דברי יששכר קלז

אלא בדאיכא רוב כשרים כדאיתא בסמ"ד והכא אפי' המשיכוה כולה מהני

אך ס"ס קשיא דמשני רבנן היא ושא"ה דשאובה דרבנן הא כיון דאין הוייתו בטהרה פסולה מדאו'

ובפשוט הי' מקום לתרץ קו' זו עפ"י מ"ש בסל"ד ובט"ז שם סקמ"ב דשאובים פוסלים אפי' בכלי גללים וכלי אבנים שאינן מקבלים טומאה והכא בכה"ג מיירי וא"כ אין כאן קבלת טומאה כלל אך קשה לרשב"ם ותוס' שכ' דמיירי בצינור של עץ ומיירי דחקקו בו בית קבול כמ"ש בתוס' א"כ לא הוי הוייתו בטהרה

ע"כ נ' יותר להוכיח דרשב"ם ותוס' ס"ל ג"כ כהרמב"ם והראב"ד דבמקוה דידן ל"ב הוייתו בטהרה כלל. וכן נ' ג"כ מדברי התוס' ד"ה מכלל שכ' בשם רשב"ם ור"ת הטעם דכולו שאובים דאו' מקרא דכתיב אך מעיין ובור מה מעיין ביד שמים וכו'. ולדברי הר"ש כולו שאובים דאו' משום דלא הוי הוייתו ע"י טהרה כמבואר בר"ש פ"ב דמקואות מ"ג ואה"נ מודה הר"ש היכי דרובו ע"י טהרה ג"כ לא הוי אלא דרבנן

ולולא דמסתפינא נ' קצת ליישב קו' הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש דמקואות פ"ד מ"ד על הגדול שהתיר שאובים שהמשיכוה כולה ממשנה דשם מפורש אם רוב מן השאובים וכו' עיי"ש ברמב"ם שהרעיש בקו' זו. ולפ"ז יש קצת לומר דאפי' מאן דמתיר בשאובה שהמשיכוה כולה דוקא בכי האי דפל"ד דאיירי בכלים שאינן מקבלים טומאה דבכה"ג ס"ל דלא הוי אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ש הנ"ל אבל בכלים שמקבלים טומאה אה"נ דהוי דאו' ולא מהני בכולה ומשנה דפ"ד מ"ד הנ"ל מיירי בכלים שמקבלים טומאה

ס"ס כיון דהסכמת הטוש"ע כהר"ש והרא"ש דבעי הוייתן ע"י טהרה גם בטבילת זבות א"כ יש לפקפק הכא במקוה דידן דלא הוי הוייתן על ידי טהרה. נ' דהכא הוי הוייתה בטהרה דהסילונות האלה נעשים לחבר עם הבית והמקוה והוי לצורך מחובר אף דלפעמים מטלטל אותן מן הבית מ"מ כיון דבשעת הגשמים מחבר אותן חשיבי שנעשו לשמש עם המחובר והוי צורך מחובר וכמ"ש ברמב"ם פ"ח מה' כלים הי"ג אומן העושה ומניח זגין לבהמה ולדלתות אם רוב וכו' העשוי' לדבר שאינו מקבל טומאה הכל טהור. ובהי"ד שם זגין הנמצאים בכ"מ מקבלים טומאה חוץ מן הנמצאים בכרכים מפני שרובן לדלתות אלמא אף שאינן מחוברים אינן מקבלים טומאה

ועי' ת' מהרי"א הלוי ח' קי"א שהוכיח ג"כ כן מדברי הרמב"ם פ"ט ה"א וצ"ע בברייתא דב"ב (דף ס"ה:) הנ"ל בצינור שחקקו ולבסוף קבעו. במאי מיירי דאי לצורך מחובר אמאי הוי כלי מ"ש מכל הכלים שהם לצורך מחובר הנ"ל. וע"כ דמיירי דהי' לצורך תלוש א"כ שוב למה חלקו בין חקקו ולב"ק לקבעו ולבסוף חקקו הא בחול"ק בעצמו הי' יכול לחלק בין לצורך מחובר או לצורך תלוש

ולפענ"ד קרוב יותר לפרש דמיירי לצורך תלוש או בסתם שלא פירש כלל למה הוא עושה אותו ובכה"ג הוא דחלקו בין חול"ק או קול"ח. אבל אם לצורך מחובר מדינא אפי' חול"ק ג"כ מותר ואפי' בדאו' אלא דאסרו כמו שאסרו בדרבנן משום שהי' עליו תורת כלי בתלוש

ויתבארו בזה דברי פיהמ"ש לרמב"ם פ"כ ממס' כלים מ"ד שכ' שהלכה כחכמים גבי דף של נחתומים (המבואר בב"ב דף ס"ו שם). ואמנם יהי' המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע

וידוע שתמהו ע"ז הא בגמ' הנ"ל אמרו דדוקא לענין שאובה, דרבנן היא דהקילו חכמים בקול"ת ולא לענין טומאה דאו'. ועיין חת"ס ת' קצ"ח

וכן ידוע קו' הנוב"ת ח' קמ"ב ובאורי הגר"א אות ל"ד על ההלכה דכ' רמ"א סעיף ס"ז דבקבעו ולבסוף חקקו טובלים בו והא הם ז"ל ס"ל דהא דאין טובלים בכלים הוא דאו' והא קיי"ל כחכמים

