דברי יששכר קמב

אך מה שתמה על הרמב"ם שלא העתיק דין זה דאסור ללמד תורה לנכרי פשוט לפענ"ד מטעם קו' תוס' חגיגה (דף י"ג) דמה נ"מ בדין זה הא דעכו"ם הלומד אסור והמלמדו עובר על לפ"ע ע"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל אה"נ מש"ה לא הביאו דסובר דלאו דוקא הוא ועיקר האיסור הוא משום לפ"ע לא חתן מכשול ומקרא דהביאו בגמ' לאו דוקא הוא ממילא כיון דהעתיק האיסור דאסור לו ללמוד ממילא ידוע דאסור ללמדם

וכשאני לעצמי ישבתי קו' תוס' חגיגה הנ"ל דאה"נ אפי' בז' מצות שלהם אין ללמדם אף דאם למד לעצמו הרי הוא ככ"ג היינו כשהוא מקיימם אבל אנן אסור לן ללמוד עמו דרובן אינן מקיימים כמ"ש ראה ויתר וגו' ע"כ אסור לנו ללמדם

וה"ה בנשים כ' כן בתשו' מהרי"ל קצ"ט דאף מצות שלהם אסור לנו ללמדם אלא שאם למדו מעצמם ומקיימות נוטלות ע"ז שכר

ויש לתמוה על המחבר שכ' בסי' מ"ז בשם האגור דנשים מברכות בה"ת משום דמותר ללמדה תורה שבכתב וכבר תמהו עליו שלא הזכיר דבהרא"ש ברכות (דף, מ"ח) כ' בשם ר"ת דאינן מברכות רק אשר בחר בנו ולא אקבו"צ ועי' ג"כ מעדני יו"ט שם ובבאורי הגר"א שם דהרי ר"ת בעצמו ס"ל דהנשים מותרות לברך אף במצות שהז"ג

ואך לפי דברינו הנ"ל פשוט דיש לה לברך דמותר להן ללמוד מצות דידהו כדאיתא ביו"ד רמ"ו ס"ו אלא שאסור לנו ללמדה וכמ"ש ברמב"ם סוף פ"א מה' ת"ת צוו חכמים שלא ללמדה מפני 'שרוב' הנשים אין דעתן מכוונות להתלמד וכו' אבל עכ"פ המיעוט מהן יש שלומדות דינים שלהן ומקיימות ואותן שלומדות ומקיימות יכולה לברך

ואך עדיין יש לפקפק ע"ז דדלמא דוקא שייך חיוב דבה"ת דוקא במי שלומד מצד מצות לימוד התורה. אבל מי שאינו מחויב בלימוד התורה עצמה אלא מצד הדין שנצטוה אולי אין בזה בה"ח. ואף דלכאורה תמוה לומר כן. אבל יש ראי' ממה שאמרו אשה פטורה מללמד את בנה ותימה דהא בקידושין (דף כ"ט) אמרו ואיהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב ולמדתם את בניכם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכו' הא כיון שהיא מחוייבת עכ"פ ללמוד דינים שלה למה אינה מחוייבת עכ"פ ללמד את בנה דינים שלה וגם דעכ"פ נימא דנקראת מצווה ללמוד. אע"כ כיון דאינה מחוייבת ללמוד מצד מצות לימוד תורה אלא לדעת הדין י"ל דאינה בכלל לימוד התורה עצמה וצ"ע עוד בזה

עוד י"ל גם בזה מי שמחוייב ללמוד מחוייב ללמד היינו מי שמחייבים אותו ללמוד. אבל באשה כיון דאין מחייבים אותן ללמוד דהוי כמלמדה תפלות נהי שאם למדה וקיימה יפה עושה אבל מ"מ כיון דאין מחייבין אותן נקראת שאינה מחוייבת ללמוד ואינה מחוייבת ללמד ג"כ. וכ"ש בב"נ דאין מחייבין אותן ללמוד מצות שלהן שמא לא יקיים אלא כשאם למד וקיים עשה מצוה

וידוע מ"ש הברכי יוסף להקשות על הרמב"ם והפוסקים דפסקו הא דמלמד את בתו כאלו מלמדה תפלות דהוא כר"א דשמותי הוא ולמה לא פסקו כבן עזאי דאמר מלמדה הכל ונלע"ד דטעמא דבן עזאי אף דמודה הוא במ"ש מקרא דאני חכמה שכנתי ערמה כיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמומית של כל דבר. אך דס"ל כמו באנשים לר"א אף דנכנס בו ערמומית מ"מ כיון דיש מצוה ללמוד תורה אמרי' תורה מגינה ומצלה היינו דזכות לימוד התורה מגינה מערמומיות וכ"ז באנשים דאיכא מצוה בלימוד. אבל בנשים דליכא מצוה בלימוד ס"ל לר"א דאינה מגינה ויש לחוש לערמומיות. ואף דלומדות לשם מצוה מ"מ אינן דומות לאנשים דגדול המצווה ועושה ממי שאינה מצווה ועושה. אבל בן עזאי דפליג על ר"א אה"נ דס"ל דגדול שאינו מצווה ועושה מש"ה ס"ל דמותר ללמדה תורה דס"ס מגינה ומצלה מערמומיות וכ"ש הוא השתא באנשים כ"ש בנשים דגדול שאינה מצווה וכו'

