דברי יששכר קלה

דלעולם אפי' כל מימות שבעולם אינם מבטלים את המקוה וראיתו ממשנה דמקואות פ"ו מ"ח ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו בתחתון מ' סאה. ונגד ראיתו של הרשב"ם דס"ל דוקא עד רובו מהך דיבמות (דף פ"ב ע"ב) בנתן סאה ונטל סאה דאר"י עד רובו דוקא מוקי לה ר"ת כפירש"י דמיירי במי פירות הא בשאובין לעולם שרי

וכפי הנראה מפשטות דעת רשב"ם נ' דלעולם לא יבטלו אלא עד רובו אפילו נשארו מי המקוה במקומם דלא כ' הרשב"ם לעיל בד"ה ומתמה אלא משום ביטול דאמרי' קמא קמא בטל. וידוע דגם בזה נחלקו הראשונים ז"ל בתוס' בכורות (דף כ"ב) דעת ר"ת שם דאמרי' קמא קמא בטל אפי' עד אלף והתוס' חולקין עליו שם ומש"ה גם הכא דעת רשב"ם כתוס' דהתם דלא אמרי' קק"ב אלא עד רובו ור"ת לשיטתו. ממילא י"ל גם לר"ת דל"א דכשר עד אלף אלא דוקא שנפלו השאובים בזא"ז ולא כשנפלו בב"א

ודעת הרמב"ם כפי הנראה היא דעה שלישית ומכרעת בין רשב"ם ור"ת דבפ"ד מה' מקואות ה"ו כ' אפי' שפך כל היום כולו כשר ואח"כ בה"ז כ' בנתן סאה ונטל סאה לא כשר אלא עד רובו דוקא וכ' הרא"ש בדעתו ז"ל דהוא ז"ל מחלק בין נשארו מי המקוה במקומם דאז כשר אפי' עד אלף. אבל בנטל סאה דלא נשארו מי המקוה במקומם לא הכשיר אלא עד רובו. אלא שהקשה מ"ש מהך דפ"ו דמקואות דנותן בעליון עד שיהי' בתחתון מ' סאה דג"כ לא נשארו מי המקוה במקומם ואפ"ה מכשיר הרמב"ם בעצמו בה"ו. וע"ז מתרץ הב"י דאפי' היכי דלא נשארו מי המקוה במקומם יש נ"מ בין נטל ביד לנחסרו מעצמם דהיכי דנטל ביד יש לחוש למראית עין ובזה הוא דכ' הש"ך הנ"ל בשם רשב"ץ דאין להכניס ראש בין המחלוקת אבל בנחסרו מעצמם גם הרשב"ץ לא חש לה

ויש דעה רביעית בזה היא שיטת הרא"ה בבדה"ב דבמימיו מרודדים לא מועיל צירוף אלא עד רובו וי"ל דנחלקו בטעם הביטול אי משום קמא קמא בטל כמ"ש הרשב"ם הנ"ל או מטעם השקה וכמ"ש הרא"ש בה' מקואות. ויש בכל טעם קולא וחומרא דאי משום ביטול דוקא עד רובו ואפי' אי נימא קמא ק"ב וכשיטת ר"ת דבכורות הנ"ל דל"א חוזר וניעור עכ"פ צריך שיהי' בזא"ז ולא בב"א. ויש שוב קולא דאין נ"מ אם מרודדים או לא דס"ס מים במים בטלים הם אבל אי נימא מטעם השקה אפי' עד אלף מטהרים הם דכלל הוא דהמים מטהרים את המים ואין נ"מ בין בב"א בין בזא"ז. אך יש בזה חומרא דאפי' אם יש בהם מ"ס אינם מטהרים אלא אי המים בעצמם ראויים לטבול בהם ולא כשהם מרודדים אף שיש בהם מ"ס כיון דאינם ראויים לטבילה אינם ראויים לטהר מ' השקה ומש"ה הרא"ה מחמיר במרודדים כיון דבעצמם אין ראוי לטבול א"י לטהר ע"י השקה

ויש לי בזה קושיא גדולה על רבותינו ז"ל דמביאים ראי' מנטל סאה ונתן סאה ונטל סאה ונהי דעיקר מתני' דהתם קאי על מי פירות אלא שהרשב"ם והרמב"ם והראב"ד מפרשים אותה בשאובים ס"ס קשיא טובא דמתני' דהתם ר' יהודה כדמוקי לה בחולין (דף כ"ה ע"ב) וכ"כ הר"ש במקומו בפ"ז דמקואות מ"ב למ"ד כשהחמיץ מחלוקת וא"כ לפ"ז מאי ראי' היא מהתם הא ר"י ס"ל מב"מ ל"ב מש"ה אם יש רוב כשרים אמרי' דטובל בכשרים ואם רוב פסולים אמרי' דטובל בפסולים וס"ס לא שייך לומר דבטלים זב"ז מש"ה אמרי' עד רובו דוקא אבל לדידן דאמרי' מב"מ בטל אה"נ דיש לומר אפי' עד אלף מבטלים אותו דקק"ב. ונהי דבגמ' דידן ר' יוחנן הוא דקאמר ור"י ס"ל מב"מ בטל מ"מ י"ל דאליבא דר' יהודה הוא דאמר ס"ס צ"ע בראי' זו ואם ס"ל לרבותינו ז"ל דר' יוחנן ס"ל רבנן הוא תימה דבחולין (דף כ"ה ע"ב) שם לא הזכירו דר"י מוקי לה כרבנן

