דברי יששכר קמ

הוא ז"ל נסתייע רק מדברי הר"ן סוף נדרים. ובאמת דמשמע כן מדברי ר"ן הנ"ל. אבל דבריו ז"ל תמוהים מדברי הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הי"ח אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחים לדברי' שמא עיני' נתנה באחר אבל אבדה כתובתה וכו' ואם הי' מאמינה וסומך דעתו על דברי' ה"ז חייב להוציאה ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה וכו' ע"כ. ובפשוט טעם הדבר משום דלא הוי אלא מדרבנן ובדרבנן לא כייפינן

ומקור דברי הרמב"ם ז"ל אף שנושאי כליו לא כ' כלום אבל לפענ"ד היא גמ' ערוכה יבמות (דף כ"ד) ב"ד בעדים הוא דמפקי ועי' ריטב"א שם במקומו. ואף דבבאה"ט אה"ע סי' מ"ח כ' בשם ח' רא"מ דמפקינן אף בדיעבד כבר השיגו עליו רבים כמבואר בפ"ת קט"ו. וגם מן הראשונים שבדור הרא"מ ז"ל והוא ת' מהר"י לבית הלוי וכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל גם רוב האחרונים שכ' דבדרבנן ל"א שוי' אנפשי' חד"א מקורם מדברי הרא"ה בבדה"ב והטעם לזה משום דשוי' אנפשי' חד"א אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא אמרו. וכן מבואר בחרעק"א ת' ק"י

ואה"נ דהפמ"ג סי' ק"י סקס"ב כ' דהרא"ה לא כ"כ אלא לגבי אשה לבעלה אבל רוב האחרונים לא כ' כן אלא דלעולם ל"א שוי' אנפשי' חד"א בדרבנן

ובמל"מ פ"כ מהא"ב כ' לחלק בין הוחזק דבורו שלשים יום או לא והוא מוכרח לומר כן דק"ל על הרמב"ם שכ' לוקה ע"פ דבורו והא לא הוי אלא ס'. ע"כ תי' דמיירי בהוחזק שלשים יום וזה ודאי דהוי דאו' כמ"ש הרמב"ם בעצמו להוכיח ממכה אביו ואמו והם דברי הירושלמי ס"פ עשרה יוחסין ול"ק מגמ' דיבמות הנ"ל שאמרו בעדים הוא דמפקי דהיינו בלא הוחזק

גם מדברי מהרי"ק המוזכר ביו"ד סוף סי' א' באומר שראה שוחט ששחט שלא כהוגן שהעד בעצמו מותר לאכול משחיטתו אח"כ משום שאם ילבש שחורים ויתעטף שחורים יתכשר. והא ודאי אלו העידו עדים כן מי הוינן מכשירינן לי' סתמא כ"ז שלא ראינו באמת שעשה תשובה אע"כ הטעם כיון דזה לא הוי אלא דרבנן מצד שוי' אנפשי' חד"א אה"נ דמכשירינן לי' מצד הס' משא"כ בהעידו עדים דהוא פסול מדאו' לא מכשירינן מצד הס'. ויש לי עוד ראיות בזה אלא שאין הזמן מסכים כעת

גם מ"ש כ"ת דהוי דשיל"מ. מאן יימר דהוי דשיל"מ דכל הטעם דבנדרים הוי דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי ושכיחא כיון דסגי בשלשה הדיוטות. אבל אי ס"ד דלא מהני בשלשה הדיוטות לא הי' נחשב דשיל"מ כמו בכל דבר של טורח ושצריך הוצאות א"כ בנדרים י"ל דוקא ביחיד שנדר הוי דשיל"מ אבל רבים שנדרו אי נימא דנדרם הוי נדר א"כ א"י להתיר זה שלא בפני זה וטריחא מילתא לכנופי ל"ש לומר דהוי דשיל"מ אך כיון שאין נ"מ לדינא כ"כ לא תשתי ג"כ להאריך בזה

ומ"ש כ"ת דבחת"ס ת' ר"כ ורכ"ז כ' בהדיא דלאו משום הודאה. ימחול נא עוד הפעם לעיין בת' ר"כ בד"ה נחזי אנן ובת' רכ"ז בד"ה היוצא מדברינו ויראה דדברי נכונים

ונ' דאטעייהו למר במ"ש בת' ר"כ בד"ה והנה בנידון שלפנינו ששם כ' לחלק בין שטר קנין לשטר ראיה. וכל הרואה בשתי התשובות יראה דבפשוט ס"ל דהוי הודאה אלא שבכאן רצה לומר סברא מה שבעצמו לא החזיק באותה סברא אלא שכ' שאין בידינו להקל וסברא זו הוא נגד פשטות משמעות דברי התה"ד שכ' מפורש אם מפצירין בא' לעשות איזה דבר ואומר ברבים נשבעתי שלא לעשות דבר זה אם ירצה אח"כ לעשותו ואומר שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה אמר נשבע לא שוי' אנפשי' חד"א עכ"ל שם בת' שכ"ו מפורש שלא כסברת החת"ס

