דברי יששכר קנ

בשבת (דף כ"ב) היכן צונו אי מלא תסור או משאל אביך ויגדך דאי משאל אביך ויגדך הוי בכלל עשה ול"ש לגזור עליו ולמ"ד מלא תסור כיון דהוא חייב בל"ת יש לגזור עליו מדרבנן כל המצות

ותימא גדולה על בעל ת' שם ארי' חיו"ד ת' א' שכ' פרפרת בלא טעם בהא דר' ששת אמר לריש גלותא (גיטין דף ס"ז ע"ב) דלא רצה לאכול שם דהעבדים חשידי על אמה"ח דהיינו דאמר במכוון כן דר"ש הי' מאור עינים ולא הי' נזהר רק ממצות ב"נ ישתקע הדבר ולא יאמר והלא ר' יוסף אמר דלא מפקדינא ועבדינא ומסתמא הי' ר"ש ג"כ מקיים כל המצות אתמהה מפני דקדוק קל לומר פלפול כזה שמוציא לעז על אותו צדיק

ועי' ת' הרא"ש כלל ד' ות' רדב"ז ח"א ל"ט. וס"ס מהסכמת הפוסקים נ' דחייב הוא במצות אלא שאין בידינו להכריע אי מדאו' או מדרבנן וס"ס ודאי דאביו חייב למולו ולברך להכניסו דמדרבנן נמי מברכינן: דברי מחו' דוש"ת. סימן קד לשאלת יד"נ המוהל ירא ד' ותיק וחסיד מ' ישראל נ"י

על מה שנוהגין למול בשבת בן מחלל שבת בפרהסיא שגם אשתו מחללת שבת. ולפי הנראה מדעת הש"ך סי' רס"ו סקט"ז הדבר צ"ע ולמה נוהגין להקל

ונ' דדברי הש"ך תמוהין דפשוט הוא כמ"ש הבדק הבית כיון דהוא מחויב במילה איך נבטל עכשיו המצוה שמא יצא אח"כ לתרבות רעה. ואפילו ודאי לנו שיעשה אח"כ כל עבירות שבעולם ס"ס השתא הוא חייב במצוה זו ומצוה קעביד

וקרוב יותר לומר שדברי הש"ך וט"ז הם דוקא במומר ומומרא שיצאו מן הכלל דבהו לא חיישינן דלמא ליפוק מיני' זרעא מעליא. אבל כל זמן שלא יצא מן הכלל אף שהם מחללים שבת בפרהסיא אעפ"כ אמרי' שמא זה הולד יהי' זרעא מעליא ולא מבטלי' חזקת חיוב שלו מפני הספק

ועי' הג"ה רש"א סי' קנ"ט שכ"כ בשם המל"מ פ"ה מה' מלוה ועיי"ש במל"מ שהאריך בזה בדברי המרדכי פ' איזהו נשך והראב"ד פ"ב דע"ז וכ' דלא פליגי אלא במומר עע"ז היינו שיצא מן הכלל

וכ"כ ג"כ בחוו"ד סי' קנ"ח סק"ג שכ' דאף דבכל מקום מומר להכעיס ומומר שיצא מן הכלל שוים הם מ"מ וכו' דלא שייך לומר דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא כיון שנתערב בין העכו"ם משא"כ במומר להכעיס כו'. עאכו"כ במחללי שבתות כאלה דלא הוו להכעיס כיון שמבקשים למול את בניהם ושייך שפיר דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ואגב אעיר במ"ש שם החוו"ד בס"ק הנ"ל להעיר על הטור בטעמא דמומר דמותר ליקח ממנו רבית כיון דאינו מצוה לפרנסו ואינו בכלל אחיך א"כ אפי' לתאבון נמי דהא בסי' רנ"א כ' דאפי' מומר לתאבון אין מצוה לפרנסו ואינו בכלל אחיך. אך הא גופא ק' דהא בחו"מ רס"ז מבואר דלענין השבת אבידה הוא בכלל אחיך

ולכאורה י"ל דלענין ממון שנותנים לו שהוא בשביל בניו ג"כ ובהוא דאמרינן דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא ומש"ה מחזרינן אבדתו. משא"כ בסי' רנ"א דמיירי לענין פדיון שבוים דהוא בעצמו בשבי' לא חיישינן כך ואף דע"כ יהי' טובה גם לבניו מ"מ עיקרו הוא בשבילו לבדו לא חיישינן כ"כ אך הוא דוחק קצת

אך נ' לבאר דבר זה דמקור הדין דרבית תלוי בלהחיותו הוא בתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) וכנראה הם מחולקים עם הסמ"ג דס"ל דמומר לתאבון אין מצוה להחיותו והתוס' כ' דמצוה להחיותו א"כ לתוס' ל"ק דבכל דבר מצוה להחיותו, ורק לסמ"ג לכאורה ק' דס"ל דרבית אסור ליטול ממנו וכ' דאינו חייב להחיותו ונראה בפשוט דלכאורה ק' למה לי קרא דוחי אחיך כיון דמקרא דהשבת אבידה דרשינן נמי אבידת גופו כדאיתא בב"ק (דף פ"א ע"ב)

