דברי יששכר קנא

לא שהה ספקא הוי מימהל היכי מהלינן לי' ופירש"י לשום תינוק היכי מהלינן בשבת וע"ז מתרץ ראב"א מוהלין אותו ממנ"פ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא ופריך ואלא הא דתניא ספק בן ז' וכו' נמהיל לי' ממנ"פ ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה וכו' והרי"ף הביא הך דספק בן ז' וכו' משמע דס"ל הספקות אין מוהלין בשבת ולא הביא הך דראב"א דמוהלים ממנ"פ ותימה למה השמיטה

והרמב"ם בפ"א מה' מילה כ' דמוהלין את הספקות משום ממנ"פ אלא שתמהו עליו דבפ"א מה' יבום כ' אפי' תינוק בן יומו פוטר מן החליצה ומן היבום ד"ת ומה שהחמירו הוא רק מדרבנן והא מדאו' ילפינן לה דכתיב ופדוי' מבן חדש וכו'

ונ' דקשיא להו ז"ל מנלן למידק מקרא דלמא לעולם לא הוי ספקא אלא דאה"נ רוב נשים ולד מעליא ילדן אלא התם בפדיון הבן דהוי להוציא ממון שאני דא"ה בממון אה"ר ואפי' היכי דאיכא מצוה ג"כ ממונא הוי כמ"ש הר"ן נדרים (דף ז') ומנלן לומר בשאר איסורים דהוי ספקא. אך הא ל"ק דרשב"ג לטעמי' דס"ל בב"ב (דף צ"ג ע"ב) דהולכים בממון אה"ר כדאיתא שם מאן יש אומרים רשב"ג וכו' א"כ לרשב"ג שפיר הוי ראי' דלא הוי רוב אלא ספק דאם הי' רוב הי' חייב ליתן דמי הפדיון מיד ושפיר פריך מימהל היכי מהלינן וצריך לומר משום ממנ"פ וצריך לומר לא נצרכה אלא למכשירי מילה. אבל לדידן דא"ה בממון אה"ר שפיר א"צ לומר ממנ"פ כלל ומוהלים כל תינוק משום דאיכא רוב ואה"נ הספקות אין מוהלים דבספק ליכא רוב כמ"ש האחרונים וא"כ דברי הרי"ף מיושבים ולא הביא הך דרשב"ג אלא לענין אשת את דהחמירו חכחים משום חומרא דכריתות

וכן ג"כ נכונים דברי הרמב"ם דמדאו' כל תינוק פוטר דמדאו' אין ראי' מבכור אלא שהחכמים החמירו אלא שפוסק כרשב"ג לענין איסורי דרבנן דעכ"פ ראי' כל ששהה ל' יום אינו נפל אפי' מדבריהם. אלא שבמילת הספקות נחלק על רבו הרי"ף ז"ל דבאמת בסברא דנימהל אותו ממנ"פ יש קושיא כמ"ש הכ"מ שם בפ"א מה' מילה דהא השתא אסור לטלטלו נימא מפני איסור טלטול נעכב המילה

והנה באמת מצינו ג"כ כן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' חמץ ה"ח וכן דעת התוס' כתובות במוצא חמץ בביתו ביו"ט אף שלא בטלו דאיכא עליו חיוב עשה ול"ת מדאו' אעפ"כ ס"ל דאיסור טלטול דוחה אותו וצריך לכפות עליו את הכלי א"כ ה"נ הי' ראוי לומר כן שלא נמהלנו ואה"נ י"ל דזה טעם הרי"ף דס"ל דאין מוהלין אח הס'. והרמב"ם ס"ל דלא דמי דהתם איכא ודאי איסור טלטול והכא לא הוי אלא ס' איסור טלטול דדלמא הוא בר קיימא וס' איסור דרבנן אינו דותה מ"ע דמילה

ומעתה בנידון דידן הי' מקום לומר דגם הרי"ף מודה דמוהלין אותו ממנ"פ דהא הכא ליכא איסור טלטול דהא מודים שניהם ז"ל דבכל הילדים דעלמא ליכא ס' וא"כ לד"ה מותר לטלטלו ושפיר מוהלין אותו ממנ"פ

אך עדיין יש לומר להיפוך דהכא חמור דמקלקל בחבורה לד"ה אסור עכ"פ מדרבנן. אבל ס"ס ל"ד לאיסור טלטול דהתם האיסור טלטול הוא קודם המצוה והא ודאי לא דחי כדאיתא בר"ה (דף ל"ב). אבל בשעת המצוה ודאי חיוב המצוה דחי בשעתה להאיסור דרבנן שהוא רק מספק. וגם דל"ד להתם דהתם הספק בגוף החיוב. אבל הכא הרי איכא ח' חיוב ולד"ה מוהלים אותו מ' ממנ"פ

וידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל במאמר קידוש השם וז"ל והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם קים לי' בדרבה מיני' לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה אבל הש"י נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושין וכו' עכ"ל