וכן ראיתו של החת"ס ז"ל מקרא דהשבעתי אתכם והקשה מתי השביעם. הנני מתפלא למה לא הקשה ממקרא מפורש בתורה בי נשבעתי ומקרא לכן נשבעתי לבית עלי אלא ע"כ דגבי הקב"ה עבר ועתיד והוה הכל א' שהוא ית' למעלה מן הזמן וכל הנביאים אמרו הנבואות העתידות בלשון עבר כאלו כבר הי'

ואדרבה מאותו המקרא שהביא יש ראי' להיפוך שבסוף מד"ר קהלת עה"פ ויותר שהי' קהלת חכם איתא שם בקש קהלת לעמוד על הקץ וכו' שנאמר אם תעירו וכו' אמר לו הקב"ה כבר הכתבתיהו על ס' הישר. א"כ אדרבה אומר מפורש שאותו הפסוק השבעתי אתכם אם תעירו קאי על זמן מוקדם כמ"ש כבר הכתבתיהו על ס' הישר שהיא התורה שנקראת ס' הישר כמ"ש בגמ' ע"ז (דף כ"ה). ובודאי היתה אותה השבועה בשעה שנגלה לא"א כשהראה לו כל הגליות. ועוד בזמן יעקב איתא שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו ס"ס ילפינן מדברי המדרש דאותו הפסוק השבעתי אתכם אם תעירו הי' בזמן מוקדם לשלמה

וגם דהלא מאותו הפסוק אמרו בגמ' ג"כ שלא ידחקו את הקץ ובסנהדרין (דף צ"ב) אמרו שבני אפרים נהרגו לפי שיצאו קודם הזמן ודחקו את הקץ אלמא דהשבועה היתה עוד קודם יציאת מצרים. ואין ס' שהחת"ס אמרה רק לסברא בעלמא ועיקר דעתו כמ"ש בת' דכ"ז בסופו

ואשר נסתפק עוד כ"ת בכוונתם אם אינם יודעים מה נ"מ בין לשון עבר או לשון הוה וכו'. א"י מה נסתפק ומה נ"מ אם יודעים או אינם יודעים הא פשוט דאפי' להמקשן בשבועות (דף כ"ו ע"ב) דס"ד דגמר בלבו לאסור מהני ס"ס צריך לכוין בלבו בלשון המועיל דאל"כ היכי ניחא לס"ד זה כינוי שבועות כשבועות למה לו הלשון כלל הלא גמר בלבו די וע"כ דעכ"פ צריך שיגמור בלבו בלשון המועיל ומש"ה כיון שאמרו בלשון שאינו מועיל אין כאן איסור כלל עאכו"כ בכתבו. והכל ברור לפענ"ד: דברי הדוש"ת. סימן צה. ב"ה בענדין ד' וארא תרס"א

כבוד ה"ה הרבני החריף החסיד וכו' מ' איטשע מאיר בארנשטיין נ"י

מ"ש ידידי לענין ראיית הרדב"ז דאה"נ כתיבה לא הוה כדבור ואפ"ה חלה שבועה בכתב משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכסברת ר"ת כבר כתבתי דבפשוט אין זה דמיון כלל דבעדות כיון דעכ"פ הכתב מגלה דעתו ולא חסר אלא האמירה לפני ב"ד ע"ז אמרינן לענין הגזה"כ דמפיהם כל הראוי לבילה וכו' אבל אם נאמר לענין שבועה דבעי לבטא בשפתים וזה עיקר המוליד איסורו אטו נאמר משום כל הראוי לבילה אעפ"י שלא נשבע הרי הוא כאלו נשבע והרי חסרה מעיקרו. וא"כ נימא בכל אדם שהרהר בלבו דהוי כאלו הוציא בשפתיו משום כל הראוי לבילה ולמה קיי"ל בשבועות (דף כ"ו ע"ב) דצריך שיוציא בשפתיו

וגדולה מזו כ' הרד"ך בתשובותיו בית א' חדר כ"ב וז"ל ועוד אני אומר לכל מי שיאמר כן שאם בא לכך א"כ נאמר שבכל מקום שמועיל בזה תיקון שאפי' בלא תיקון כשר ואביא המשל בגט נכתב לא לשמה דקיי"ל בפ"ב דגיטין (דף כ') דמעביר עליו קולמוס לשמה נאמר שאף אם לא העביר עליו קולמוס דכשר הואיל וראוי לכך כר"ז וא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד שאין לך דבר דבעי תיקון שלא נאמר הא דר"ז וא"כ אפי' בלא תיקון נמי שפיר דמי אלא שאין הדברים כן וכו' דהתם גבי בלולה וכו' בכל הני הדין כן דראוי לאותה מעשה בעינן אעפ"י שלא נעשה ואם אינו ראוי מעכב וכולם למדו אותם רבותינו ז"ל מפסוקים או מסברא או מקבלה שהיתה בידם וכו' עכ"ל. ס"ס איך נאמר