דברי יששכר קמא

אנחנו מסברא דנפשינו מדאמרי' כן לגבי עדות ה"ה לגבי שבועה והמרחק רב ביניהם

ודברי ר"ת ז"ל בעצמם תמוהים דאמר כתובות (דף כ' ע"ב) יבמות (דף ל"א ע"ב) בעדות כל הראוי למה לא נימא כמו דאמרי' בחולין (דף פ"ד) יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' וכיסוי וכן בגיטין (דף ג' ע"ב) ברש"י שם (ודף כ"א) דמחוסר קציצה ונתינה אלמא דהיכי דמחוסרין שני דברים ל"א כל הראוי ובעדות ששולחין בכתב לב"ד והוא אינו בא בעצמו נימא דמחוסרים שני דברים ביאה לב"ד והגדה. ואולי כיון דראוי הוא להגיד אם יבואו הב"ד אליו אינו מחוסר אלא הגדה בעצמה יהי' איך שיהי' הרי אנו מחוייבים לקבל דברי ר"ת ז"ל באימה. אבל הבו דלא לוסיף עלה לומר גם בשבועה כן. והרי גם בעדות לא קיי"ל כר"ת

אך כבר כתבתי להמו"צ נ"י בתשו' הראשונה דעכ"פ מדאמרי' לענין שבועת העדות בשבועות (דף ל"ב) אם לא יגיד במקום שאלו הי' מגיד הי' מתחייב ממון נהי דאמרו זאת לענין שלילה לומר דבמקום שאינו מתחייב ממון אינו חייב קרבן שבועה ס"ס עכ"פ משמע דלעולם כל היכי דמחייב ממון חייב קרבן שבועה ממילא לר"ת מחייב קרבן שבועה על עדות בכתב ומדאקשי' בגמ' (דכ"ה) למה אפקי' רחמנא שבועת עדות מכלל שבועת ביטוי משמע דגם שבועת ביטוי מחייב כה"ג דאל"כ הי' יכול לתרץ דלהכי אפקי'

אך גם זה אינו מוכרע להמעיין בתוס' גיטין (דף ע"א) ד"ה קתני דהי' ס"ד דאף דלענין עדות מהני הרכנה מ"מ לענין קרבן שבועה לא מהני

ואך יש להסתפק במה דאמרי' כתיבה כדבור מה היא הכתיבה אם מה שכותב בביתו העדות הרי לא העיד בב"ד. וע"כ דעיקר הדבור חשיב בשעה שבא הכתב לפני ב"ד וא"כ עדיין מנלן ללמוד לענין שבועה דכתב הוי כנשבע מנלן מה שכותב ומניח בביתו הוי כנשבע בדבור

ואולי נ' לפרש דברי ר"ת דס"ל דמ"ש חכמים עדים החתומים על השטר הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו דמשעה שכותב על השטר הוי כעומד להתפרסם. וידוע מ"ש הרמב"ם בתשו' דמה שאדם כותב על הכתב הוי כאומר לפני אלף בני אדם. וכיון דמשעה שכותב על הכתב הוי כמעיד בפני ב"ד ס"ל לר"ח דבכל כתב של עדים הוא כן ואף דחסר אמירה דידהו ע"ז אמרי' כל הראוי לבילה כיון דאינו מחוסר אלא האמירה לבדה והכתב שכתב הוא כאלו הכתב לפני ב"ד

וידוע מ"ש ד"מ בחו"מ כ"ח בשם תשו' הרשב"א וריב"ש דמה שכ' להניח בביתו לא הוי כנחקרה בב"ד. א"כ אפי' לשיטת ר"ת דוקא בכתב שכתב כדי לפרסמו

ואך לענין ראיית הרדב"ז ממי שנשבע שלא לדבר עם חבירו שמדבר עמו, ע"י כתב נכון לומר דאה"נ דהרמב"ם דהוא מארי' דההיא דינא סוף פ"ו מה' נדרים אזיל לשיטתו דעדות לא הוי כלל עדות מדאו' ואפי' בשטר

מ"ש כ"ת לתרץ קו' השני' של רדב"ז מהא דכותבה ומגיהה דמשמע מדברי הרי"ף דצריך לקוראה בפירוש ולא סגי במאי דכתב לי' וכ' כ"ח משום פרסומי ניסא כמו דצריך להשמיע לאזניו. ל"ד דהא שם בדיעבד יצא כמבואר במג"א תרפ"ט סק"ג והכא אפי' בדיעבד לא יצא

מ"ש כ"ת על מה שהקשיתי על המחנה אפרים בהגהתו לטואה"ע צ"ו דדייק דמהני שבועה בכתב מאלמנה שנשתתקה דמהני שבועה בהרכנת הראש הא הב"י סי' ק"כ כ' בשם הרשב"א דהרכנה הוי כקולו וכ' כ"ת לתרץ משום דכל הראוי לבילה מש"ה מהני שבועה בכתב. מה אעשה שאין דעתי נוחה בזה כאשר כבר כתבתי ב' ת' רד"כ הנ"ל. וגם מעיקרא דדינא פירכא הרי הרשב"א פריך כת"י דפקח מהרכנה דנשתתק וכן באלמנה שנשתתקה וא"י לישבע בע"פ א"כ ע"כ דהרכנה גופה הוי כדבור ולא משום כל הראוי. וע"כ דתא לאו סברא הוא כלל אליבא דרשב"א [והאמת דבגמ' גיטין (דף ע"א) וברש"י ד"ה אלם ותוס' ד"ה אמר משמע להיפוך דכת"י עדיף מרמיזה וצ"ע]