א"כ ס"ס אפי' אם הוא מחלל שבת הוא מקבל שכר על המצוה הזאת ואין כאן חשש אלא שמא יהי' תוהא על הראשונות י"ל אולי הוא בכלל מ"ש ברש"י פ' ראה וכי ס"ד שישראל נותצין את המזבחות וכו' דעל דבר זה אפי' הרשעים שבהם אינם נחשדים אף שכבר הי' כזאת כמ"ש אמון קודר את האזכרות אבל סתמא דמלתא לא חיישינן כולי האי ומצוה קעביד. ואה"נ במומר שיצא מן הכלל שפיר כ' הש"ך דצ"ע דבכה"ג יש לחשדו בתוהא על הראשונות אבל לא בכה"ג. ואיכא מ' איבה ג"כ ואפי' היכי דליכא איבה ג"כ שרי. קיצור הדבר אין ס' דשפיר נהגו למול בניהם בשבת ומצוה קעבדי: סימן קה

לכבוד האברך החריף ושנון וכו' מ' ליב הירש נ"י

בעובדא דידי' שנמצא בס"ת והתחתנו אותנו את. את מיותרת וצוה א' להוציא ס"ת אחרת. המורה כן שגה בזה שכבר הלכה פסוקה ביתור כזה שאינה משתנה הכוונה שלא להוציא אחרת וכ"כ בבאה"ט קמ"ג סק"ט בשם הגאון מהרי"ל אבד"ק אמשטרדם בשם הגאונים שהנהיגו כן ובודאי ל"ד לכבש כשב אף דהמשמעות אחד דהתם גוף התיבה לא נכתבה כדין. וגם שם יש מכשירים כגון במגרשיהם מגרשיהן שהצ"ץ מכשיר ושאר גדולים חלקו עליו. אבל כשהס"ת נכתבת כדינה רק שיש יתור תיבה שאינה מקלקלת הכוונה אין להוציא אחרת

ואף דס"ת כזו פסולה וצריכה תיקון כמ"ש הרמב"ם בה' ס"ת פ"י ה"א אות י"ג וכ"כ ג"כ בה' מזוזה פ"ה סוף ה"ג מ"מ לענין להוציא אחרת מקילין כיון דדעת הרמב"ם דמותר לקרות בס"ת פסולה ונהי דחלקו עליו מ"מ בדיעבד נהגינן כן גם זה שצוה לקרות אח"כ בס"ת השני' שבעה קרואים ג"כ טעות הוא דלכו"ע משלימים הקרואים על אותן שקראו במוטעה דלכו"ע בדיעבד עלתה הקריאה וכיון שהטעות הי' בחמישי לא הי' צריך לקרות רק שני קרואים ומפטיר ולא יותר הגם דמותר להוסיף. אבל שבעה קרואים מאן דכר שמה

אך מ"ש שנשארו שלש אותיות והסופר דמתא אמר שהוא פסול בזה הדין עם מעלתך דהא לא קיי"ל בזה כר"ת וכמ"ש המג"א סי' ל"ב סקל"ג. אבל מ"מ נוהגין לכתחילה שלא להניח מקום פנוי ג' אותיות ועי' חת"ס יו"ד רע"ב בסופו וס"ס בדיעבד כשר

והראי' שכ' מעלתך מדברי הש"ע רע"ג ס"ג שכ' נזדמנה לו חיבה בת ה' אותיות לא יכתוב ב' בתוך הדף וג' חוץ לדף אלא ג' תוך הדף וב' חוץ לדף ואם אין מקום לכתוב ג' בתוך הדף יניח המקום חלק עכ"ל. הרי דטוב יותר להניח פנוי מלהאריך האותיות. זה אינה ראי' דהא שם אין מקום לכתוב ג' אותיות בתוך א"כ לא נשאר מקום פנוי של ג' אותיות ובכה"ג ודאי דל"א בה

והגם דבמנחות (דף ל"ב) בתוד"ה והאידנא משמע דלר"ת גם בשתי אותיות פנוי הוי שיעור פרשה. אך י"ל דהתם שאני דהוי באמצע ומקום ריוח שבין תיבה לתיבה מצד זה לצד זה הוי מקום לג' אותיות אבל בסוף השיטה כשלא נשאר מקום פנוי ג' אותיות כשר לכו"ע

ומהך דס"ד שהזכרת בתיבה בת עשר אותיות אם יכול לכתוב חציו בתוך הדף כותב ואם אין יכול לכתוב חציו בתוך הדף יניח המקום פנוי וכו'. ובכה"ג היכי דאין מקום לה' אותיות עכ"פ יש מקום לד' אותיות הרי דיכולים לשייר ד' אותיות. עכ"פ ודאי הדין עמך דמוכח כן אבל עלינו לדעת דהדין הזה הוא מלשון הרמב"ם ולא מדברי הגמ' ובודאי לדעת הרמב"ם אין לחוש כלל בכה"ג גם המחבר לא חש לה אעפ"כ אנו נוהגין להחמיר ולחוש לדעת ר"ח

כן מדברי הרב בש"ע ל"ב סל"ז שכ' אם כתב תיבה יתירה