ואולי מדהזכירו דר' אלעזר אמר כשלא החמיץ מחלוקת סתמא ר"א אמר כר"י רבו

ס"ס יהי' איך שיהי' אפי' במקוה ממי גשמים ודאי דקיי"ל אם לא רבו בב"א אלא כדרך שממלא בכתף לעולם כשר ורק בנטל סאה הוא דנחלקו דבעי לכתחילה שישתיירו רוב כשרים ובדיעבד כשר כדעת רוב הראשונים וסתימת דברי הש"ע וגם דהוי רק ס' דרבנן

וגם דעת ר' ירוחם המוזכר בש"ך ס"ק קי"ב שכ' שנסתפקו המפרשים אם כשנסתם הנקב הוא חוזר לפסולו אין נ"מ לענין זה דדוקא היכי דנטהרו ע"י השקה ולא כשנתערבו ממש ונעשים א' לגמרי. וברוב מקואות שלנו שהם ממעיין לדעת רוב הפוסקים ודאי דלא מחמירינן אפי' בנטל סאה וכו' ואפי' אי מימיו מרודדין נ' דדעת הרא"ה יחיד הוא וצע"ג, אם להחמיר אפי' במי גשמים נהי דטוב להחמיר לכתחילה אבל במקואות של מעיינות ודאי דל"ת. ואף דיש סוברים דמקואות שלנו ג"כ אין להם דין מעיין ולכמה דברים חיישינן לדבריהם. אבל ס"ס לענין חומרת דעת יחיד כולי האי לא מחמירינן

וע' נחל אשכול מקואות סי' נ"א ע"ב אות ח'. אך בדבר א' שגה שם שלא ראה שגם במשמרת הבית בסוף דבריו כ' שחושש לדעת הראב"ד דמחמיר אבל לא קי"ל כן והדבר פשוט ואין להאריך

בדין השני דנסתפק למר אודות הקלעקפאפיער אם מותר להניח על מ"ש רופא נכרי בשבת ודאי דאין ס' דהוי איסור חדא דהקלעקפאפיער בעצמו מלאכתו לאיסור והוי מוקצה. אך נ' דיש בו ג"כ משום כותב דהאותיות הנכתבים ניכרים בו מעבר השני נהי דהוי משאצל"ג ס"ס יש בו איסור ולדעת הרמב"ם חייב הוא. וכמדומה לי שיש בזה משום מוחק דכמה פעמים הוא מוחק עי"כ

ויש לעיין באותן שיש להם קאפיער ביכער דלפעמים הוי מוחק בכאן ונקלט בעלה השני הוי מוחק ע"מ לכתוב ואולי חייב ב' חטאות והגם דמוחק הוי מקלקל הא הוי ע"מ לתקן. ואולי כיון דהדף השני נעשה שיקלוט בתוכו הכתב הזה הוי כמקלקל ע"מ לתקן במקומו וכמ"ש שבת דף ל"א ע"ב) כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו הוי כסותר ע"מ לבנות במקומו היינו כיון דזה שייך לזה הוי כמקומו

ויש לי להוכיח מדעת הרמב"ם דכל מקלקל ע"מ לתקן אם עשה אח"כ התיקון ההוא חייב שתים על הקלקול ועל התיקון שעשה אח"כ. ויתיישב בזה דעתו ז"ל בפיהמ"ש חולין פ"א במשנה ד' י"ד דהשוחט בשבת דכ' דמיירי ע"כ בשוגג דאי במזיד הרי הוא מומר משהתחיל לחתוך בסימנים וידוע שהקשה עליו הר"ן הא הוא מקלקל וכבר כ' האחרונים לתרץ דהוי מקלקל ע"מ לתקן בסוף. וידוע דעת התוס' דכ' דבפעם א' לא נעשה מומר. וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא דס"ל דבכאן הוי מומר ב"פ חד על הקלקול בראשית השחיטה דהוי חובל ועל נטילת נשמה שאח"כ והוא התיקון

ויתורץ בזה מה שהקשו על הרמב"ם מהא דאמרו ונוקמה במזיד כר"מ וק' על הרמב"ם דאם נוקמה במזיד הא שוב הוי מומר ולמה שחיטתו כשרה

ולדברינו ניחא דגם הרמב"ם מודה דבפ"א לא נעשה מומר אלא דס"ל דמקלקל ע"מ לתקן והמתקן אח"כ הוי ב"פ מומר. ונ' דזה תלוי אם איסורי שבת הם איסור חפצא או איסור גברא דאי נימא דהוי איסורי גברא כיון דדעתו הי' רק על התיקון שאח"כ לא חשיב אלא חדא ורק כיון דס"ל דהוי איסורי חפצא ממילא כל מלאכה בפ"ע הוי חיובא וחייב ב"פ

והנה כבר כתבנו במקום אחר דהא דאמרי' פק"נ הותרה אצל שבת תלוי בזה אי הוי איסור גברא או איסור חפצא דאם הוי איסור גברא שפיר הותרה דס"ס כיון דעל האדם העושה יש חיוב להציל את חבירו מסכנת נפשות אין כאן איסור כלל. אבל אי נימא דשבת הוי איסור חפצא ס"ס כיון דהמעשה הוי איסור נהי דיש עליו מצוה להציל את חבירו מ"מ המעשה הוי איסור ולא הוי אלא דחויה וידוע דהרמב"ם כ' ברפ"ב מה' שבת דחוי' שבת אצל פק"נ דאזיל לשיטתו דשבת הוי איסור חפצא ושפיר הכא ס"ל ג"כ דחייב