב"י הידיעה וליישב סתירת הבבלי והירושלמי. ואין נ"מ לדין שלנו

ומה שהכשרתי בדבק מטלית מלמטה. יש לדייק כן מדברי ת' רשב"ץ ח"ג ת' ר"ז ומדייק כן מדברי הירושלמי פ"א דמגילה ה' ט'. ואין לפקפק בדין שלנו. ועיין ת' דברי חיים ח"ב חיו"ד קכ"ב: הדוש"ת. סימן קח

יד"נ ה"ה החריף ובקי החסיד כש"ת מ' יצחק יוד נ"י בווארשא: במה שהשיג כ"ת על דברי הפ"ת יו"ד רפ"ט שכ' בנפלה המזוזה חייב לברך פעם שנית כשקובעה דדמי לנפלה טליתו כמבואר באו"ח סי' ח"י סט"ו. וע"ז פקפק כ"ת דל"ד לטלית דהתם אזדא לי' מצותו. אבל הכא הרי הבית עדיין בחיובו ומש"ה י"ל דפטור מברכה. וכתבתי לכ"ת דהרי גוף דין זה דציצית ילפינן מתפילין. כמ"ש הגר"א שם אות ל'