דברי יששכר קמח

ס' הוי. וכ"ז בבהמה אבל באדם אין שום הו"א לסמוך על הטלת מים. וגם בבהמה לא שמענו אלא בטומטום שאין אבריו גלויים. אבל באנדרוגינוס לא עלתה ע"ד שום אדם שבעולם לומר דמטיל מים יהי' סימן כיון דאבריו גלויים ורואים אנו שיש לו סימן זכרות ונקבות אין הטלת מים מכחיש דבר הנגלה ועדיין הוא עומד בספקו

וגם יש סברא בטומטום כיון דלפעמים נקרע ונודע שהוא זכר או נקבה א"כ י"ל דמה שהוא מטיל מים מוכח שבאותו מקום יתקרע ויהי' איגלאי מילחא למפרע והוי זה כהתחלת הבירור אבל לא באנדרוגינוס

ומעתה האומר לפטור אנדרוגינוס ממילה משום שמטיל מים במקום הנקבות טועה שלש טעותים. דבאנדרוגינוס לא שמענו. והב' דאפי' בטומטום לא שמענו אלא בבהמה ולא באדם. והג' אפי' בבהמה לא שמענו אלא להחמיר ולא להקל. והכא אנו רוצים לפטרו ממצוה שיש בה כרת ונכרתו עלי' י"ג בריתות ואות היא. ובתוס' יבמות (דף ע"ב ע"ב) ד"ה התם כ' דטומטום כיון דא"א למולו לא מאיס משמע דזהו החילוק בין טומטום לאנדרוגינוס דזה אפשר למולו וזה א"א למולו

ומעתה מ"ש הגאון בעל שאילת יעב"ץ ח"א קע"א כל דבריו שם תמוהים במה שהשיג על הגאון בעל כנסת יחזקאל בלי שום טעם וראי'. אמת בזה הדין עמו לענין ברכה דקיי"ל כהרמב"ם ז"ל דאין מברכין על מילתו כמו בכל הספקות. אבל לענין גוף המצוה אין לנו שום טעם שלא למולו

וכן מ"ש שלא להלבישו בגדי איש. הדבר פשוט כמ"ש בברייתא דבכורים פ"ד מתעטף ומסתפר כאנשים וממילא ראוי לקרותו בשם איש. ותימה עליו ז"ל שכ' ראוי לקרותו ולא יוסיף כיון דהוא בכל המצות ככל ישראל הכשרים למה נקלל אותו. והגם שבס' מנ"ח מצוה כ' שאינו חייב בלימוד התורה כבר כ' (לעיל ת' צ"ו) בתשו' ובחידושי על הרמב"ם דנ' דחייבים

ולדעתי הי' ראוי לקרותו בשם שיש ממנו לזכר ולנקבה כגון שמחה וכדומה וזה אני אומר רק לענין השם שלא מצאתי מפורש. אבל לענין ההלבשה ודאי דמלבישין אותו כזכר. שוב מצאתי בתפארת ישראל פי"ט משבת ג"כ עובדא כזה ופשוט בעיניו ג"כ שמלין אותו, ומ"ש ידידי נ"י שנולד מהול הגם שידוע לידידי נ"י שמעולם אמרנו שנולד מהול כדינו הוא לעתים רחוקים שכמעט לא ראינו עוד נולד מהול. אבל הלא לא נכחיש דברי רז"ל שבודאי יש בעולם נולד מהול לגמרי ואי איתרמי איתרמי ואין אלא להטיף ממנו דם ברית

גם בדבר הזה תמוהים דברי שאילת יעב"ץ ז"ל במ"ש שאינו לא אנדרוגינוס ולא טומטום ואינו כלל מזה הסוג שדברו חכז"ל דבריו תמוהים לצדיק שכמותו אין ס' שחכז"ל ברוח קדשם לא הניחו דבר קטן וגדול בעולם שלא דברו ממנו ודבר זה אחת משתי אלה או שנכנס לגדר אנדרוגינוס או לגדר טומטום וכיון שהוא ז"ל מודה שאינו טומטום הוא בודאי אנדרוגינוס ומלין אותו. וגם מהרב תפארת ישראל נ' שנעלמו ממנו דברי התוס' הנ"ל שכ' דטומטום א"א למולו

אך זה השני שכתבתם שאין לו עטרה אולי הוא טומטום. בזה עיניכם הרואות אם אין לו זכרות ודאי פטור: אבל אם יש לו זכרות פשוט שהוא חייב במילה אף שאינו מטיל מים במקום הזה: דברי הדו"ש באה"נ. סימן קב

כבוד ידידי ה"ה הרב הגדול מעוז ומגדול מ' שמואל יעקב שי' אבד"ק יוואנגאראד

ע"ד אשר כ' כ"ת לחקור בילד שהי' אדום או ירוק אם צריך להמתין אח"כ ז"י כשיבריא. ועיני כ"ת שפיר ראו בדברי הב"ח וכן משמע פשטות ל' הגמ' וכל הפוסקים. וח"ל מצאתי דבר זה מפורש בס' חמים דעים להראב"ד סי' קע"א

