דברי יששכר קלט

לחייב א"ע מדמדמין שבועות להדדי אלא שק' מ"ש לעיל

ורק לפ"ז יתקיימו דברי הנוב"י ות' הרי"מ דלר"ת דשולח אדם כת"י לב"ד להעיד אלמא דכת"י הוי עדות א"כ ה"ה דהוי שביעה לענין עדות דאמרו אם לא יגיד במקום שאם הי' מגיד הי' מתחייב ממון משמע דכל היכי דאם הי' מגיד הי' זה מתחייב ממון בכה"ג ובאופן זה מתחייב זה קרבן שבועה א"כ מתחייב נמי בכה"ג בשבועת ביטוי דמדמין זה לזה. אך עדיין יש לבע"ד לחלוק דס"ל לפי דעת רש"י ורמב"ם ותוס' דחולקין על ר"ת דאינו שולח עדותו בכתב וקיי"ל כוותייהו ה"ה דלא מהני שבועה בכת"י וס"ס יש לנו דעת המחנה אפרים שהעיד כן בשם הרשב"א וס"ס ספקא הוי להלכה ורוב הפוסקים מקילים

אך אפי' אם נניח להחמיר ה"מ בכותב בלשון שבועה. אבל בכותב לשון שבועה דלשעבר הלא כ' גם החת"ס דלא הוי שבועה כלל אלא דהוי הודאה ואם יודע בעצמו שלא נשבע אין כאן חשש כלל

ורק עומד לעינינו דברי רבינו הקדוש בת' הרי"מ ז"ל ת' י"ד שהחמיר גם בזה. הנה הרואה יראה בת' י"ג כ' מפורש דכתיבה לאו כדבור והאריך בראיות גדולות וא"כ מ"ש בת' י"ד תמוה שסותר ד"ע. והרואה שם בדבריו ז"ל בד"ה וגם בתומים שכ' בפרט שדברי הר"י שהביא הרשד"מ מבוארים דרק מחמת מסירתו הכת"י לאחר וממילא כו' מאחר שלא נמצא בראשונים חולק עליו והאחרונים לא ראו דבריו ודאי דאין להקל עכ"ל

והנה כבר הוכחתי לעיל דהרשד"מ בעצמו אחרי ראותו זאת התשו' של ר"י הלוי ז"ל חזר בו בעצמו ומעתה אף שאיני כדאי להסכים על דברי רבינו ארון האלקים נבג"מ ז"ל עאכו"כ לחלוק על דבריו. אעפ"כ כיון שפשוט לעינינו שבאותה שעה שכ' אותה התשובה נעלמה ממנו אותה תשובה השניי' ואילו ראה אותה ודאי דהסכים לזה כמו שהסכים הרשד"ם בעצמו. וגם שהוא ז"ל בעצמו סותר דברי תשו' הראשונה. עכ"פ מידי ספקא בדעתו ז"ל לא נפיק ודאי דפשוט דנקטינן כדעת רובא דרובא המקילין. ואפי' לדעת רבינו המחמיר מועיל אמתלא דרבינו לא מחמיר יותר אלא כמשמעות ל' התה"ד

ומעתה לפי מה שמבואר בתשו' הרמ"א המובא בט"ז יו"ד קפ"ה דבאשה שהקדימה האמתלא קודם האמירה דמהני אפי' נגד המעשה דהחזיקה ולבשה בגדי נדותה. והכא הרי כולם עדים שלא הי' שם איסור כלל קודם. אלא שהם עשו כן לפי דמיונם שדמו שבזה יאסרו ע"ע איך שייך בזה הודאה כיון שהעדים קודמים להודאתם שאין לנו אמתלא טובה מזה שאמרו כן רק מפני שסברו שזאת היא השבועה וכל א' מהימן על חבירו שלא עשה שום איסור רק שחשב שזה בעצמו היא האיסור

אך כ"ז הפלפול היינו צריכים אם הי' כתוב בלשון האיסור קבלנו ע"ע שלא נאכל משחיטתו שאם הי' אומר כן בע"פ על להבא הנני מקבל עלי שלא אוכל הי' נאסר אם כן אין כאן אלא שני ספקות אם כתיבה כדבור ואם הודאה מהני לגבי איסור ולכו"ע אפי' המחמיר בזה אינו אלא הודאה על שבועה דשווי' אנפשי' חד"א דרוב הפוסקים ס"ל דאינו אלא דרבנן וכל כי האי גוונא עכ"פ הוי ס' דרבוותא וס' דרבנן לקולא

אבל כפי מה שראיתי לשון האיסור שהי' כתוב בו וז"ל. הנה אנחנו ח"מ קבלנו ע"ע וכו' אשר משחיטת השו"ב החדש וכו' לא יאכלו בשר שחיטתו ולא יתירו את האיסור זה שלא בפני זה עכ"ל. ומעתה הנשמע לשון גרוע כזה ואם ישבע בפירוש בביטוי שפתים ויאמר הנני נשבע שלא יאכלו בשר זה וכי יש בזה שום משמעות של איסור הלא לא אסר על עצמו כלום

