דברי יששכר קמו

הנה בנודר ומת פסק הרמ"א בחו"מ רנ"ב דיורשים פטורים ואין בזה מ' מלקד"ה ואף דלעיל בסי' רי"ב משמע בסמ"ע סקכ"א דאם הי' הנדר מדבר שהוא בעין חייבים היורשים ליתן היינו בדבר מסויים אבל בנודר כך וכך ליתן דלא הוי דבר מסויים פשוט הדין דאין היורשים חייבים וכך הם דברי הנה"מ דסי' ר"נ סק"ד שהעתקת במכתבך. ודברי החת"ס שכ' דבאתן חייבים היורשים לקיים תמוהים דלסברת רי"ף ותוס' נ' דבלא אמר אתן אינו חל הנדר כלל אפי' על עצמו

והנה דעת רמב"ם פ"ב מה' מכירה ופ"א מה' ערכין דלעולם מתחייב לצדקה אפי' בדשלב"ל ומ"ש בראב"ד שם דמשמע מדעת הרמב"ם אפי' בלא אמר אתן והוא ז"ל מסכים דוקא באומר אתן. הנה המעיין ברמב"ם פ' ערכין יראה דדייק דוקא לשון אתן או שאר לשון שמחייב א"ע. וכן ראייתו של הרמב"ם ז"ל מיעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הוא ג"כ לשון אתן

ונ' דס"ל לרבינו לחלק בין הקדש גבוה דלעולם אמרינן דאמר בלשון המועיל ואזלינן בתר אומדנא. משא"כ לעניים נהי דחל מ"מ בעינן שיאמר מפורש ל' אתן ועי' ת' רשב"א ח"א תר"ב דכשאומר הקדש אמרי' ודאי כוונתו שיאסר עליו כהקדש. וה"ה גבי שכ"מ אמרי' ג"כ דכוונתו באופן המועיל ועיין ת' רא"מ ח"א נ"ג דבנדרים אזלי' בתר אומדנא

כללו ש"ד לענין הלכה יש כאן שלש שיטות לראשונים ז"ל דעת רי"ף ותוס' ורא"ש בת' כלל י"ג סי' א' וראב"ד בהשגות ורשב"א בת' ח"ג רצ"ח וכן בתשו' א' וכן יש לפרש ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש ה"ה וכ"מ דדוקא באומר אתן או שאר לשונות שמחייב א"ע הוא דחייב לקיים וכ"כ ג"כ המרדכי פ"ק דב"ב. שיטה שניי' הוא דעת הרמב"ם כמו שהבינו הראב"ד והטור דאפי' בל"א לשון אתן ג"כ מתחייב הוא. שיטה השלישית הוא דעת הגאונים ז"ל דאפי' באמר ל' אתן ג"כ אינו מתחייב

ועי' תשו' מהרשד"ם חיו"ד קע"ח הביא בשם תוס' חילוק אחר דיש נ"מ בין אומר אתננו לעניים או שאומר כשיבוא לידי אתננו לעניים או להקדש דבכה"ג מתחייב הוא

וכשאומר הקרן לפירותיו אי הוי כדקל לפירותיו נחלקו רדב"ז בתשו' אלף שכ"ג כ' דהוי כדקל לפירותיו ובת' ר"מ אלשיך ת' ז' כ' דלא הוי כדקל לפירותיו משום דאין המעות בעין בשעה שבאים הפירות ועי' מל"מ פכ"ג מה' מכירה דין א'

ובת' עונג יו"ט ת' קי"ז כ' עמ"ש הקצוה"ח ר"נ באיבעית הגמ' (ב"ב קמ"ח) בהקדיש כל נכסיו ועמד דלא איבעיא להו בחזר בו ומת דודאי אין מוציאים מיד היורשים כמו בכל נודר ומת וע"ז כ' בתשו' הנ"ל דבהקדש דוקא אם חי ואומר כוונתו הוא דאזלי' לקולא [דנאמן כמו ע"א נאמן באיסורים] אף דהוי ס' איסורא אבל אם מת אזלי' בהקדש בה"ב לחומרא ונסתייע מדברי ת' הרשב"א ת' תרנ"ו דכ' דאפי' בהקדש בה"ב דס' לקולא היינו דוקא בעומד המקדיש כו' הרואה בפנים התשובה יראה דס"ל דלעולם אזלי' בתר המוחזק אפי' היכי דאיכא איסורא וראיתו מס' מחנות ומפרש בהקדש בה"ב בכולהו ס' לקולא

ומבואר יותר בש"מ הנוספות לב"ב (דף קמ"ח) שכ' מפורש שם בשם הר"ן דכיון דממונא בחזקתו אפשר שהוא כודאי שאין הקדש חל א"נ וכו' וכן מפורש ביו"ד רנ"ט ובש"ך שם סקי"ד באורך ומפורש יותר בח' מהרי"ט חחו"מ קכ"ד בד"ה והביא הא דאיבעיא לן וכו' וכ"כ בת' הריב"ש ק"ס וכן בת' דרכי נועם יו"ד ב'. וכן משמע מדברי תוס' שבועות (דף ל"ו ע"ב) סד"ה ה"ג דלעולם אמרי' ר"מ ל"ל מכלל לאו אתה שומע הן רק בשבועה דהוי איסור תמור ופריך מאז תנקה מאלתי ותי' דהתם איכא ממונא דאית בי' כל טוב אדוניו בידו אלמא היכי דאיכא ממונא פקע חומרא דאיסור ואזלי' בחר ממונא. ואף דיש להעיר מדברי תוס' שבועות (דף ל"ג ע"ב) אואין דסוטה דעיקר אתי להשקותה היינו דכוונת התובע לזה אבל מ"מ פקע חומר האיסור אם נקל לענין ממון. וכבר הבאתי ראי' בתשו' אחרת מגמ' דכתובות (דף י"ח)