אלא שכ"ת כ' בשם הגאון מהרג"ה ז"ל לפקפק בזה מגמ' יבמות (דף ע"א) דאיבעיא להו ערלה שלא בזמנה מעכבה או לא וכו' ותי' שחלצתו חמה ופריך וניתוב ליה כל שבעה. ולמה לא מוקי לה שהי' ירוק או סומק משמע מזה דגם ירוק או סומק צריך להמתין שבעה. ראי' זו תמיהה בעיני דלדבריו ז"ל ס"ס למה לא מוקי לה בירוק ולא הי' ז"י מעל"ע משעה שנתרפא. וע"כ צריך הוא לומר דירוק הוי בכלל חלצתו חמה. א"כ ה"נ לדידן נימא דירוק הוי בכלל כאיב לי' עינא דס"ס וכי כאיב לי' עינא לחוד הוא הלא בכל א' מאבריו הוא שאמרו כן כל שאינו חולי סובל כל הגוף אלא דחדא מינייהו נקט ואין שום ראי'

עוד י"ל עפ"י מה דנלפע"ד לפרש על הא דאמר אביי שבת (דף קל"ד) אמרה לי אם דודאי קשה כמו שהק' כ"ת דיהודה ועוד לקרא הלא מר' נתן שמעינן לה. אך דקודם ר"נ לא ידעו דבר זה דאל"כ למה קראו אותו נתן הבבלי על שמו אלא דמעובדא דר"נ לא ידעו שלא למול שום תינוק דירוק או סומק אלא באשה שמתו שני בני' הוא דחידש ר"נ מעצמו. ואח"כ נתחדש מנהג חדש כיון דידעו עכ"פ דדבר זה גורם לסכנה הנהיגו שלא למול שום תינוק דירוק או אדום. וזה הסיפור החדש הגידה אמו של אביי לאביי ואה"נ דלא הי' זה עוד דבר ברור לבעלי הגמ' ומש"ה לא הביא הרי"ף ז"ל דבר זה להלכה רק עובדא דר"נ לחוד, ויש עוד לומר דמהאי דר"נ לא הוי ידעינן אלא חומרא לענין מילה דאת השלישי מלין אחר שיצא אדמימות שלו או ירקותו ולא נחשבנו למתו אחיו מחמת מילה

ומבעלי פוסקי הלכות הוא הראשון הרמב"ם ז"ל שהעתיק להלכה הך דאמרה לי אם על כל תינוק שהוא אדום או ירוק ומש"ה הוסיף הרמב"ם ז"ל שאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם שכבר עמד בזה החת"ס ולא העלה ארוכה לקו' זו דמ"ש דס"ל למידק דפק"נ דוחה שבת מהך דושמרו בנ"י את השבת חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה א"כ במצוה שא"א לעשות כמה פעמים הי' סברא שלא לבטל משום פק"נ ומש"ה הי' ס"ד דמילה לא דחינן. ותי' זה לא מעלה ארוכה דהא מפורש פסק הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דפק"נ דוחה שבת משום קרא דוחי בהם

ומ"ש כ"ת בשם הרב מלוקאווי שי' ג"כ אין לזה טעם דכ' דהרמב"ם חידש דדוקא במקום שיש ודאי סכנה הוא דלא מהלינן ומש"ה כ' גם במתו אחיו מחמת מילה למול כשיגדל ויחזק כחו וא"כ לא נדחית המילה לגמרי אבל אם לא הי' אפשר למול אח"כ הי' מחוייב לסכן א"ע. ודאי דא"א לומר כן דאדרבה הא אפי' בחשש דחשש דסכנה ג"כ לא מהלינן ומה שנסתייע מהך דכ' הרמב"ם במתו אחיו מחמת מילה למול כשיגדל ויחזק כחו פשוט הדבר דהרמב"ם מוכיח לה מהך דר"נ דכמו דחידש ר"נ דהתם תלינן דהויתה היתה מחמת ירקות או אדמימות כן ה"נ תלינן מחמת חלישת הימים [וכמו דקיי"ל בנדה דתלינן במכה וכדומה וכן ברדמ"ח]

וס"ס הוסיף הרמב"ם תיבות אלו חדא די"ל דהרמב"ם בעצמו לא ברירא לי' הך דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב וכמ"ש ה"ה בשמו בפ"ב מה' שבת בשם הרמב"ן ז"ל וכ"נ מתשובתו בעצמו שהשיב לחכמי לוניל דלא ברירא לי' כולי האי דמתנה בזה תנאים אימתי הולכין ואימתי אין הולכין א"כ שפיר הוסיף תיבות אלו לומר דאפי' בחשש רחוק ג"כ אין מלין ומשום זה כ' רבינו דברים אלו עמ"ש ואין מלין אלא תינוק. שאין בו שום חולי משמע הא אית בי' אפי' חולי קל שאינו נוגע לס' סכנת אעפ"כ אין מוהלין וכן באמת אנו נוהגין אפי' בכאב מועט שלא למול וע"ז הוצרך להוסיף דא"א להחזיר נפש א' מישראל ואפשר למול אח"כ לומר כיון דאין אנו עוקרים המצוה אלא דחינן לה לאח"כ וס"ס