ואדרבה מצוה לפרסם שעפ"י דין אין זה איסור כלל רק כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים מצוה לומר להם שכאו"א יתיר לעצמו בפנו שלשה והיא מצוה גדולה להסיר מכשול ולעשות שלו' בעולם

אחרי כתבי הדברים האלה ראיתי בתשו' אחת נקראת ארץ צבי חיו"ד מ"ב הביא שם לענין שבועה בכתב בלשון עבר. הגם שלא נגע שם במה שכתבתי. אך בדבר הזה יפה כ' שם בסד"ה אמנם החת"ס שכ' מ"מ בנ"ד נ' דאף לדעתם יש להקל בזה כיון שהם בעצמם לא כתבו הכתב אלא א' בלבד כ' והם חתמו א"ע א"כ הוי כשבועה ע"י שליח. וכבר בארנו הטעם דמהני שבועה בכתב וע"י שליח משום דהוו ידים מוכיחות על דברים שבלב והוי כמו ידות שבועה. ומעתה כ"ז בכתב ל' המבורר שנשבע עתה. משא"כ בכ' לשון עבר קבלנו כיון שיש במשמעותו לשון עבר ול' הוה כמ"ש בב"י חו"מ רמ"ה גבי מכרתי או נתתי נהי דאפשר לפרשו על להבא מ"מ מורה ג"כ על לשעבר והו"ל יד שאינו מוכיח ולא הוי ידים ולא הוי שבועה לכו"ע

אך כבר כתבתי דבנ"ד אין אנו צריכים לכ"ז ואפי' המהדרין אין להם לחוש לכ"ז ובזכות שלא יחזיקו במחלוקת שלא לש"ש יתברכו בכט"ס: דברי ידידו דוש"ת. סימן צד. עוד להרב המו"צ הנ"ל

ע"ד חקירתו אם קטן היודע בטיב הדחה נאמן שמלח והדיח. ידוע דדברי הרמ"א יו"ד קכ"ז ס"ג שכ' דבאיתחזק איסורא אין הקטן נאמן ודבריו ז"ל תמוהים כמ"ש המג"א דסותר ד"ע מסי' תל"ז דשם משמע דאפי' באיתחזק נאמן הקטן להקל ועי' בחק יעקב שם שכ' דהתם לא הוי חזקת איסור אלא ח' שאינו בדוק אבל מ"מ אין שם ודאי חמץ

וכ"ת תי' דאימור דליכא חזקה כלל דבדקו אותו קודם פסח וכן ה"נ במליחה בדם האברים שלא פירש מותר א"כ בזמן שמלחו לא הי' עוד איסור וחילק בין ח' איסור לח' דמעיקרא

והנה בחמץ. שאמרו דהוי דרבנן משום דביטל תמוה דקטן אין לו כח לבטל דינוקא אקנויי לא מקני וא"כ למה אמרו לעולם הקטן נאמן אפי' הי' הבית שלהם וכמדומה שהקשה כן בס' ישועות יעקב לאו"ח

ואולי יש לומר דלדעת הר"ן ריש פסחים דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם בגילוי דעת בעלמא סגי אולי גם בקטן מהני. וכבר כתבתי במקום אחר דנ' דדעת הרא"ש אינו כדעת הר"ן מדכ' דצריך ב' ביטולים משום דחמץ שבטלו בלילה חוזר וזוכה בו ביום כשאוכל החמץ וע"כ דל"ל סברת הר"ן דלדעת הר"ן איך שייך חוזר וזוכה הא הביטול הי' מיד על אחר זמן איסורו והוי כמקנה על אחר ל' יום דאף אם יחזיק בה בתוך ל' אינו מבטל הקנין שלאח"כ וה"נ דכוותי' ולמה צריך ב' ביטולים וע"כ דהרא"ש ל"ל סברת הר"ן וא"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתא

וע"כ צ"ל כיון דהשוכר נכנס עתה לבית והוא זוכה בכל מה שבבית א"כ גם החמץ הוא שלו ומסתמא הוא מבטל חמצו ממילא הוא גם עתה דרבנן וקרוב יותר דכל הדין הזה מיירי כשאין הבית של הקטן

אך ס"ס יש על הבית ח' חיוב בדיקה דהחיוב הי' קודם שבטלו והי' דאו' אף שלא הי' אסור הי' עליו ח' המצוה דאו' וכמ"ש בב"י סי' ובמליחה נ' אף דלא הוי אלא איסור דרבנן מ"מ הוי איתחזק בדרבנן וא"נ וכמ"ש בחק יעקב שם אם ידוע ודאי שיש חמץ אף שבטלו א"נ וצ"ל כיון דהוי דבר של טורח וה"נ דכוותה במליחה א"נ ובדיעבד אחר שכבר נתבשל אולי יש להתיר

ומ"ש כ"ת על תשובתי הנ"ל דהפמ"ג בסי' א' בשפ"ד סקל"ט כ' דשוי' אנפשה חד"א הוא דאו' ידעתי מזה. אבל