וניחא בזה בגמ' קידושין (דף ל"א) שאמר ר"י מריש הו"א מאן דאמר לי סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא וכו' היינו דס"ל גדול שאינו מצווה ועושה כיון דשמענא להא דר"ת גדול מצווה ועושה וכו'. ואה"נ למה ס"ל מתחלה גדול שאינו מצווה ועושה אך לפי דברינו ניחא דאה"נ ר"א ובן עזאי הוא דנחלקו בזה ומש"ה ס"ל מתחלה דר"א שמותי הוא והלכה כבן עזאי ומש"ה גדול שאינו מצווה ועושה וכקו' הברכי יוסף כיון דשמענא להא דר"ת דנקבעה ההלכה דגדול המצווה ועושה ממילא כיון דהלכה דגדול מצווה ועושה א"כ חזר בו ר"י וא"כ שפיר פסקו הפוסקים ז"ל כר"א דהמלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות

ולפ"ז יתורץ דעת הסוברים דאין נשים רשאות לברך על מ"ע שהז"ג וקשה עליהם ראיית ר"ת בקידושין (דף ל"א) בתוד"ה דלא דס"ס למה הי' שמת ר"י שאמרו לו סומא פטור מן המצות הא הפסיד הברכות. די"ל דהא תלוי בהא אי גדול שאינו מצווה ועושה דלפי דעתו מתחלה דגדול שאינו מצווה ועושה א"כ אם תקנו ברכה למצווה ועושה כ"ש לשאינו מצווה ועושה. אבל למסקנא דגדול המצווה ועושה אה"נ דמי שאינו מצווה ועושה א"י לברך

ונ' ליישב ג"כ קו' המעדני יו"ט ובאורי הגר"א על ר"ת אדר"ת הנ"ל דפסק נשים מברכות רשות על כל מ"ע שהז"ג וכאן כ' דאינן מברכות אקבו"צ. דנ' דדוקא בשאר מצות ס"ל לר"ת דיכולות לברך דס"ס בשעה שהיא מקיימת המצוה עושה אותה בכוונה ומברכת אקבו"צ. אבל בלימוד התורה כיון דשייך כאן ערמומיות ויש לחוש דבשעת הלימוד תכוין כוונה אחרת ע"כ אוסר לה לברך אקבו"ל

ממילא נ"ל גם בטומטום ואנדרוגינוס אף שכ' המנ"ח דצ"ע אם לחייבם בלימוד וס' ממונא לקולא. לפענ"ד לפי מה דאמרו בחולין (דף קל"ד) ס' איסורא לחומרא דכל היכי דאיכא ממונא ואיסורא אזלינן בחר איסורא לחומרא ואפי' אי נימא כשיטת הפוסקים דהוי ממונא וכמ"ש הר"ן נדרים (דף ז') הכא שאני כיון דפטור האשה אינו אלא משום הרוב מדברי הרמב"ם הנ"ל וס"ס למיעוטן אינו כמלמד תפלות א"כ בזה שהוא ס' איש ס' אשה הוי ס"ס לחיוב ובטול תורה הוי מן העונשים החמורים א"כ כיון דיש לחייבו אפי' מצד הס' שוב הוי מצווה ועושה וממילא חייב מצד הודאי דליכא שוב למיחש לערמומיות דהמצוה הזאת שהוא מצווה ללמוד יהי' מאיזה טעם שיהי' מגינה אותו

ואגב אעיר דתמוהין לי דברי השאג"א סי' ל"ה דתמה על הרמב"ם בס' המצות דכ' דאין הנשים חייבות בכתיבת ס"ת וכ' בחימה מנ"ל זה אי משום דפסולות לכתיבה היינו משום דילפינן מתפילין כל שאינה בקשירה אינה בכתיבה אבל לפוטרן מחיוב מצות כתיבח ס"ת מנלן

ותימה על תמיהתו דס"ס כיון דאינן בכתיבה איך אפשר לחייבן במצות כתיבה הא כל מלתא דאיהו, לא מצי עביד שלית לא מצי משוי. ול"ד למי שאינו בקי במלאכת הכתיבה דחשיב מצי עביד דמצי ללמוד. אבל אשה דפסולה מן הדין שפיר חשיב לא מצי עביד: אחיך דוש"ת באה"נ. סימן צז. עוד לאחי הגאון הנ"ל שי'

מ"ש כ"ת דאם הי' אסור ללמד לנכרים תורה שבכתב א"כ למה העתיקוה בע' לשון. הדבר פשוט דההעתקה היתה בשביל ישראל שיהיו הכל מכירים כמ"ש במגילה ללועזים בלעז וכמ"ש בסנהדרין (דף י"ז) ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמין. וכן הוא ל' רש"י פ' דברים בשבעים לשון פרשה להם פי' בשביל ישראל עצמם: