דברי יששכר קל

אבל מה שנסתפק כ"ת אם גם להקל בקנוח קשה לי להתיר הלא עיני כ"ת ראו מ"ש בס"ט בסקי"ט הנ"ל ואם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקנוח משמע הא אם נמצא בקנוח קשה להתיר. דאין לומר דבעי תרווייהו בדיקה וקנות דהא ע"י בדיקה לחוד די לאסור וע"כ דכוונתו או ע"י בדיקה או ע"י קנות שלא להתיר. הגם דדעת האחרונים דגם ע"י קנות לא הוי רק דרבנן אבל יש להחמיר כמ"ש בס"ט שם ססקצ"ג דאף אותן שאין מקבלים טומאה טמאים משום טומאת משא ועי' ת' דברי חיים ח"ב חיו"ד ת' פ' שמסכים לדבריו בעיקר הדין ולעולם בקנות כיון שהיתה בודאי ביד האשה כיון שהיא מיטמאה ע"י הדם נטמא גם הנייר משום טומאת משא ותשיב שוב מקבל טומאה אם לא היכי שאומרת האשה שקנתה במקום הרעי דאמרי' אחזוקי טומאה לא מחזקינן. אבל אם יש לחוש שקנחה בצד התורפה ודאי דקשה להתיר נגד הס"ט שלא מצאתי כעת חולק עליו אבל יען שכ"ח כ' שהיא אשה שמסולקת דמים יש לומר דהוי ח' טהרה ורובא דאו' ובדידן הוי ס' דרבנן וכה"ג אזלי' לקולא: דברי ידידו דוש"ת. סימן פה

כבוד ידידי יקירי ה"ה הרב החריף ובקי החסיד וכו' כש"ת מ' יצחק נתן נ"י מו"צ דקאסטנטינאוו

עוד הפעם אני חוזר על דברי הראשונים שהזכרתי דברי הר"ש בשם התוספתא פ"י דכלים מ"ד ששם כ' מפורש החמת מעור הדג והנייר שהלביש בה את החמת וצדדה למטה ה"ז מצלת ומפרש שם בפירוש או מן הנייר ולא מקבלי טומאה דנייר הוא של עשבים ובע"כ לדעת הר"ש גם האי דפי"ז מט"ו שם הנייר של עור ולא של עשבים דלר"ש אפי' עשה מהם בית קבול ג"כ אינו מטמא דהרי כ' שם בד"ה מ"מ וז"ל דהא תנן לעיל בפ"י עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת וע"כ במקבלין איירי דאי בפשוטין אפי' דיבשה נמי חזינן דדעתו ז"ל להוכיח דעצמות הדג ועורו אפי' במקבלין טהורין ולעיל בפ"י מ"ד הביא שניהם יתד עור הדג ונייר של עשבים מפורש דדעתו ז"ל דבנייר של עשבים אפי' הם מקבלים טהורים ומפורש עוד בר"ש פכ"ז דכלים מ"ה על התוספתא חלוק של נייר פי' נייר יש מפרשים של עשבים ובערוך פי' דהיא חיפה דמליח ולא קמיח פי' דהיינו של עור חזינן דהר"ש אזיל בשיטת הערוך דנייר היינו של עור והתם כשעשאן חלוק מיירי אעפ"כ אינו מטמא א"כ בע"כ לדעת הר"ש המשנה דפי"ז מט"ו בעור מיירי ולא בשל עשבים. וא"כ בע"כ גם לדעת הרע"ב דפי' דמיירי בשל עשבים כדי דלא נשוייה פלוגתא רחוקה בין הר"ש והרע"ב ע"כ דס"ל דאינו מטמא אלא מדרבנן

ממילא יפה הקשה התוי"ט מאי קמ"ל המשנה בכיסוי של נייר דהשתא בכיסוי של עץ דהוא דאו' אינו מקבל טומאה כל היכי דנעשה כיסוי מכ"ש בנייר דלא הוי אלא מדרבנן אפי' לדעת המחמיר

וס"ס אנו רואים שהתוי"ט מסופק בזה אי כדעת הר"ש או כדעת הרע"ב ושפיר כ' לא ידענא מה טומאה יש בו ולא נעלם ממנו כלל המשנה דפי"ז הנ"ל. אלא שנסתפק בפירושא. ופשיט לי' מהך דמחצלת של קש אף שהקש אינו מקבל טומאה אעפ"כ אם עשאה מחצלת טמאה ועשבים הוי כקש

ומ"ש עוד כ"ת דהס"ט ס"ק צ"ג שם בד"ה מזה לא כ' אלא היכי שהדבר שאין מקבל טומאה הי' ביחד עם המקבל טומאה. פשוט כוונתי בתשובה הראשונה כיון דיודעים אנו בודאי שהי' ביד האשה והאשה בעצמה היא מקבלת טומאה, ויש לעולם לחוש לטומאת משא וי"ל דבכה"ג לעולם גזרו על הכתמים. ומה שאמרו לא גזרו בדבר שאין מקבל טומאה היינו היכי דלא ידעינן בודאי שהי' בידה. וכעת עדיין אין הדבר ברור אצלי ע"כ הנני מקצר: ידידו הדוש"ת. סימן פו

