דברי יששכר קלא

ביום ג' נולד הולד ופסק דמונין מיום הלידה ולא מיום הצווחה אע"ג דאמרי' בפ' יוצא דופן היכי דצעק מונין מאותו יום דודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור וכו' היינו דהאם אינה סותרת אבל היכי דהאם סותרת נאמנת וכו' והתם לא הרגישה משום דטרודה בצערה אבל היכי דאינה מקשה אינה טרודה וכו' עכ"ל אבי"ה. אלמא וכו' דאפשר לאשה להיות מרגשת בעצמה אם הוציא חוץ לפרוזדור או לא אע"ג דתלמודא סתמא קאמר דא"א לה למצות אא"כ הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מ"מ חילק מסברא דנפשי'. וה"נ שמא גם אשה נאמנת כשאומרת דודאי לה דהאי דם לא אתי ממקום שאתי דם נדות ולא אשכחן שום דוכתא בתלמוד בהדיא שא"נ לומר דלא אחי מן המקור במעשה כי האי עכ"ל המהרי"ו. וא"כ יש לעיין כיון דמייתי ראי' משם דנאמנת אה"נ למה כ' המהרי"ו בלשון שמא וע"כ כיון דבמשנה וגמרא אמרו סתמא אם עומדת טמאה אולי א"נ להחזיק עצמה בטהורה נגד סתם דברי חכמים

ומעתה ברורים דברי הרמ"א שלא העתיק דין זה במקומו בסי' קצ"א באשה שמשחנת דם במקום שכ' לה המהרי"ו דבזה כיון דמהרי"ו כ' לה בלשון ס' לא החליט כן להלכה אך בסי' קפ"ז ברואה דם מ"ת ודאי יפה הסכים כן להלכה כיון דשם אמרו מפורש בגמ' נאמנת אשה לומר יש לי מכה וכו' ממילא הוכיח מדברי מהרי"ו שנאמנת לומר ג"כ יודעת אני שדם זה ממקום אחר ולא דוקא אומרת מכה יש לי ורק במקום שאמרו בגמ' סתם טמאה לא רצה להחליט כן וכמו דחש לה המהרי"ו

ממילא לפ"ז בנידון דידן אין ראי' מדברי הרמ"א דגם הוא ז"ל אינו מתיר בזה. אבל מ"מ יפה כ' כ"ת דודאי לסניף יש לצרפו כמו שצרפו מהרי"ו והאחרונים הנ"ל

והנה כ"ת השיג על הצ"צ במ"ש דהבדיקה מועלת דוקא כשכואב לה בשעת הטלת מ"ר ורואה אז דהא הרמ"א בתחלה מחלק בין עומדת ליושבת דעומדת כיון דדחיק לה הדור מ"ר למקור ואייתי דם וביושבת טהורה וע"ז כ' הרמ"א אבל אשה שרגילה לראות במ"ר ומרגשת כאב דהא איכא ידים מוכיחות וא"כ באשה שרגילה מתיר אפי' בעומדת אף דשם יש לחוש דהדור מ"ר למקור אפ"ה מתיר ע"י בדיקת מהרי"ו עאכו"כ ברואה אחר הטלת מ"ר דל"ש הדור מ"ר למקור מכ"ש דמועיל בדיקת מהרי"ו

לפענ"ד אין זה ראי' דבשלמא כשרואית בשעת הטלת מ"ר דמ"ר הוא מקור טהור ומצד כאן נמצא כאן הי' הי' לנו להתיר אלא שאנו חוששין ע"י דדחיק לה הדרי מ"ר למקור ואייתי דם מש"ה הכאב מסיר החשש הזה ממילא נשאר המקום בח' טהרה. משא"כ כשאינה רואית בשעת הטלת מ"ר א"כ בפשוט הדם ממקום טמא בא שרוב דמים הם מן המקור וע"י הכאב אנו באים להוציאו מחזקת טומאתו ע"ז יש לומר דשפיר קאמר הצ"צ דזה לא מהני להוציאו מח' טומאה דכאן נמצא כאן הי' מסייע לטמאו ואין הכאב מוציאו מחזקתו

ויעיין בהגמי"י פ"ה מהא"ב הי"ז שכ' בשם מהר"מ דאפי' ר' יוסי לא מטהר אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוכו וכו' הא בענין אחר חיישינן בתר דתמו מיא אתי דם המקור ומשמע שם דדבריו הולכים גם לדעת הרמב"ם דפסק כר"י. וכן מדוקדקים דברי הרמב"ם עצמו שדייק וכ' ויצא דם עם מ"ר

ואין ס' אצלי שהס"ט לא ראה בפנימיות דברי ח' מהרי"ו דדייק כ"פ דמה שכואב לה בשעת הטלת מ"ר הוי כמכה באותו מקום ומדייק שם וז"ל כיון שמצטערת בשעת הטלת מ"ר מוכת מלתא שבא הדם עם מ"ר ממקום מ"ר וכיון דודאי בא ממקום מ"ר למה לנו לתלות לחומרא ולומר שבא ג"כ מן המקור הוי ס' וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי וכו'

ומ"ש הס"ט בשם ח' מהרי"ל הוא בשם גדול א' מה"ר שמרי' וכ' שמהר"מ אוסר. אמנם מהר"י הלוי מערפורט התיר וכו' והדברים חסרים שם ביאור. והלא המהרי"ו ראה ת' מהרי"ל הנ"ל והביאו ודברי א' מהרי"ל מתבארים מתוך ח' מהרי"ו והרמ"א הסכים עמו וקשה לחלוק עליהם להקל. וזהו מ"ש במכתבי בקיצור שמעולם הנני מתון בזה

וכן הנני תמה על הנוב"י חיו"ד ח' מ"ח שכ' דמהרי"ו לא כ"כ אלא לרווחא דמלתא איך שייך לומר כן במה שמדייק שם המהרי"ו חמשה פעמים באותה התשובה

כן מה דכ' מר דכל הוסתות שקובעין היינו היכי שיש מקום לומר דוסת זה גורם הדם כגון קפיצות ועטושים ואכילת דבר חריף אבל בכאן מה סברא לומר דהטלת מ"ר יגרום הדם שבמקור

במטותא מיני' דמר התם אמרינן אפי' לא ראתה חיישינן שמא יבוא הדם ע"כ ודאי צריך לזה איזה סברא לומר שהדם גורם. אבל הכא וכי אמרינן דהמ"ר גורם הדם לומר שמא תראה דהא הרי הדם לפנינו אלא שאנו רוצים להוציאו מח' טומאתו ע"כ בסברא קלה די שלא נוציאו מחזקתו

גם הא גופא לא רחוק הוא לומר כיון דשני הנקבים סמוכים זל"ז נקב השתן ונקב המקור אולי עי"כ שנפתח נקב זה נפתח ג"כ הנקב הסמוך לו, וסיבה זו קרובה יותר מאכילת דבר חריף

גם מה שתמה כ"ח על דברי התוס' ד"ה דלמא דבשלמא בעומדת בשעת הטלת מ"ר שייך לומר שפיר דהדור מ"ר למקור משום דדחיק לה אבל בסוף הטלת מ"ר שמ"ר מעט הוא למה נחוש דהדרי למקור וכי שותתת לבד גורמת לזה

פשוט כוונת התוס' דבשעה שהניחה מלזנק בשעה ששותתת דרך מ"ר לחזור לפנים וחוזרים ויוצאים מעט מעט ושפיר יש לחוש דבשעה שחזרו לפנים חזרו ג"כ לנקב שאצלו והוא המקור ומשם יצאו לחוץ ואייתו דם והדבר פשוט ואין להאריך

עתה נדבר בדברי החוו"ד סי' קצ"א סק"ח במה שהשיג על הנוב"י במ"ש לסמוך על הבדיקה במה שראו המוך נקי מדברי הגמ' נדה (דף ג') שאמר רבא מוך נמי אגב זיעה מכוויץ כוויץ ויוכל לצאת דרך סדקים ושייך ג"כ אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ועדיין לשמאי דיין שעתן אלמא דמוך לאו בדיקה הוי

א"י אם כוונת הגמ' לפי דעתו דהמוך הי' נקי לפנינו דהיינו דלקחה המוך ואח"כ בדקה בעד וראתה דם או שהרגישה ולקחה המוך ואח"כ ראתה דם והמוך הוא נקי ודאי איך שייך להקשות משמשת במוך מא"ל הא בכה"ג ודאי דס"ל לשמאי דיין שעתן דהרי העד לפנינו. ואדרבה יותר ראוי לומר דגם הלל מודה בכה"ג דדיין שעתן דהרי המוך לפנינו ומשנה שלימה שנינו המשמשת בעדים הרי זו כפקידה וכו'

ואם כוונת דברי הגמ' שהוציאו המוך והוא מלוכלך בדם איך שייך להקשות מא"ל דודאי פשוט הדבר דאם אמר שמאי היכי דליכא ראי' על למפרע יאמר ג"כ היכי דיש ראי' מפורשת שיש דם על המוך ואפי' אם הוא עתה לח למה לא ניחוש דהי' גם קודם לכן וקרוב הדבר לומר דמחזקינן מהשתא על למפרע. וגם מה אמר רבא אגב זיעה מכוויץ כוויץ ס"ס הרי דם לפנינו

וקרוב יותר דפשט דברי הגמ' משמשת במוך מא"ל היכי דבאה לבדוק בעד או שהרגישה שנפתח מקורה לקחה המוך וזרקה וא"י אם היה נקי או לא. וס"ס כיון דליכא למימר אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי דעדיף יותר מכותלי בית הרחם דדלמא אה"נ הי' דם על המוך ולא נראה בחוץ שום דם. וע"ז משני שפיר מודה שמאי במשמשת במוך היינו דחיישינן שמא הי' למפרע והי' על המוך ולא נראה בחוץ ורבא אמר מוך נמי מכוויץ כווין ושייך ג"כ לומר אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי והי' נראה ג"כ בחוץ ומכ"ש