והנה כ' עוד בת' הנ"ל דנהי דקיי"ל בנודר לצדקה אין היורשים מחוייבים דוקא בנודר אתן. אבל אומר סלע זה לצדקה ממון עניים גבי' הוא וראייתו מדאיבעיא לן יד לצדקה אי מהני. וק' למ"ד צדקה מהני במחשבה והא יד עכ"פ עדיף ממחשבה וא"כ מאי איבעיא לן וע"כ דנ"מ לענין התפסה שיהי' הסלע נתפס בצדקה. חזינן דעכ"פ צדקה נתפס ומתפיסין בו

לענ"ד לאו ראי' היא דלסברתו תו למה לי לשמואל לאשמועינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכן בגמ' פריך עלה שם בשבועות (דף כ"ו ע"ב) וכן בחגיגה (דף י') פריך דלמא למעוטי דשמואל ואיך ס"ד דליתא דשמואל אלא דמהני אף בלבו א"כ למה לי קרא דידות שבועה מהני הא לא גרע מחשב בלבו. אע"כ דהא לא תלי בהא כלל. דאפי' למ"ד חשב בלבו מהני עכ"פ צריך לחשוב ל' מבורר. וכן למ"ד נדר בל' שבועה ל"מ אם מחשב בלבו ל' כזה ל"מ וא"כ צריך להשמיענו ידות דמהני וה"ה בצדקה שפיר איבעיא

אך ס"ס מה שסיים בזה דלעולם מיחייב יורשים ליתן כשאמר סלע זה לצדקה וה"ר מדברי הרשב"א בח' הנ"ל שנסתפק בכוונתו אם הי' כוונת המקדיש שימות בהליכה או בחזרה מה נ"מ בזה אם אין היורשים חייבים ליתן ושם המצווה לא הי' שכ"מ ולא מצווה מחמת מיתה דלא הי' אלא שדעתו נוטה שמא ימות וא"כ ראי' דבכה"ג כיון שאמר יהי' הקדש חייבים יורשים ליתן

לכאורה גם ראי' זו לאו ראי' היא דהתם הי' עכ"פ מצוה לקיים דברי המת דהשליש מתחלה לכך כמ"ש שם ול"ד כלל להיכי דהכל ביד היורשים

אך הלא כ' הרמ"א בתשו' שם דל"א מצוה לקד"ה היכי שהיורש לא הי' באותו המעמד והתם בת' הרשב"א מיירי דלא הי' שם א' מהיורשים. אבל מ"מ אין עדיין שום הכרע די"ל דהרשב"א ל"ל סברא זו דיש הרבה להקשות בזה ויש לי ראי' דהרשב"א ל"ל סברא זו דהקשה בפ"ק דגיטין מהך דפלונית שפחתי עשתה לי קורת רות יעשו לה קורת רוח ולא הקשה בפשוט הא היורשים לא היו שם באותו המעמד מדאמר לשון נסתר יעשו לה ולא עשו לה. וא"כ ל"ש מלקד"ה ועוד יותר משמע כן דעת תוס' ורשב"א דהקשו מהך דאיסור גיורא דלמה לא זכה ר"מ בהמעות מטעם מלד"ה ותירצו דל"א מלד"ה אלא בבנו ויורשו הא אפי' אם רבא הי' בנו או יורשו לא שייך מלד"ה דהא רבא לא הי' שם באותו המעמד דאמר אי שלח לי לא אזילנא. אלמא דלדעת תוס' ורשב"א אפי' בכה"ג אמרי' מלד"ה א"כ אין הוכחה מח' הרשב"א

ובגוף קושית הקצוה"ח שם שהקשה למה נקטו הפוסקים איבעיא דהקדיש כל נכסיו בעמד משמע דבמת לכו"ע זוכה ההקדש. הא אותה האיבעיא היא ג"כ אם מת דהיינו כיון דלדעת הרמב"ם ומחבר ורמ"א מס' לא מפקינן מיד היורש וס"ס הא איבעיא לן שמא גמר להקנות לההקדש מחיים ולא לאח"מ ובכה"ג אין היורשים חייבים ליתן כדקיי"ל בנודר ומת

ובגוף הדבר תימה למה הקשה על הפוסקים הא על הגמ' עצמה ג"כ הי' לו לתמוה דהא בגמ' איתא ג"כ להאי לישנא הקדיש כל נכסיו ועמד

ולפענ"ד נ' לתרץ בפשוט עפ"י קו' הסמ"ע ר"נ סק"י על הרמב"ם ומחבר ורמ"א הנ"ל דהא בספקא שמא יש לו נכסים במקום אחר מפקינן מיד היורשים ולמה בהקדיש ועמד מספקא לא מפקינן

ולפענ"ד נ' דפשוט הדבר כמ"ש הרא"ש לתמוה דבאומדנא מבטלינן הקנין ומעשה הנתינה. וא"כ י"ל שפיר דס"ל לרבותינו הפוסקים הנ"ל דאה"נ דמעשה הקנין אלים