דברי יששכר קמג

ודברי רש"י סוטה (דף ל"ה ע"ב) ד"ה היאך אינם סותרים לדברינו דס"ס הרי העתיקוה לע' לשון שכל מי שירצה ללמדה יבוא וילמדה ממילא יכולים גם אוה"ע ללמוד ז' מצות שלהם וגם ספורי התורה כמו שאמר ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה וכו' אלא שאם יאמרו האומות לסטים אתם וכו' ע"כ רצתה התורה שידעו ויאמינו ספורי התורה גם האומות

וגם בזה אני מסופק דאולי דוקא אם יאמרו לסטים אתם אז מצוה להודיע אותם כדי להסיר לזות שפתים ולא ללמד אותם לבד וזה שמדייק בעל המאמר כח מעשיו הגיד לעמו וכו' דייק לעמו הגיד ודברי הש"ג ספ"ק דע"ז מוכיחים כן שמתיר דוקא נביאים וכתובים ללמד להם ואינו מזכיר ספורי התורה אבל ההלכות שהם העשין והל"ת ואפי' המצות שהיו רק צורך שעה במדבר ודאי דאסור ללמד להם וכן הם בעצמם אסורים ללמדם

ואם כדבריהם שהיתה ההעתקה הראשונה בע' לשון בשביל האומות יש כאן קו' גדולה ממנ"פ אם ההעתקה הראשונה היתה תיכף עם אותן השינויים ששינו אח"כ לתלמי המלך א"כ למה הי' אז חושך בעולם וקשה כיום שנעשה בו העגל ולמה אמרו ע"ז מגילה (דף ט') נתן הקב"ה עצה בלב כל א' והסכימה דעתם לדעה אחת איזה נס יש בכאן והלא כבר היתה מעותקת כן ובודאי העתיקוה כמו שהיתה. וע"כ דאז לא היתה מעותקת עם השינויים למה אז לא חששו על כל הקושיות שישאלו וכי רק בימי תלמי נולדו החששות האלה שלא ישאלו. ואין כאן רק הארנבת לבדו שרק בזמן תלמי הי' החשש ההוא

ואדרבה הי' להם לזקנים שבאותו דור ללמוד ממשה ויהושע שלא חששו לשנות משום שמא יאמרו ודוחק לומר דמפני שיד הנכרים היתה תקיפה אז חששו יותר. וע"כ דמובן יותר לומר כפי דעתינו דמשה ויהושע שעיקר העתקתם היתה בשביל ישראל ודאי חלילה לשנות אפי' אות א' משום שמא יאמרו ורצו ביותר לשמור טהרת התורה כמו שהוא שלא יהי' לישראל טעות אפי' באות א'. כמו שאמרו בנעשה אדם כתוב והרוצה לטעות וכו'. אבל בימי תלמי שהיתה ההעתקה רק בשביל אוה"ע ולא בשביל ישראל התירו לשנות והשינוי הי' דבר חדש ע"כ אמרו שהי' בזה נס

עוד אני מוסיף דאה"נ י"ל משום זה שינו בה משום דאסור ללמד תורה לא"י ואסור למסור להם תורה כשרה אבל תורה פסולה שאין ראוי' לישראל לקרות בה אפשר דמותר למסור להם. וזה יש לדייק מקרא דמגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ודייקא בזה הוא דכתיב לא עשה כן לכל גוי וגו' ובשביל זה מהאי טעמא שינו בה לתלמי בכוונה ע"כ לא נקט הנס על שהסכימו כולם לשנות דזה הי' אצלם דבר פשוט שודאי צריך לשנות. רק בגוף השינויים זה הי' הנס שהסכימו כולם בשוה. ודייקו לשנות בכל החמשה ספרים כמ"ד דס"ל דוקא באותו ספר אסור לקרות בו אבל בשאר הספרים מותר

וכן דרכי לפרש פשט הברייתא סוכה (דף ב' ע"ב) דאמרו לו חכמים לר"י משם ראי' אשה היתה ופטורה מן הסוכה וידוע שהתוי"ט פ"ב דסוכה מ"ז כ' דמשם ראי' טוב יותר לפרשו בניחותא מבתמי' וה"נ יש לפרש כן דסוכה שהיא כשרה אסור לאשה לישב בה לדעת רש"י עירובין (דף צ"ו) והיא עוברת בבל תוסיף ע"כ אמר משם ראי' שהיא סוכה פסולה וע"כ הניחו חכמים אותה לישב בה ואם היתה סוכה כשרה לא הניחוה לישב. וכן ה"נ דוקא ע"י שינוי התירו להעתיק

ולפ"ז דברי מס' סופרים פ"א ה"ז שהעתיק כ"ת מכוונים לדברינו שכ' שם שהי' קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל לפי שלא היחה החורה יכולה להחרגם כ"צ והדבר קשה אה"נ למה לא היתה יכולה להתרגם כ"צ והלא לא דבר חדש היא שהיתה מעותקת מימות משה רבינו. וגם הלא היו מיושבים בלשכת הגזית והיו בקיאים בע' לשון ועדות ד' נאמנה שאמרה באר היטב