ולפי דברינו אלה נכון שפיר דדינא דברייתא הוא דוקא בסתם אבל אם קול"ח בפירוש לצורך מחובר לשמש את הקרקע גם רבנן מודים

ס"ס נקטינן דהא בנידון דידן חשיבי הסילונות מחוברים ולא הוי הוייתו ע"י טומאה. אך אפי' אי נימא כחומרת הסוברים דהא לא הוי כמחובר עי' ת' כתב סופר תיו"ד ת' צ"ז. הלא כבר כתבנו דהכא די בהמשכה כ"ש כל שאינו יורד ממנו בהדיא למקוה

והא ל"א דניחוש שמא יש שם גומא וא"כ נעשה לקבלה והוו שאובים חדא דהרי כ' הרמ"א סל"ו דל"ח לגומות הללו לפי שלא עשאו אדם בכוונה ואפי' אם ניחוש להמחמירין כמבואר שם בפ"ת אות נ"ד הלא כ' שם בשם החת"ס דנכון יותר לעשות ע"י סילונות של מתכת דסתמא לית בהו גומות וכן הם הגגות שלנו ע"י בלעך או פאפע דסתמא אין שם גומא

ואפי' אם ניחוש לחשש רחוק הלא כ' הש"ך סקע"ז דלא הוי שאובים אלא מה שעובר על אותו מקום הגומא לבד לא יותר הגם שבנה"כ לא כ"כ היינו דוקא היכי דנעשה בכוונה אבל היכי דנעשה שלא ברצונו אפי' המחמירים נגד דעת הרמ"א הנ"ל יודו דבכה"ג עכ"פ הנשאר אינו טפל. ובאמת בתוס' ב"ב (דף ס"ה ע"ב) הנ"ל משמע דס"ל כסברת הש"ך הנ"ל

מש"ה לחוש לכל הספקות הצרכתי שיהי' שם המשכה בקרקע ג"ט ודי בזה דכולי האי לא חיישינן שמא יש שם נקב מה שבמתכת לא שכיח כלל ושמא נקב שלא לרצון פוסל ושמא הלכה דלא כש"ך דחשיבי הכל שאובים ודאי דספקי טובי כי האי בדרבנן לא חיישינן כלל

ולחבר לסופו סילון של עץ לא הסכמתו הגם דיש שכ' כן חדא דצריך שיהי' יכול לעמוד בלא המתכח וגם דבעץ יש לחוש יותר שמא במשך הזמן יתהוה גומא דבעץ חיישינן יותר מבמתכת א"כ יהי' תיקונו קלקולו

מה שיש בקרקעיתו קאכלין מכיון שכבר כתבתי שלא אחדול להעיר אף מה שהוא חשש באופן רחוק אפילו לאינם יודעים כלל ויוכלו להקשות דהוי כלי דהא יש לה בית קבול וא"כ אין טובלים בכלים

אך פשוט הדבר דהא ל"ח בית קבול כמ"ש הרמב"ם פ"ב דכלים ה"ג כל בית קבול העשוי למלאותו אינו בית קבול ובלעדי זה דהא כל עיקרו נעשה לצורך מחובר ולעולם אינו משמש בתלוש ודאי דלכו"ע חשיב מחובר

והנני להוסיף עמש"ל ליישב דברי פיהמ"ש לרמב"ם דפ"כ דכלים מ"ד הנ"ל מה שקשה מהך דצינור שקבעו ולב"ח דלא מהני אלא לשאובה דרבנן דנ' דכוונתו של רבינו ז"ל דאה"נ בדאו' אסור בקבעו ולב"ח מדרבנן משום דגזרו אטו חולב"ק. וה"מ אם יש לפעמים כלי כזה בתלוש נהי דהוא עשה אותה במחובר גזרינן. אבל בדבר שאינו משמש בתלוש כלל לא גזרו אפי' בטומאה דאו'. וזה שדייק בפיהמ"ש שם שנעשה מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש ה הקרקע היינו בשני אופנים לא גזרו היינו או שאותו הבנין לא הי' מעולם בתלוש וזה החילוק בין האי דצינור שקבעו שעכ"פ הי' מתחלה בתלוש ואח"כ קבעוהו ואיכא למיגזר אם חולב"ק אבל היכי דלא הי' בתלוש מעולם ל"ג. וכן נמי אפי' הי' בתלוש אלא שאותו הדבר נעשה לעולם רק לשמש עם הקרקע שאין לו שום תשמיש בתלוש בכה"ג ודאי דל"ש למיגזר כלל, וא"כ בקאכלין שאין להם שום תשמיש בתלוש כלל ולא נבראו אלא לצורך מחובר ונעשו מחוברים ודאי דלית דחש לה אלא מי שא"י כלל. וכבר נהגו כן בהרבה מקומות מישראל

אך בדבר א' הנני מסופק בחומרת הש"ך ס"ק קי"ב בשם רי"ו שכ' אם נסתם החבור לחוש לכתחילה. וידוע דהחת"ס הקיל בזה. ובזה צ"ע אם להחמיר בזה דיש לחוש