דברי יששכר קלו

ב"פ ומוכרח לאוקמי מתני' דידן בשוחט בשוגג דאי במזיד הו"ל מומר משום דעבר ב"פ

והנה בהך דהמבשל בשבת אי בשוגג יאכל ג"כ י"ל דנ"מ אם הוי איסור גברא או איסור חפצא דאי נימא דהוי איסור גברא ממילא בשוגג אין כאן שום מעשה איסור ומש"ה יאכל דלא נעשה שום עבירה. אבל מאן דס"ל בשוגג לא יאכל ודאי דס"ל דהוי איסור חפצא וס"ס נעשה כאן איסור

וא"כ שפיר מקשה בגמ' ונוקמה במזיד ור"מ דר"מ לטעמו דס"ל במבשל בשוגג יאכל א"כ ס"ל דשבת הוי איסור גברא ממילא שוב אם שחט במזיד לא הוי אלא פ"א מומר ושפיר גם במזיד שחיטתו כשרה. משא"כ לרמב"ם ז"ל דפסק להלכה כר"י בשוגג לא יאכל א"כ הוי איסור חפצא ושפיר אם שחט במזיד שחיטתו אסורה דהוי מומר ב"פ

והנה בכל כתיבה אם מצרף אח"כ אות אחת שעי"כ נתקלקלה התיבה אני מסופק אם חשיב מוחק כגון אם הי' כתוב גד והוסיף אות ב' ונעשה ממנה 'גדב' וזה אינו תיבה כלל אני מסופק אם הוי מוחק וזה שכיח כ"פ ע"י הקלעקפאפיער שניתוסף אות

ועי' בפ"ת ליו"ד סי' רע"ו סק"י ובגליון רש"א שם בשם לבוש שרצה לומר דבכה"ג הוי מוחק. ואני עמדתי בזה דאי כדבריהם קשיא מתני' דיומא (דף ל"ח) דאמרו שם בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב ואמרו דלא מצא תשובה לדבריו והזכירו אותו לגנאי למה לא אמרו תשובה נכונה דהרי אם כתב תחלה שם י"ה דהוא שם שאסור למוחקו וא"כ אם מוסיף עליו "ו" הוי כמוחק את השם וקשה לעולם איך מותר לעשות כן ואיך אנו כותבים שם הוי"ה ב"ה וב"ש

אך הא ל"ק כמ"ש רש"י חולין (דף כ') ורשב"א ריש אלו טריפות אף דלעולם קודם השחיטה עושה נקב בושט והוי טריפה אך לפי שהכשרו בכך חשיב מן ההכשר. ה"נ כיון דזה הוא דרך כתיבת השם וא"א באופן אחר ל"ת ממחק א"כ י"ל דבן קמצר כיון דהי' לו עצה איך לכתוב השם בב"א הי' אסור לו לכתוב באופן שאנו כותבים כיון דשוב לא הוי הכשרו בכך כיון דאפשר לו לכתוב בלא מחיקה אסור לכתוב בזא"ז. וא"כ ניחא דלא רצה ללמד על מעשה הכתב כיון דאם יהיו בעולם הרבה בקיאים כמותו שוב לא יהי' הכשרו בכך לכל העולם ויהי' לכל אסור לכתוב השם בזא"ז וא"א ללמד לכל אומנתו ויהי' מונע הרבים מלעשות מצוה ע"כ הי' טוב לו שלא ללמד כיון שלא יהי' שום אדם בקי רק בן קמצר לבדו שוב יהי' חשיב הכשרו בכך ויהי' מותר לכל העולם לכתוב בזא"ז. וע"כ מדלא מצאו תשובה לדבריו ע"כ דבכה"ג לא הוי מוחק. וראי' דלא כלבוש הנ"ל

אך י"ל דאה"נ דבכה"ג הוי מוחק ואטפ"כ לא מצאו תשובה לבן קמצר. דהא יש עצה לכתוב השם מתחלה היו"ד הראשונה ואח"כ יפסיקו בינתיים ויכתבו "ו"ה ואח"כ הה"א בינתיים ושוב לעולם לא יהי' מוחק

אך בכה"ג לא אפשר משום דס"ל להרבה גדולים דבעי כתיבת השם כסדרן ועי' פ"ח רע"ו סק"ב ובחי' רעק"א שם בשם כמה גדולים דל"ב כסדרן. וא"כ אי נימא דבעי כסדרן שפיר יש תשובה לדבריו כמש"ל. אבל אי ל"ב כסדרן ליכא תשובה לדבריו דהא יש עצה כמש"ל

אך ידוע מ"ש תוס' ר"ה (דף ל"ד) ד"ה מתשעה דמש"ה לא יצא בשמע תשעה תקיעות מט' בני אדם משום דבעי פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' וכששומע בב"א ליכא פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' א"כ לפ"ז בן קמצר שהכשיר לכתוב השם בב"א ודאי דס"ל דל"ב כסדרן כמ"ש התוס' כשהוא הכל ביחד ליכא פשוטה לפני' וה"נ כשהכל ביחד ליכא יו"ד קודם אות שאחריו. א"כ כיון דס"ל לבן קמצר דל"ב כסדרן שוב הי' עצה כמש"ל לכתוב ו"ה קודם הה"א שקודם מש"ה לא מצאו חשובה לדבריו

