דברי יששכר קנד

האות אלא שהוא קלקל אותו אמרי' דעומד הוא לתקנו ולהחזירו כמו שהי' מתחלה כגון בארצנו שקודם שהמשיך רגל הוי"ו עד שהגיע ונגע ברגל הנו"ן הי' רגע אחת מ"ג אלא שהוא קלקלו ע"ז אמרי' דראוי הוא ליטול קלקלתו. אבל לומר דראוי לבילה במה שיעשה ענין מחודש הוי כסברת תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל דל"א הואיל רק א"ב מיתשיל אבל ל"א אי בעי קני לה דהוי ענין מחודש. וכעין שכ' תוס' עירובין (דף ע' ע"ב) ד"ה אבל דבמת נכרי בשבת כיון דאותו הרשות שמבטל עכשיו הי' יכול לבטל תחלה אלא שרשות הנכרי מעכבו. משא"כ יורש דאותו רשות לא הי' לו מתחלה ה"נ זה הי' מ"ג מתחלה אלא שהדבוק מעכבו. מש"ה בחלל הב' כיון דגם בתחלה לא הי' אותו המקום מ"ג לאותו האות אלא שהוא יבטל מקום האות ויעשהו דק ויקנה מקום חדש שיהי' מ"ג מה שלא הי' מקודם בכה"ג ל"א כל הראוי לבילה וכן בנקב רגל הה"א כיון שהרגל הי' נכתב כשיעורו והי' נשאר גויל והי' מיוחד מקום האות ומקום הגויל ואח"כ נקב במקום הגויל ואתה רוצה לומר דראוי לגרור מקום האות ולעשותו מ"ג הוי כאלו יקנה מקום חדש מה שלא הי' מ"ג לזה האות בכה"ג למ"ד זה ל"א כל הראוי לבילה

וניחא לפ"ז דנקט ר' חסדא הי' הגימל מכלה את הגויל אפי' לפי' קרבן העדה דכרעא דגימל מתפשטת עד סוף הגויל ניחא דלא נקט רגל הך' או הנו"ן וצ' דבאלו אה"נ דגם אשייאן מודה דהוי כערב מלמטה כיון שהאות היתה יכולה להיות באופן שיעשנו כדין שישאר מ"ג וכבר הי' מ"ג אלא שהוא קלקלו ובכה"ג הוי כערב מלמטה. אבל ברגל הג' דדרך הסופרים כשכותבין הרגל האחרון מתחיל מצד שמאל א"כ כשהתחיל רגל השמאלי בקצה האחרון של הגויל לא היתה צורת האות כדינו כלל בכה"ג ל"א ראוי לבילה כלל והוי כערב למעלה ושפיר פליג על אשייאן דפוסל בכה"ג

עוד נ' לומר בתוספת ביאור דלאשייאן בר נידבה ולר"י ל"א כל הראוי לגרירה אלא דוקא במה שאינו נתפס בקדושת האות אלא שהוא מיותר. אבל מה שהוא בכלל האות ל"א ראוי לבטל המקום הנתפס בקדושה האות ולעשותו גויל דהא קדושת האות חמורה כמ"ש בשבת (דף קט"ז) מקום הכתב לא מיבעיא לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש בטל כתב בטלה קדושתו. וכיון דמדאו' ל"ב מ"ג דאינו מחשבו בין אותן שהללמ"מ א"כ מדאו' אותו המקום נתפס בקדושה ל"א ראוי לגררו ולבטלו מקדושתו והוי דומיא למאי דאמרי' שבת (דף כ"ב) אין מתירין מבגד לבגד דמבטל אותו הבגד מן המצוה וכן במזוזה וכמ"ש תוס' שם אבל בערב למטה כיון דאינו מן האות אמרי' שפיר דראוי לגררו ולעשותו מתוקן. ואפי' בהמשיך רגל הך' והנו"ן עד סוף הקלף אמרי' שפיר כי האי דאמרי' בסנהדרין (דף מ"ח) מאי דחזי לי' מיתפוס וכו'

גם הב"ח שכ' כן י"ל דוקא בדבוק ודוקא לענין הוצאת ס"ת אחרת מה שלדעת הרמב"ם בילדותו מותר לברך ולקרות בו לכתחילה ולא לענין הכשר ולענין נקב

גם מ"ש כ"ת לצרף דעת המאירי דלשיטתו לא נצרך לומר דדבוק פסול משום אינו מ"ג. ברור בעיני שגם המאירי לא עלתה ע"ד לדחות דברי רבותינו תקיפי קמאי רש"י והרמב"ם ז"ל וסייעתם

אך העיקר לפענ"ד אם נניח את כל האריכות דלשני התירוצים של הב"י כשר הכא. דלחי' הראשון אין שום נקב פוסל וע"ז כתב הב"י בשם מרדכי שכל רבותינו שוים בדבר. ואם נימא כתי' השני דגם נקב פוסל מצד אינו מ"ג שוב דוקא אם נכתב מתחלה כן והכא נ' דנעשה אח"כ אלא שהנוב"י חיו"ד ת' ע"ה חשש לפסול בנקב בחוץ מפני דברי הש"ע שבסעיף ט"ו וכקו' הט"ז סקי"ד. ובאמת פשוט הדבר דהמחבר אינו סותר דעת עצמו כלל ופשוט דעתו להלכה דאפי' נקב כל החלל כשר כידוע דרך המחבר כשכותב דעה הראשונה סתם וכ' ע"ז ויש מי שאומר דדעתו להלכה כמ"ש סתם וה"נ כ' סתם דכשר אפי' נקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל ודברי הירושלמי לא העתיק אלא לחוש לה דהיינו אם אפשר לתקן יתקן אבל אם א"א לתקן ת"ו לפסול עי"ז ס"ת

ובלעדי זה יש בזה עוד ספקות דהמרדכי כ' בשם ר' שמשון שנסתפק בזה אם בס"ת בעי מ"ג די"ל דדוקא בתפילין ומזוזות הוא שאמרו כן גם דעת השואל בת' הרשב"א תרי"א משמע כן. ועיין ס' מעדני יו"ט שנסתפק בזה בכוונת רש"י שכ' כמה פעמים בתפילין מיירי. דאם לא נפרש כן תמוהים דברי רש"י וגם המרדכי עמד בזה ולא ברר כוונתו ובבה"ז מדייק כן מדברי רי"ף ורא"ש עכ"פ הננו רואים שיש מכשירים לגמרי בס"ת אינו מ"ג

גם יש לצרף דעת הרשב"א במנחות [ואינו אותו הרשב"א המפורסם אצלינו] שכ' דוקא אם כל אותו הרוח אינו מ"ג הוא דפסול. עכ"פ אם נחוש לדברי הנוב"י לפע"ד נכון להדביק עליו מטלית קטן מצד השני דהמהרי"ק דפוסל נדבק דוקא באות עצמו אבל בין אות לאות מכשיר לעולם להדביק. וידוע מ"ש הסמ"ק דבכה"ג דכבר נגמר האות ל"ת תק תוכות ע"י גרירה. וה"נ ל"ח שלא כסדרן אפי' למאן דמצריך באותיות השם ב"ה כסדרן וכן משמע בט"ז סק"ט ע"כ אם ידביק מטלית במקום השני תהי' תורת ד' תמימה: הדוש"ת. סימן קז עוד להרב הנ"ל. הוספה עמ"ש לעיל

מ"ש כ"ת על מה שהקשיתי על הגאון מליסא וכ' ומה נעשה לגדולי הראשונים המובא בב"י הפוסלים בנקב קודם הכתיבה ואיך יפרנסו לשון המשנה עכ"ל. לא כן. וכי משום קושיא נדחה דעת הראשונים ח"ו מהלכה אלא שאני בא בטענה על הגאון ז"ל שבא ליישב דעת רש"י דנקב אינו פוסל ודבוק פוסל ונקב כל תוכו פסול דהוי דבוק וע"ז השגתי דרש"י כ' כן מל' המשנה ולשון המשנה עדיין אינו מיושב

וגם דיש לקיים דברי הראשונים ז"ל עפ"י פירש"י שבגמ' בד"ה שאין כ' מעכבן פי' משפט האות מעכב למזוזה ותפילין וזה יש לפרש בפשוט שעי"כ שזה האות אינו מ"ג ע"כ פסולה המזוזה ותפילין אבל עיקר דיוקי מצד דברי רש"י שבמשנה שכ' מעכבות זו את זו דמשמע מפורש שאות א' פוסל את חבירו ע"י דבוקם וממילא אינו מ"ג בקצה הגליון אינו פוסל כלל וכן נקב אינו פוסל כלל וכתי' הראשון של הב"י

אמנם מקצת דברי הגאון ז"ל אני מקיים במ"ש דנקב בין אות לאות הוי כנדבק ויתישבו בזה כמה קושיות מה שהקשה הט"ז סקי"ד דדברי הש"ע סתרי אהדדי דבסעיף ט"ו כ' דלירושלמי פסול כל תוכו משמע הא בחוץ פסול גם לדידן ומשמע אפי' נעשה אח"כ ובסעיף ט"ז כ' להכשיר אפי' בחוץ אם נעשה אחר הכתיבה. וכן ידוע מה שמקשים על רש"י ז"ל דפי' דוקא בנדבק אות לאות א"כ איך מפרש פי' השני נקב תוך הס"א ומה בכך הא איני נדבק אות לאות

ולפמ"ש ניחא די"ל דה"ה היכי דיש נקב בין אות לאות כיון דאין גויל מפסוק ביניהם הוי כנדבק אות לאות ומש"ה לעולם פוסל נקב בכה"ג דהוי, כתב א' מעכבו דמעכב זא"ז

ומש"ה הי' ס"ד לפסול בתוך הה"א דהוי כרגל השני מחובר עם רגל הראשון וע"ז קמ"ל שפיר דבפנים אינו פוסל ודוקא בין אות לאות היא דפוסל וא"כ מיושבים דברי הש"ע דאדרבה לפי דברינו יש מעלה בנפסק בתוך האות כגון וי"ו דויהרג כיון דאחרי' דנקב הוי כמחובר א"כ הנשאר מן הוי"ו אחר הנקב הוי כמחובר עמו והוי וי"ו מעליא ואך עכ"פ בעי קריאה לתינוק דאל"כ בטל ממנו צורת האות

וכן בנקב רגל הימיני של ה"א דאם נשתייר ממנו צורת אות קטנה כשר אף דעכשיו נראית כמין יו"ד אפ"ה כשר דגם בזה מצרפינן מה שנשאר אתר הנקב וכמו דאשכחן בחסרה