דברי יששכר קמז

טובא'. אלא היכי דאיכא אומדנא וח' ממון מצטרפין שניהם לבטל הקנין והמעשה ומש"ה בהקדיש כל נכסיו כיון דיש סברא לומר דגם בהקדש לא שביק אינש נפשי' בחיים ערטילאי ויחזור על הפתחים מצרפינן האומדנא לת' ממון של היורש ומבטלינן המעשה. משא"כ בס' אם יש לו נכסים במקום אחר כיון דהאומדנא דלא שביק נפשי' ערטילאי מסייעא ג"כ לומר דיש לו נכסים במקום אתר שוב מצרפינן האומדנא למעשה הקנין והוי כי תרי חזקי אומדנא ומעשה הקנין ומוציאין מיד היורש

וממילא ל"ק קו' הקצוה"ח במת כיון דהאומדנא אומרת דודאי לא נתן מחיים דלא שביק נפשי' ערטילאי א"כ האומדנא מסייעא שנתן לאח"מ א"כ מסייעא למעשה הקנין ובכה"ג ודאי דמוציאין מיד היורשים כמו לעיל בס' נכסים במקום אחר. ועי' ת' דרכי נועם חו"מ כ"ז דמשמו ג"כ כת' עונג יו"ט הנ"ל וצ"ע: סימן ק

כבוד יד"נ הרב החריף ובקי וחסיד כש"ת מ' יצחק פלטיאל נ"י דומ"ץ דק' עלקוש

ע"ד השאלה בבן שהקדיש בשעת חליו כל מלבושיו לעניים. הנני לכתוב את הנלפע"ד: הנה מהך דהמקדיש את נכסיו דקיי"ל במשנה דערכין (דף כ"ד) דאין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן וכו' משמע לכאורה דהבנים של הבן. א"כ ממילא יכול הוא להקדישם ולעשות בהם כרצונו דקיי"ל דגם בע"ח של האב אינו גובה אותם כדאיתא בחו"מ סי' צ"ז

אמנם כד מעיינין בה ליתי'. ויתיישבו לפנינו מתחלה דברי הרמב"ם פ"א מה' מלוה דין ה' שכ' לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת ויו"ט דבגדי שבת בע"ח גובה אותם. וכ' ה"ה שלמד דין זה מהך דב"ק (דף י"א ע"ב) האחים שחלקו מה שעליהם שמים מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמים ושם כתבו הרי"ף ותוס' בשם הירושלמי דקידושין דיש נ"מ בין בגדי חול לבגדי שבת ויו"ט

אלא שה"ה כ' להקשות ע"ז בשם א' מהגדולים דדוקא אחים אבל בעל לאשתו ואב לבניו מקנה אפי' של שבת. ועוד הקשה ע"ז ה"ה בעצמו למה בפ"ג מה' ערכין בדין המעריך כ' סתם דאין לו בכסות אשתו ובניו משמע דאין נ"מ בין בגדי שבת לחול

ולפענ"ד נ' דבגמ' ב"ק (דף ק"ב ע"ב) אמרו שם בתחלה הטעם דשליחותייהו קעביד וכיד אשתו דמי ופריך ע"ז ומסיק אח"כ ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא. והנה כ' שם הג"א בשם מהרי"ח דלטעמא דר"א דוקא במעריך ולא בבע"ח. א"כ לפ"ז הי' ראוי לומר דבע"ח גובה מכסות אשתו ובניו. אך לתי' קמא דאמר שליחותייהו קעביד ודאי דאינו גובה דכיד אשתו דמי. וקשיא לי' לרמב"ם ז"ל מהך דאחים לעיל (דף י"א) דפשיטא להו לכולהו אמוראי דבבלי וירושלמי דאין שמים מה שעל בניהם ובנותיהן וע"כ דזכו בהם והכא נסתפקו בגמ'. ואדרבה לפי דעת היש מי שחולק שהביא ה"ה דיותר מקנה בעל לאשתו ובניו מאחים א"כ ק' טובא מצד ק"ו השתא באחים פשיטא להו למה בבעל ואב מספקא להו

ע"כ נ' לרמב"ם ז"ל לחלק דדוקא מה שהוא בגדר בזיון אם לא ילבשם ודאי דאקנויי מקני לי' דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו וכן בניו ובנותיו וכמ"ש רש"י בב"ק (דף י"א ע"ב) ד"ה מה שעל אבל מה שאינו בכלל בזיון ספוקי מספקא להו לגמ'

ומש"ה בבע"ח פסק שפיר כמסקנא דר"א דאינו מקנה להם בגדי שבת דס"ל דכל השקלא וטריא דגמ' ב"ק הוא בבגדי שבת דהוא בכלל צבע שצבע לשמן וסנדלים חדשים שקנה לשמן. אבל במעריך דשייך סברא דר"א כל המקדיש נעשה כמי שהקנה להם מעיקרא אפי' בבגדי שבת זכו שפיר וא"כ דינו של הרמב"ם מוכרת שפיר

ס"ס כיון דנקטינן להלכה דבגדי שבת אינו מקנה לגמרי דמה שאינו בכלל בזיון אינו מקנה. א"כ פשוט הדבר דהבן א"י להקנות לאחר ולא להקדש בגדיו דאינן שלו אלא ללבוש ולא ליתן דא"כ יהי' מוכרח או לילך ערום ויחף או ללבוש בגדי שבת ובגדי שבח אינם שלו אלא כפי רצון האב והאב אינו רוצה ליתנם לו שילבישם בכל יום. ולילך ערום ויחף ג"כ אין ברשותו דזיל בתר טעמא למה אין בע"ח גובה בגדי בנו משום בזיונו שאין האב רוצה שיתבזה. א"כ עאכו"כ שאינו רוצה שיקדיש את מלבושיו וילך ערום ויחף וס"ס יהי' בבזיון. וכמו שאמרו בכתובות (דף נ"ד) אלמנה שמין מה שעלי' מטעם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה ואין לנו אומדנא דמוכת יותר מזה. שאין אדם נותן מלבושיו לבנו ע"מ שילך ערום ויחף

ואין להקשות ממ"ש בנדרים (דמ"ח) במשנה כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה וכיון שזה הבן א"י להקדיש שוב אינה מתנה א"כ למה אין הבע"ח גובה מהם

אך הא ליתי' עפ"י מ"ש הר"ן שם במקומו בשם הירושלמי דדוקא אם היא בערמה היא דאינה מתנה. אבל הכא הרי באמת רוצה שיהיו של הבן אלא שלא יתנו לאחר ולענין זה הוי מתנה גמורה

ונ' עוד להוסיף דאפי' לדעת החולקים על הרמב"ם בחו"מ צ"ז שם וס"ל דגם מבגדי שבת א"י הבע"ח לגבות והם שלו אפ"ה מודים דהבן א"י להקדישם דאדרבה טעמייהו כקושית ה"ה דיותר חס על כבוד אשתו ובניו משחס על כבוד אחיו וכמו שרוצה שלא יתבזו כן רוצה ג"כ שיתכבדו בשבתות ויו"ט אבל לא שיתנו לאחרים וישארו ערומים וס"ס שייך אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לי' ע"כ נלפע"ד שאין כאן בית מיחוש. וליתר תוקף ועוז ישאל על נדרו כמבואר בסי' רכ"ח סמ"ב: דברי ידידו דוש"ת. סימן קא

כבוד יד"נ הרבני המופלג ותיק וחסיד כש"ת מ' ישראל נ"י

בשאלת ידידי נ"י בענין הילד שמשונה צורת הגיד שלו ואין לו נקב והנה הילד הראשון יש לו גיד בצורת גיד ועטרה אלא שנראה כנולד מהול ואינו מטיל מים במקום הזכרות. פשוט הדבר שהוא אנדרוגינוס שזה סימן האנדרוגינוס שיש לו נקבות וזכרות וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש בכורים פ"א מ"ה ורשב"ם ב"ב (דף קכ"ז) ושאר דוכתי ומטיל מים מאן דכר שמה

ואדרבה לענין בכור בהמה בבכורות (דף מ"ב ע"ב) דחלקו בטומטום בין מטיל מים במקום הזכרות או מטיל מים במקום הנקבות אמרו שם מפורש דלענין אדם אין שום נ"מ כיון דזכרותו ונקבותו במקום א' לעולם ס' הוי פי' אף דגם באדם אינו במקום א' ממש מ"מ כיון דאין מרחק רב ביניהם שכיח הוא שישתנה בבריות כאלה ולכו"ע אמרי' בזה כיון דאישתני אישתני. אבל בבהמה כיון דמרחק רב בין מקום הזכרות למקום הנקבות ע"כ הסימן אם מטיל מים במקום הזכרות הוא זכר ואם במקום הנקבות נקבה

וגם בבהמה לדעת הרמב"ם אפי' מטיל מים במקום הזכרות ס' הוי ואף דבש"ע שט"ו פסק לחומרא כדעת הרא"ש דמטיל מים במקום הזכרות זכר הוא וחייב בבכורה מ"מ לקולא לא סמכינן ע"ז כגון מטיל מים במקום הנקבות עדיין