דברי יששכר קנג

ומעתה יקשה לנו על הב"י במ"ש ליישב דעת הטור שכ' ואם לאחר שנכתב נקב בתוך חלל האות כשר י"א אפי' נקב כל תוכו ובירושלמי משמע דצריך גם בפנים מ"ג הלכך אם נקב כל תוכו פסול וכ' הב"י ומ"ש רבינו הלכך אם נקב כל תוכו פסול י"ל דהיא סיום דעת הירושלמי כלומר בירושלמי משמע דצריך גם בפנים מ"ג הלכך אם נקב כל תוכו פסול

וקשה כיון דבירושלמי מבואר דאפי' במקצת פסול איך כ' הטור דדוקא בנקב כל תוכו פסול. אך נ' דכוונתו בדברי הטור אף דדעת הירושלמי דאפי' בנקב כ"ש. בתוכו פסול. מ"מ בזה ודאי דלא קיי"ל כירושלמי דמבבלי מוכח דלעולם כשר בנקב וכמש"ל

אך בנקב כל חלל האות נהי דמבבלי לא מוכח לאיסור מ"מ כיון דלא מפורש להיתר ג"כ חדא די"ל כפי' קמא של רש"י דקאי על רגל שמאל דהא אפי' לפי' בתרא י"ל דרק במקום א' מיירי וכעובדא דבתרי' ע"כ פסק בכל תוכו לפסול ודברי הטור הם הכרעה ולשונו מדויק כן לפי שבירושלמי משמע שצריך בפנים ע"כ עכ"פ אם נקב כל תוכו פסול לדידן

ולפ"ז מיושבים דברי הט"ז' דמ"ק י"ד שתמהו עליו הפמ"ג במקומו והנוב"י חיו"ד ע"ה איך עלתה ע"ד לומר דהטור ס"ל כתי' הראשון של הב"י דהא מפורש שם בנקב ואינו מגיע לאות שאצלו לפסול. ולפי דברינו ניחא שפיר דכוונת הט"ז עפ"י מ"ש דהטור בנקב לא ס"ל כהירושלמי ורק בנקב כל האות הוא דמחמיר כהירושלמי אבל בנקב מקצתו אף דהכא ליכא מ"ג מ"מ מכשיר וע"כ דס"ל דמאי דאיתא בגמ' דידן שאינו מ"ג מד' רוחותי' פסול דמשמע ג"כ דאפי' במקצת אינו מ"ג פסול היינו דוקא בנדבק אות לאות אבל באינו נדבק אות לאות בעי דוקא כולו או רובו. וא"כ לדברי הטור קיים שפיר תי' הראשון של הב"י

והנה כ"ת כ' לי בשם הגאון מליסא בסידור שלו ליישב דבנקב מצד האות מגין עליו הגויל מה שנשאר מעבר לנקב ורק בנדבק לאות אחר אין כאן הגנה וה"נ בנחסר כל תוך האות הוי כדבוק אותיות דהא ג"כ לא נשאר בו כלום להגן

גוף היסדור אינו לפני לעיין בו. אך דברים אלו אין להם קיום חדא דעיקר טעמו של רש"י ז"ל שכ' דוקא בנדבק אות לאות משום דקשיא לי' לישנא דמתני' דכתב א' מעכבו ולפי דבריו ז"ל אין כאן כתב א' אלא דליכא גויל וה"ה בנכתב האות עד סוף הגויל ג"כ פסול דליכא גויל וליכא כתב לעכבו וכן קשה על דבריו מפשטות ל' הגמ' לפי' רש"י נקב תוך חלל הה"א דמשמע אפי' כל חללו. וכן קשה הא בירושלמי גם רב דמקיל בזה עכ"פ מצריך שיהי' ראוי לגרוד רגל הה"א שנקב אצלו והא יש הגנה בגויל שאצלו

וכן ג"כ מ"ש החת"ס חיו"ד ת' רס"ו דבנקב מקצת בחוץ השאר מגין עליו א"כ ה"ה בנדבק אות לאות נימא ג"כ דשלמעלה ושלמטה יגן עליו ואי דכח האות השני אינו מניחו להצטרף וכלשון המשנה כתב א' מעכבו ס"ס מנין לנו לפסול בנקב בין אות לאות דהא הדין דמ"ג לא נאמר בשום מקום אלא המשנה הזאת מרמזת לנו ע"ז ודוקא בדבוק ולא בנקב

וגם גוף סברת החת"ס מ"ש דחוץ על פנימי אינו מגין דאין קדושתו שוה תמוה דא"כ יהי' נולד הדין להיפוך דאם בשעת כתיבה הי' נקב כיון דאי היתה קדושת הגויל שוה בכל מקום ואין לשום מקום עילוי לא לזה ע"ז ולא לזה ע"ז הוי לעולם כסתום דהא עומד מרובה על הפרוץ. אבל אם נקב אח"כ לא תוכל לצרף מה שבחוץ לפנים. ומכל הראשונים ז"ל משמע להיפוך דנכתב תחלה על מקום הנקב חמור יותר מנקב אח"כ. וגם מגוף דינא דגמ' דאין כותבין על הנקב משמע דל"א סברא זו דעומד מרובה על הפרוץ ומה נ"מ בין לכתחלה לדיעבד

והנה מ"ש כ"ת דבנדבק אות לאות דפוסל הירושלמי אינו מטעם אינו מ"ג רק משום דאינו אות שלם זה עלתה לו שלא ראה גוף דברי הירושלמי וכבר העתקתי לו כל דברי הירושלמי דערב את האותיות הוא משום מ"ג ואין שום טעם אחר

והנה כוונת הפמ"ג שם בסקי"ד די"ל דאה"נ הירושלמי סובר כתי' הא' דאינו מ"ג אינו פוסל אלא בנדבק אות לאות משום דאין צורת האות עליו. משא"כ היכי דרגל הך' נמשך עד סוף הגויל אינו פוסל וכן בנקב כל חלל הפנימי הוי ג"כ כמו בנדבק דאין צורת האות עליו ורק דדחי לה דא"כ לא הי' צריך הט"ז בסק"ח לכתוב דמש"ה פוסל הטור רק בנקב כל חללו משום דהנשאר מגין עליו יכתוב הטעם דדוקא בנקב כל חללו פסול משום דנפסד צורת האות אבל במקצתו אין נפסד עדיין צורת האות זאת הוא כוונת הפמ"ג ובחנם עמד כ"ת בדבריו

אך אליבא דידי' ס"ס אין מקום לדברי הפמ"ג דהא הירושלמי אה"נ דפוסל אפי' דנקב מקצת חללו בפנים וכמש"ל. וגם דאי כדברי הפמ"ג למה כ' הירושלמי דהא דאשייאן פליגא על רב ור"ח דהא בהאי דרב ור"ח ודאי דלא נפסד צורת האות

ומה שנסתייע כ"ת מדברי הש"ך יו"ד ר"פ סק"ת שכ' לתרץ דברי רמ"א שם דפוסל בנקרע האות ונדבק ובסי' ל"ב סט"ז מכשיר בנפסק ומתרץ הש"ך דהכא שאני דנפסד צורת האות וכ' כ"ת דהמהרי"ק למד סברתו מדברי הירושלמי בנקב כל חללו וע"כ דטעמא דנקב כל חללו הוא משום דנפסד צורת האות ואף דהירושלמי כ' מפני שאינו מוקף גויל ע"כ דאינו מ"ג הוא משום דנפסד צורת האות. וכ' שהבית מאיר אה"נ שדחה דברי הש"ך משום זה דאי בנפסד צורת האות מיירי למה לו להמהרי"ק להביא ראייתו מדברי הירושלמי וכ"ת המליץ דאה"נ אינו מ"ג היא משום נפסד צורתו. וכ"ת נסתייע עוד להיפוך דאה"נ למה לו להמהרי"ק להביא ראי' מן הירושלמי הא הוא גמ' ערוכה וע"כ דמשום שינוי צורה פסלינן

הנה אף שכ' בית מאיר אינו לפני מה אעשה והנה לדעתי הפלגתם דברי המהרי"ק ודברי הירושלמי לדעת אחרת. במהרי"ק מפורש שם דבנקרע אות ישנם שני פסולים חדא דאינו מ"ג וחדא מפני שנשתנה צורתה. וז"ל ולפענ"ד נראה לחלק בין היכי שנקרע גוף האות להיכי שהקרע עובר בין אות לאות דודאי היכי שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כ"א ע"י הדבק ואע"ג ששפתי הקריעה נוגעין זב"ז וכו' מ"מ בעינן שהאות יהי' מ"ג ואפי' הכי שירך האות שלם ולא נחסר כלל אלא שנחסר וכו' פוסל בירושלמי וכו' שהרי אינה מ"ג וגרע טפי מאינה מ"ג אין דובקין אותה להחשיבה אות ע"י הדבק עכ"ל

נראה מפורש דשני פסולים מחשב. חדא דאינה מ"ג לדעת הירושלמי. וחדא דגרע טפי מאינה מ"ג היינו שנתקלקלה צורתה והש"ך בדיוק לא רצה לומר משום שאינה מ"ג משום דלדינא לא קיי"ל בהא כהירושלמי ע"כ כ' כאן רק הטעם השני של מהרי"ק ואין כאן שום חסרון וקושיא בדברי הש"ך

שוב חזר כ"ת לידון בדבר חדש ולומר דיש להכשיר מצד כל הראוי לבילה דראוי לגרור ואין כאן ס' אלא מפני שהיא במקום שם הקדוש ב"ה. תימה איך עלתה ע"ד לומר כן הא בהא גופא פליגי הבבלי והירושלמי הירושלמי מכשיר בדבוק למטה כגון ארצינו תפארתינו משום כל הראוי לבילה ולהבבלי פסול כמ"ש בסעיף י"ח וכמ"ש הב"י בשם המרדכי דבהא לא קיי"ל כהירושלמי

אך גם הירושלמי דמקיל דוקא בדבוק ולא בנקב דא"כ למה פוסל אשייאן בר נידבה בנקב תוך חלל הב' ואמרו שם דסובר כר"י משמע דפוסל אפי' יש מקום לגרור ולעשות הב' דקה וישאר גויל וע"כ דבנקב לא מהני מה שראוי לגרירה ועם כי צ"ע מ"ש הא מהא ס"ס חזינן דבהא פשוט בירושלמי דל"א כל הראוי לבילה בכה"ג עאכו"כ לדעת הבבלי

ונראה לומר בזה סברא ליישב תמיהתינו למה בעירב למטה אמרינן כל הראוי ובנקב ל"א כן וכן ג"כ למה אמר דתרווייהו פליגי על אשייאן כו'. ונ' דס"ל להך מ"ד דל"א כל הראוי לבילה אלא באותו גויל שכבר הי' מוקף לאותו