כבוד ידידי יקירי ה"ה הרב הגדול וכו' מ' יהושע נ"י מו"צ דקהלתינו

באשה המנקת עם שקשה לי להקל בישבי בכפר כעת בלי עיון בספר ומעולם בענין רואה דם במ"ר הנני מתון מאד אעפ"כ בבדיקת מהרי"ו במנקת הנני מתיר בפשוט שהפמ"א מתיר בזקנה בלא שום בדיקה והא והא חדא

ומ"ש כ"ח בשם השבו"י שמצריך שאלת הרופאים גם במנקת תימה היא אצלי. אך גם לדעתו ז"ל די באמירת הרופא ובמה שהרפואות הועילו לה

גם הא תימה שכ' בשם השבו"י לשאול לשני רופאים וא' מהם ישראל כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן כמ"ש האחרונים דלא הוי לא ככתם, א"כ די במה דלא מרע אומנתו ובמה דהועילו הרפואות עפ"י עדותה וע"ז נאמנת ע"כ לדעתי אין לפקפק בזה

עתה אבאר בתשובה על מכתבו דמר. אשה שזה חמשה שבועות שלאחר הטלת מ"ר מרגשת בבטנה כאב קצת כמו שצריכה להשתין ואז יוצא ממנה דם והרופא אומר שיש לה דלקת בכיס השתן ועשתה בדיקת מהרי"ו הנזכר ברמ"א סי' קצ"א ע"י מוך שהכניסה והמוך הי' נקי. והיא מנקת

והנה כ' כ"ת לסמוך על דעת הס"ט שם בסי' קצ"א ס"ק שדחה דברי הצ"ץ ומתיר אפי' אינה מרגשת כאב אלא לאחר הטלת מ"ר. הגם שהס"ט בעצמו כ' בשם ת' שבו"י להחמיר לכתחילה מ"מ יש להקל הכא כיון דהיא מנקת לסמוך על הרופאים וגם כיון דהרפואות הועילו כדאיתא בסי' קפ"ז ס"ח לסמוך בכה"ג אפי' על רופא עכו"ם

וגם צירף לסניף דעת הרמ"א בסי' קפ"ז ס"ו שאם אומרת האשה ברי לי שאין דם זה מן המקור נאמנת וטהרה היא והכא אומרת שקודם הזלת הדם מרגשת כמו שצריכה עוד להשתין ותיכף רואית דם אך הלא בס' תורת השלמים ודג"מ וחוו"ד השיגו על הרמ"א בזה שמקור דין זה הוא במהרי"ו בת' ומהרי"ו לא כ' אלא בדרך אפשר והחוו"ד הוסיף להקשות שלא תוכל לידע דגם דם שנמצא בצדדים טמא דאמרי' מן המקור בא לצדדין אם לא שתאמר בודאי שיודעת שלא בא מן המקור וזה רחוק שתדע. והנה כ"ת הוסיף לסייע להחוו"ד דודאי לא תוכל לידע מדאמרי' בגמ' נדה (דנ"ז ע"ב) לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר היא

לפענ"ד אין מזה ראי' כלל דהתם אמרו להיפוך הגם דהרגישה וסברה שהיא מן המקור אעפ"כ כיון שהיא בזמן הטלת מ"ר אמרי' אולי היא טועית וסוברת שהיא מן המקור ובאמת אין זה מן המקור אבל עכ"פ אם תאמר באמת יודעית אני שהיא הרגשת מ"ר ודאי שהיא נאמנת דאל"כ לדיוקא דמר הא דקיי"ל כל אשה שהגיעה וסתה הרגישה אף שלא ראתה טמאה היא כדאיתא בסי' קפ"ד דדוקא היכי דלא הרגישה הוא דלא אמרינן שמא נאבד הדם א"כ לא משכחת לה אשה שלא הרגישה. וכי ס"ד שלא היתה צריכה בכל זמן הוסת להטיל מ"ר וניחוש שמא היתה ג"כ הרגשת דם נדה ונטמא אותה. אע"כ דלהא לא חיישינן וכל זמן שיודעת בודאי שהיא מ"ר ל"ת חשש אחר

גם בגוף קו' האחרונים הנ"ל על הרמ"א דמהרי"ו לא כ' אלא דרך אפשר אני תמה דהרי המהרי"ו כ' שם בתשובה כ"ה וז"ל. וגדולה מזו מביא בס' אבי"ה על תנוק שצעק במעי אמו ולא היתה מקשה. ומשמשה והרגישה שראש הולד מונח בחדר ולא הוציאו חוץ לפרוזדור ולאחר כן