ואנן דלא עבדינן הכי שפיר כיון דמחמירינן דבעי כסדרן והוי הכשרו בכך. ואה"נ מיושב דעת הלבוש דבכה"ג הוי מוחק

וידוע שיש כמה רבוותא דס"ל דכתב גלחות לא הוי כתב מדאו'. א"כ הי' מקום לומר דמה שהניח הקלעקפא פיער על כתב הרופא אינו מוחק מדאו'. וידוע מ"ש הנוב"י ת' ל"ג דהוא דאורייתא וכ"כ שם בדגול מרבבה באו"ח סי' ויש לי אריכות להוכיח דהוא דאו' ואין כאן מקומו

שאלה השלישית שאלני כ"ח אם מותר לשרוף אותיות אשורית הנמצאים על מכ"ע וכ' לעיין ביו"ד סי' רפ"ג ובמג"א קנ"ד סק"ט וסה"מ לרמב"ם ל"ת ס"ה. לא הבנתי כוונתו דהתם דוקא בד"ת ולא בסתם דברי חול הנכתבים במכ"ע באותיות אשורית

אך באותה תשובה להרמב"ם המוזכרת שם בסי' רפ"ג הנ"ל כ' דמשום זה המציאו קדמונינו ז"ל כתב עברי כדי שלא להשתמש באותיות שנתנה בהם התורה לדברי חול. ובודאי יש להתרעם על הכותבים דברי חול באותיות אשורית אבל אין משם ראי' רק שלא יבואו לידי בזיון. אבל אין מוכח מהתם שיהי' אסור לשורפם אדרבה נכון יותר לשורפם כדי שלא יבואו לידי בזיון. ואולי משום זה נוהגין להקל שכותבין דברי חול באותיות אשורית דאיסתפק להו בזה כמ"ש בגמ' סנהדרין (דף כ"ב). ועיין תשו' שערי דעה שעמד בזה וצ"ע: דברי הדוש"ת. סימן צב

בדין של מי גשמים הנוטפים מן הגג דרך סילונות של מתכת. הנני מוכרח להאריך בכל פרט ופרט הנוגע למעשה. ואעתיק כל מה שיש לפקפק בזה אפי' באופן הרחוק כדי שיתברר הכל

ראשית יש לפקפק עפ"י מ"ש בש"ע ר"א סמ"ח שכ' וסילון של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה לפי שאסור להמשיך מדבר המקבל טומאה, ומקור ההלכה בזבחים (דף כ"ה ע"ב) דמייתי לה מקרא דאך מעיין ובור וגו' יהי' טהור הוייתו ע"י טהרה בעי

הנה דעת הרמב"ם והראב"ד ור"מ שאנץ בפירושן למס' עדיות פ"ז מ"ד נ' דס"ל ז"ל דהא דהוייתו ע"י טהרה הוא דוקא למי חטאת ולזבים ומצורעים דבעי מים חיים. וז"ל הראב"ד שם ובזבחים פ"ב מייתי להא מתנית' ומפרש טעמא דכתיב אך מעיין וגו' הוייתן ע"י טהרה תהא וכמו שאמרנו לקדש מי חטאת עכ"ל מדייק דקרא הנ"ל הוא דוקא לענין מי חטאת וכדומה דבעי מים חיים: אך על התוס' שאנץ יש לתמוה דהכא בעדיות מפרש למי חטאת ובמס' פרה פ"ו מ"ד כ' הר"ש ואע"ג דהאי קרא גבי מקוה כתיב ילפינן מינה כל הוייות וידוע דהר"ש הוא המחבר תוס' שאנץ

וכן ברא"ש שם כ' ג"כ דהאי קרא גבי מקוה כתיב וכן מסיק בתשובותיו ובה' מקואות דלעולם בעי במקוה הוייתו ע"י טהרה. וכ"ד הרשב"א וכן מסיק בש"ע להלכה כנ"ל

ויש לתמוה דבב"ב (ס"ו) בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דאמר שם בגמ' דפסולו משום שאובין למה ל"א משום דבעי הוייתו ע"י טהרה עפ"י מ"ש שם הרשב"ם והתוס' דמיירי בצינור של עץ או אבן א"כ אם הוא של עץ יש בו בית קבול כמ"ש שם התוס' א"כ לא הוי הוייתו ע"י טהרה ופסול מדאו' לשיטת הר"ש והרא"ש א"כ עדיפא מינה הו"ל בגמ' למימר שם הן אמת דהא ל"ק כ"כ דיש נ"מ לדינא דמשום שאובים איכא ב' חומרות חדא דבעי המשכה ג"ט כדאיתא בסמ"ה ומשום הוייתו ע"י טהרה סגי בכ"ש כדאיתא בסמ"ח שם ומקורו מגמ' זבחים ( דף כ"ה) ורש"י שם כמו שציין הגר"א אות פ"ד. ועוד דבשאובים קיי"ל דלא מהני המשכת