ומ"ש כ' על ראיית החוו"י מהך דכותב ד"ת שצריך לברך דמשמע דכתיבה כדבור ובמהרהר א"צ לברך וכן לענין קו' הט"ז או"ח מ"ז סק"ב וכ' לחלק דברכה אינה אלא דרבנן וכשמהרהר אינו מקיים המצוה כתקונה אבל בכתיבה מקיים המצוה כתקונה דכתיב ועתה כתבו. לפי שדבריו בזה הם כהוגן וכשורה הנני מעתיק לו מ"ש בתשו' בענין זה לעיל ח' א' בד"ה והנה השאג"א]

ובדברי הש"ך יו"ד רל"ב סקכ"ח שכתבתי דמשמע מדבריו דשבועה בכתב לא מהני. פשטות דבריו מורים כן דאין שום איסור רק מצד הודאתו על למפרע. ואי הי' ס"ד לאסור מכאן ולהבא למה העתיק דברי סמ"ע בשם חה"ד אם כ' בכת"י שנשבע לשלם לחבירו והביא דברי הד"מ אם כ' בכת"י שנשבע בפועל למה לא כ' דיש בין אם כתב בכת"י שכבר נשבע או כ' בכת"י הריני נשבע ומדסתמו כולם ולא שקלו וטרו אלא מענין הודאה משמע דלעולם לא מהני באופן אחר

וצ"ע בעיני למ"ד דשבועה בכתב מהני אם כתב בשבוש אותו הלשון באופן המועיל כגון כ' הריני נשבע שלא "לעקב מאוסיו" של חבירו אשר חחת לעכב כ' 'לעקב' ותחת מעותיו כ' 'מאוסיו' דאם נימא דכדבור דמי הרי בדבורו לא הי' ניכר השבוש. אבל אי נימא דהכתיבה הוי כפרסום כמש"ל ודאי דכתיבה כזו לאו כלום הוא. וכן לשיטת ר"ת לענין עדות בכותב עדותו בכת"י לפני ב"ד באופן כזה אף שהב"ד מבינים כוונתו אולי בכה"ג לא הוי עדות וצ"ע: דברי הדוש"ת. סימן צו. כבוד אחי הגאון שיחי'

מה שכתבתי על דברי מגילת תענית שהי' חושך בעולם כשהעתיקו התורה בימי תלמי המלך שהוא מפני שאין מוסרים ד"ת לעכו"ם. אה"נ חילא דידי מדברי התוס' גיטין (דף ס' ע"ב) ד"ה אתמוהי שנ' שהקב"ה מתרעם ואומר אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו שהעתיקוה זרים, וכ"נ מגוף דברי המד"ר תשא להמעיין שם באריכות

ומה דמשמע בסוטה (דף ל"ה) שהי' להם ללמוד ולא למדו ודייק שם בהגהות רצ"ח שתורה שבכתב מותר להם ללמוד ומותר ללמד אותם. אין משם ראי' כלל דהפי' התם על ז' מצות דידהו כדאיתא בב"ק (דף ל"ח) ראה ויחר גוים ראה ז' מצות שאינם מקיימים והן הן אותם הדברים בעצמם שנגמר דינם לבאר שחת שהי' להם ללמוד פי' לקיים

וכן משמע מתוס' חגיגה (דף י"ג) דבז' מצות דידהו הוא שאמרו אפי' נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככ"ג ואה"נ מדברי תוס' אלו ראי' דאפי' תורה שבכתב אסור להם ללמוד דא"כ הי' להם לתרץ קושייתם עלה דנכרי שעוסק בתורה דמיירי בתורה שבכתב

וכן משמע בגמ' דסנהדרין (דף נ"ט) דפריך והא הי' ר"מ אומר אפי' נכרי שעוסק בחורה וכו' ומשני בז' מצות דידהו ולא משני כאן בחורה שבכתב וכו'

וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"י מה' מלכים ה"ט שכ' ולא יעסוק אלא בז' מצות שלהם לבד. מה שדייק תיבת לבד משמע דאפי' תורה שבכתב אסור לו ללמוד וכ"כ בתרעק"א ח' מ"א וכן בשיורי ברכה יו"ד סי' רמ"ו כ' בשם ת' דבר שמואל דאפי' ללמדו א"ב איסור הוא

ועי' באר שבע ח' י"ד מפקפק די"ל דמש"ה לא הביאו הפוסקים דין זה משום דלאו הלכתא הוא ועיי"ש שרצה לומר דנביאים וכתובים מותר להם ללמוד עכ"פ ג"כ דעתו שלא להתיר תורה שבכתב: