דברי יששכר קלח

אם המים לא יהיו גבוהים ממקום החבור שיהיו זוחלים וצריך לדקדק ע"ז אולי נכון יותר שלא להחמיר בחומרת רי"ו ויהי' סתום ולא יהיו זוחלין ומי שיחמיר בשניהם יתברך

ולחוש לחומרת הש"ך סקס"ג בשם הרשב"ץ לחוש לחומרת הרמב"ם בנתן סאה ונטל סאה כבר כתבתי לעיל בתשובה שלא לחוש בכה"ג כיון שאינו נוטל מגוף המקוה של גשמים וגם הרמב"ם לא חש בכה"ג. ויצאו דברינו בטהרה. ד' יטהרנו לעבודתו: סימן צג

כבוד ידידי ה"ה הרב החריף ובקי וחסיד וכו' כש"ת מ' יצחק נתן נ"י מו"צ דקאסטנטינאוו

הנה בגוף הדין כמעט כל הראשונים בעלי התשובות מקילים בספריהם. בתשובת ר"א מזרחי ות' מהרי"נ לב. ורדב"ז ח"ג תר"ה מבואר דלא חלה שבועה בכתב והוכיח בראיות דכתיבה לא הוי כדבור דנודר שלא לדבר עם חבירו מדבר ע"י כתב. וראי' שניי' מהך דאם דורשה אם כיון לבו יצא דכ' הרי"ף דמיירי דכתובה כולה קמי' משמע דמה דמעיין בכתב לא מהני אם אינו מדבר בפירוש

ואף שברדב"ז עצמו ח"א תקפ"א כ' דהוי כעונה אמן מבואר למעיין שם דכוונתו דוקא היכי דקראו לפניו לשון השבועה והוא חתם עצמו ע"ז הוא דמהני דהוי כעונה אמן. והיא סברא מחודשת דלעולם מה דקיי"ל דעונה אמן הוי כמוציא שבועה מפיו אף דלא אמר כלום משום דהוי הסכמה על דבורו של חבירו ומהני. ואם כן זה מהני דוקא היכי שהי' מהם אחד שקראו לפניו אבל אם לא קראו לפניו כלל לא מהני מידי. וזה מפורש גם שם בסוף התשובה תקפ"א הנ"ל דאותן שאומרים שלא קראו להם מה שכתוב בשטר לא חלה עליהם שבועה כלל

וכן מפורש בת' מבי"ט ת' ר"מ דמה שכ' בכת"י הריני נזיר לא מהני כלל מסתייע דכן משמע בתה"ד ת' שכ"ו. ובאמת המעיין שם בתשו' ההוא יראה דמה שכ' בלשון הודאה שנשבע זה לא מהני כלום. אלא שצ"ע עלה משום דהוי הודאה לומר שנשבע בפעם אחרת ואולי אז הוציא שבועה מפיו ע"כ כ' דמהני אמתלא לומר למה כתב כן ואם יש לו אמתלא מהני שפיר לבטל הודאתו. והא ודאי דעל שבועה גמורה לא מהני אמתלא

וכן מפורש בת' מהרי"ט ח"א ת' י"ד. ומפורש בת' לחם רב להגאון בעל לחם משנה שהאריך לבטל הכתב שכתבו הקהל לפי שלא בטו בשפתם, ושם אריכות שהסכימו ע"ז רבני צפת ז"ל ובהם ר"מ אלשיך ור"י בי רב ובעל שיטה מקובצת ועוד גדולים ז"ל. והגם דבת' מהרשד"מ ח' יו"ד ת' פ' כ' לאיסור. כבר חזר בו הוא ז"ל בעצמו בת' קי"א וכ' שם באמצע התשובה וז"ל. ראיתי לאהבתך להעתיק כאן פסק שכתבתי על מעשה שאירע פה שאלוניקי בחיי מורי הרב הגדול מהר"י טאייטצק בהיותו הוא בקושטנטינא וזה הי' המעשה מעשה שהי' וכו' עד סוף התשובה ועכ"ז רבו עלי חבירי ועשו מעשה. וגם מורי הנז' הסכים על ההיתר והתירו לאותן שאמרו שחתמו ולא הוציאו בפיהם עכ"ל

הרואה בדברים שכ' מעשה שהי' וכו' עד סוף התשובה נ' שהעתיק בכאן לשון התשובה שהיא ת' פ' הנ"ל שגם שם מתחיל הלשון מעשה שהי' ושם אמר המהרשד"מ וע"ז כ' בעצמו שכולם חלקו עליו וגם מורו מהר"י טאייטצק הסכים ג"כ להיתר וכ"כ בתשו' רמ"א ת' ק"ח

ומפורש כן גם בש"ע סי' רל"ב סוף סעיף י"ב בהג"ה ועי' ש"ך סקכ"ח שכ' דצ"ע דנימא דשוי' אנפשי' חד"א. והרואה יראה דהא פשיטא לי' להש"ך דאותו כתב בעצמו אינו אוסר דכתיבה לאו כדבור דמי אלא שכ' דצ"ע דנימא דהוי הודאה שנשבע בע"פ ושוי' אנפשי' חד"א

ומעתה דברי ת' חוות יאיר קצ"ד שכ' דאע"ג דנודר מלדבר עם חבירו דמותר לכתוב כמבואר בסי' רכ"א היינו דשא"ה משום דאזלינן בתר לשון בני אדם וכו' פשוט הדבר שרחוק לומר כן דא"כ הרמב"ם ז"ל הי' לו לכותבו בפ"ט מה' נדרים דשם מיירי מעניני הולכים אחר לשון בני אדם ולא בפ"ו. וכן הטוש"ע הי' להם לכותבו בסי' רי"ז ולא בסי' רכ"א וע"כ דטעמא משום דכתיבה לאו כדבור

ומבואר בת' שב יעקב שחולק על דבריו ומסיק להלכה דכתיבה לאו כדבור. ובנוב"י יו"ד ס"ו ובחחו"מ סי' ל' שמסופק בזה ואעפ"כ ביו"ד ס"ח ד"ה ועתה מסיק להלכה דלא מהני. וגם זה ודאי דלא ראה הנך תשו' הנ"ל שהעתקתי. וכן בחת"ס חיו"ד שהאריך דשבועה בכתב מהני העתיק ת' מהרשד"מ ת' פ' ולא ראה התשו' השניי' שחזר בו בעצמו ועיין ת' רעק"א כ"ט ל' ל"א ל"ב. שדעת דודו הגאון ז"ל בפשיטות דלא מהני. וגם הוא ז"ל נסתפק קצת בזה. וגם זה מודה דמ"ש השב יעקב לדחות דברי החוות יאיר הדין עמו ועיין מ"ש בנו הגאון מהרש"א בהג"ה יו"ד ס"ס רכ"א ס"י דמסיק להלכה אג"כ דשבועה בכתב לא מהני ככל

ומעתה אין ס' דהחת"ס יחיד הוא נגד כל הני רבוותא מה שברור בעיני שאולי ראה דברי התשובות הנ"ל שהי' חוזר בו כמו שחזר בו המהרשד"מ בעצמו כמש"ל

אך מצאתי במחנה אפרים בסופו להג"ה טואה"ע סי' צ"ו עמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א באלמנה שנשתתקה דמהני שבועה בהרכנת הראש דייק מכאן דאם אדם נשבע בכת"י מהני שבועתו וכתב שכן מצא בשם הרשב"א ודבריו תמוהים להמעיין בב"י סי' ק"כ מ"ש שם וז"ל וא"ת א"כ דכת"י לא מהני היכי תנן במתני' דכותבין ע"י הרכנת הראש ותי' הרשב"א דהרכנת הראש חשיבא כקולו ושכ"כ בירושלמי היא הרכנת הראש היא קולו וכ"כ גם הרא"ש דאפשר דהרכנה עדיפא דמראה בגופו עכ"ל

א"כ היכי למד המחנה אפרים אליבא דרשב"א דכת"י מהני מדמכשיר הרכנת הראש, הלא הרשב"א בעצמו כ' דהרכנה עדיפא מכת"י

וגם מה דמיון הוא זה לשבועה לפטור דודאי גם לשיטת ר"ת דכ' דשולח אדם עדותו בכת"י לב"ד מה שנסתייעו הנוב"י וגם בתשו' מרן הרי"מ ז"ל נ"פ דאין ראי' לענין שבועה דודאי כת"י מגלה דעתו וכל מקום שאנו צריכים בירור ודאי דיש ע"י כתיבה בירור ובכלל הגדה הוא אפי' שלא ע"י ביטוי שפתים. כמו שמצינו מקלו יגיד לו יגיד עליו רעו. ובעל כנפים יגיד דבר. דכ"ז לא הוי אלא מה שנתגלה ע"י חזיונות ואינו ע"י ביטוי שפתים ומהני בכל אופן שאנו יודעים ואין שם ספק אלא משום גזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם ובזה הוא שנחלקו רבותינו ז"ל עם ר"ת. אבל בענין שבועה מה שאמרה תורה לבטא בשפתים וע"י כתב אין כאן ביטוי שפתים דהא התוס' כ' בגיטין (דף ע"א) דאמירה ג"כ לא הוי אלא בפה דאף דמצינו ויאמר המן בלבו וכ"ש ביטוי שפתים דודאי לא מהני אלא בדבור

ובאמת קשה דלפ"ז יכול אדם לפטור עצמו משבועתו ע"י שישלח כת"י לב"ד שנשבע שאינו חייב ולא מצינו זאת. ואפי' אם נימא דמהני התם לא כתיב אלא שבועת ד' תהי' בין שניהם והרי היתה שבועה. אבל שבועה לחייב א"ע דכתיב בתורה לבטא בשפתים י"ל דודאי לא מהני בכתב

אך א"כ יקשה דמקשה בגמ' שבועות (דף כ"ה ע"ב) לרב למאי הלכתא אפקי' רחמנא לשבועת העדות ת"ל דחייב מצד שבועת ביטוי. הא יוכל להיות דנשבע בכת"י שאינו יודע לו עדות דמצד שבועת ביטוי אינו חייב דלא הוי לבטא בשפתים ומצד שבועת העדות חייב דס"ס איכא שבועה וע"כ דכל השבועות שוים הם. וא"כ לפ"ז נכונים דברי המחנה אפרים מדהוי בכה"ג שבועה לפטור א"כ הוי ג"כ שבועה