אך באמת הא לאו קושיא היא דהאי דאבדה הוא רק בדבר שאין בו חסרון כיס רק להשיב לו משלו. אבל קרא דוחי הוא להחיותו מממון שלנו. וממילא לענין צדקה ולפדותו ס"ל לסמ"ג דאין אנו מצווים במומר לתאבון. אבל לענין השבת אבידה ורבית שהוא ממון שלו אנו מחוייבים להחזיר לו וכדאיתא בסנהדרין (דף ע"ג ע"א) מנין לרואה וכו' שחייב להצילו וכו' והשבותו אי מהתם הו"א בנפשי' אבל מיטרח ואוגירי אימא לא. אלמא דמקרא דהשבת אבידה לא משמע שום דבר שיש בו ח"כ והתם איתרבי מומר מלכל אבידת אחיך. אבל לפדותו וליתן לו צדקה שהוא מקרא דוחי אינו בכלל. ומבוארים דברי אלה למעיין בדברי הסמ"ג במ"ע קס"ב. ואה"נ הסמ"ג לא כ' טעם איסור הרבית במומר לתאבון משום קרא דוחי ונכלל בכלל אבידת אחיך

אך על הטור שפיר קשה מדכ' במומר להכעיס מותר ליקח ממנו רבית משום דאינו מצווה להחיותו משמע דבמומר לתאבון טעם האיסור משום דמצווה להחיותו ולענין צדקה ולפדותו כ' דא"צ וא"כ מזכה שטרא לבי תרי

ונראה דהא יש לעיין דלענין הצלה ממיתה קיי"ל במומר לתאבון ביו"ד קנ"ח ס"א דמצוה להצילו כל שלא פקרו ברשעים תמיד ובגר תושב משמע שם בש"ך סק"א דאין מצוה להצילו אפי' מקיים הז' מצות וא"כ לענין הצלה עדיף מומר מגר תושב וק' למה לענין להחיותו חזינן איפכא דבגר חושב אמרו בפירוש בפסחים (דף כ"א ע"ב) דגר אתה מצווה להחיותו ובמומר לתאבון למה פסק הטור דאינו מצווה להחיותו

ונ' דאה"נ דלענין הצלה ממיתה עדיף מומר לתאבון מחושב דזה נקרא אחיך וזה אינו נקרא אחיך אבל לענין לפרנסו קנסינן לי' כדי שיעשה תשובה. דכיון שהוא צריך לצדקה או לפדיון שבוים ואינו רוצה לעשות תשובה הוי כמי שעושה להכעיס וזה שדייק הסמ"ג וש"ע סי' רנ"א ס"א עבריין וכו' שלא עשה תשובה דודאי מאי קמ"ל שלא עשה תשובה דודאי אם עשה תשובה לאו עבריין הוא דאין לך דבר שעומד בפני התשובה אלא כוונתו בטעמו של דבר משום שאינו עושה תשובה אין אנו נותנים לו משלנו. אבל בגר תושב ודאי דמפרנסין אותו דלא שייך שיעשה תשובה וניחא שפיר דלהצלה זה עדיף ולפרנסה זה עדיף

וא"כ ניחא שפיר עפ"י דברי הט"ז סק"א שכ' בטעמו ש"ד דגר תושב מותר ליקח ממנו רבית אף שהוא חייב להחיותו וכ' דלענין רבית תלוי בחיותי' דבזה דוקא אחיך ולא גר חושב אבל לענין צדקה גם גר תושב בכלל

וא"כ ניחא שפיר במומר לתאבון דלענין רבית דהוא בכלל חיותי' ודאי דאסור ליקח ממנו כמו שמצוה להצילו. אבל לענין פרנסה שם ס"ל להטור דאין חייבים להחיותו והוא ההיפוך מגר תושב כנלפע"ד

ס"ס היוצא מדברי החוו"ד הנ"ל ג"כ מ"ש דלענין זרעא מעליא אין נ"מ בין לתאבון או להכעיס דכ"ז שלא יצא מן הכלל אמרינן ליפוק מיני' זרעא מעליא

ולפענ"ד נ' לומר כמו דאמרינן בשבח (ד' קל"ו) מלין אותו ממנ"פ אם תי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא ה"נ אם יהי' ישראל כשר ויקיים המצות בודאי, שפיר מהיל ואם יהי' רשע א"כ הוי לגבי' מקלקל וקיי"ל דמקלקל בחבורה פטור ושפיר מהלינן לי'

ואפי' למה דנ' דלדידן אין מוהלין את הספקות כמו שנ' באו"ח של"א נראה דהכא מוהלין שפיר משום ממנ"פ דהנה ידוע מה שהקשו על הרי"ף דפ' ר"א דמילה דאיתא שם בשבת (דף קל"ה ע"ב) רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה הא