אך הוא אשר אמרנו דלישראל היתה מתורגמת כ"צ ולא לנכרים שמשום לא עשה כן וגו' לא היתה יכולה להתרגם שאין מוסרים ד"א להם ולשנות ד"ת אפי' אות א' אסור ע"כ אמרו כיום שנעשה בו העגל ורמז הוא נפלא כמו שאמרו בשבח (דף י"ז) אותו היום הלל כפוף ויושב לפני שמאי וקשה כיום שנעשה בו העגל היינו כמו שאמרו בסנהדרין (דף ז') מוטב דליעבדו לעגל אפשר דליהוי להו תקנתא וכו' א"כ העושה העגל ידע שזה איסור גדול אלא שבחר הרע במיעוטו כדי שלא יהי' עון גדול מזה והוא עושה מצד ההכרח מה שיודע בעצמו שהוא נגד הדין וזה בעצמו מה שהי' הלל מוכרח להסכים לדין שהוא נגד רצונו וכן הי' אז בההעתקה הזאת שהי' ידוע להם שלפי דעתם עושים איסור לשנות אפי' תיבה אחת בדברי התורה אלא מפני ההכרח

ומ"ש שבת' משיב דבר כ' ג"כ כן ראיתי שם בת' ע"ז ואינו מחדש שום דבר אלא שמביא הך דמס' סוטה (דף ל"ה ע"ב) וכבר הראיתי שמשם אין ראי' והוא ז"ל אשתמיטתי' כל הני גדולים שפסקו דלא כוותי'

ומ"ש כ"ת לראי' דתורה שבכתב לכו"ע מותר דהא בן עזאי אמר וכו' שאם תשתה תדע שזכות תולה לה כו' ודבר זה הוא תורה שבע"פ. הא לאו ראי' הוא. חדא דלמא היא פירוש תורה שבכתב ובכלל תורה שבכתב הוא. ותו אה"נ דלבן עזאי מותרת ללמוד אפי' תורה שבע"פ ורק לר"א דקיי"ל כוותי' הוא דשקלינן וטרינן. ולפענ"ד דלר"א אפי' שבכתב אסור: אחיך דוש"ת באה"נ. סימן צח

נשאלתי מעשה באלמנה אחת שאין לה רק יורש א' והיא סמוכה על שלחן היורש ההוא וכל מחסורה עליו והיא היתה נו"נ גם במסחרו של היורש ההוא וזה איזה שנים מסרה סך מסויים בהלואה לעשיר א' וקבלה ממנו שט"ח על ה"ע ואח"כ הלכה האשה עם הלוה הנ"ל אל מו"צ שבעיר אחרת וצוותה לכתוב שטר צוואה אשר הריווח מן המעות הנ"ל יהי' שייך לה כל ימי חיי' ואחר פטירתה ינתן לת"ק שבאותה העיר שתפטר שמה ומאה רו"כ לאיש שיאמר קדיש עבורה ושש מאות רו"כ ישאר ביד הלוה והריווח מהם יהיו שייכים חצי' לצורך מצות אותה עיר שהלוה דר שם וחצי' השני' לאותה עיר שהיא דרה כעת

והנה היורש הנ"ל ירד מרכושו ודחקו גדול מאד וכראות האלמנה זאת צר לה כי בעת כתבה הצוואה סברה שהיורש הנ"ל הוא עשיר גדול ואם היתה יודעת שהוא דחוק לא היתה מפזרת סכום זה לצדקה ולפי שהיא מתחרטת עשתה מעשה ונתנה ליורשה את השט"ח הנ"ל וגם בקשה משלשה אנשים שיתירו לה את נדרה בפתח חרטה ונשאלתי בדבר זה למעשה. וזה אשר השבתי

הנה מבואר הדין ביו"ד סי' רנ"ח ס"ו דבבא ליד גזבר א"י לשאול עליו. אך דין זה תמוה כמבואר בת' נובי"ת חיו"ד קנ"ד

ועיקר קושיתו מדברי הרא"ש כלל י"ב דמשמע שם דקשיא לי' על הא דמועיל שאלה מהך דב"ק (דף ל"ו ע"ב) דאמר איזל אברי בי' נפשאי וא"ל אנן יד עניים אנן משמע דלא הועילה חזרתו. ותי' ע"ז שני תירוצים. חדא שלא בא ליד הנודר עדיין פי' שאם הי' בא ליד הנודר ואח"כ נתנה ליד זה היה מועיל שאלתו ע"ז לאפוקי מרשותו. אבל כיון שלא היתה באה לידו מעולם אינו מועיל שאלתו. ועוד תי' דהתם לא נשאל ע"ז משמע דאה"נ אם הי' שואל על נדרו הי' מועיל אפי' בבא ליד גזבר

והנה דבריו ז"ל עדיין צריכין ביאור מנלן דהתם הוי בא ליד גזבר. אך אני הוספתי בזה דברים דהרי הרא"ש בעצמו בפרק שור שנגח ד' וה' אות ג' כ' בשם הר"ת דהתם