דברי יששכר קכט

מקום לחשוש לדעת החולקים על הר"ש ומסופקים אם להתיר משום זה. אך כיון דגם לדעת החולקים לא הוי אלא איסור דרבנן שוב לא הוי אלא כרדמ"ת ותלינן שפיר במכה

והנה מ"ש כ"ת על דברי החכ"צ ליישב קו' הרא"ש והרשב"א על אותה שאמרו נדה (דף כ"ב ע"ב) מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה. אמאי תטיל למים הא אמרו בפ' כל היד הרואה דם מחמת מכה טהורה. ותי' החכ"צ דהכא מאורע הוא שאירע במקור שאינו מבשל הדם כראוי והרופאים קוראים אותה מכה אבל באמת הדם הוא מן המקור ושם בפ' כל היד מיירי בפשוט בחבורה ומכה שיש שם ומשם יוצא הדם

וע"ז כ' כ"ת דבתוס' הרא"ש על נדה מיישב בעצמו קו' זו דבכאן מיירי שלא הי' ידוע בודאי לרופאים שיש מכה ע"כ צריך בדיקה ושם מיירי דידוע בודאי שיש מכה. ובודאי נ' שהרא"ש תי' לעצמו קושיא זו אך כבר כ' השב יעקב ת' ל"ז בד"ה ולענ"ד מסברא דנפשי' לתרץ קו' הרא"ש ודחה שם לדברי החכ"צ הנ"ל. ובעלי התשובות האריכו הרבה בזה וע' ת' ב"ח פ"ד פ"ה ות' גאוני בתראי כ"ח

ועיין ט"ז קפ"ז סק"י שכ' ואם יש לה מכה שרגילות נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אעפ"י שזו אינה יודעת תלינן במכה, ואף שהש"ך החמיר דלענין נקיים לא מקילין כולי האי. נלפע"ד לומר דאין פלוגתא בין הראשונים ז"ל דמל' הגמ' (דף ס"ו) שכ' מתחלה ואם יש לה מכה תולה במכתה לא הזכירו מתחלה שממנה יוצא דם' ואח"כ כשאמרו ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור הזכירו מפורש שממנה יוצא דם". ע"כ נ' דל"פ אהדדי דהיכי דידעינן בודאי שיש מכה כגון שהרופאים וכן שאר אנשים המבינים אומרים שיש מכה אז אפי' לא ידעינן בודאי שמוציאה דם תלינן בה שדרכה של מכה להוציא דם. אבל אם אין שום אדם רואה שיש מכה אלא שהיא בעצמה אומרת כן כיון שאין הדבר ברור נהי שנאמנת היא אבל ס"ס יש לחוש שדמיונה כוזב לה בכה"ג שוב צריך עכ"פ שתאמר שממנה יוצא דם דכולי הא לא טועית. נמצא לפ"ז היכי דבאמת יש מכה א"ל שתדע שמוציאה דם

והנה בקו' ד"מ על הב"י למה לא תלינן במכה י"ל קצת עפ"י חלופי גרסאות כמבואר בשו"ת ב"ח ת' פ"ד בלשון הגמ' מכה יש לי באותו מקום ולא במקור. ואית דגרסי במקור היינו דפליגי בזה אם גם במקור תלינן במכה

ובר"פ האשה דמחלק ר"מ בין עומדת ליושבת דבעומדת הואיל דדחיק לה הדור מי רגלים למקור וא"כ כ"ש כשהמכה במקור עצמו ודאי דיש לחוש וטיפה אחת מן המקור שיש בו אוסרו. ואף דשמואל פסק הלכתא דלא כר"מ מ"מ אפשר דגם ר"י לא פליג אלא במי רגלים דצריך לחוש דהדור ואתי אבל במקור עצמו הוי כמ"ש רמב"ן ב"ב (דף כ"ד) על האי דעינבי מצנעי דהוי כאן נמצא כאן הי' ואף שיש לדחות ולומר להיפוך דשאני במי רגלים דדם במי רגלים מונין ע"כ יש לחוש דמן המקור אתי אבל במכה שבמקור כיון שיש מכה למה ניחוש למקום אחר ודאי דמים מהכא אתי אך גם שם אמרי' דיש מכה ואפ"ה חייש ר"מ

והנה בגמ' דב"ב אמרו רוב ומצוי קאמרת דזה עדיף ה"נ יש לומר להיפוך דרוב ומצוי שהוא מן המכה ואף דאיכא מקור ג"כ וס"ס אה"נ דנחלקו בזה דהב"י חייש לה שיש מקור אצלו והרמ"א מתיר ולפ"ז יהיו מיושבים הקו' האחרות שהקשה הרא"ש על רש"י חדא דלא אמר בקיצור אין זה דם נדה. ועוד הקשה למה לי' להאריך לגמרי לימא בפשוט כי פליגי בחתיכה ולפמ"ש ניחא דאה"נ בהא פליגי נהי דכל היכי דפלי פלויי הוי עכ"פ כדם מחמת מכה מ"מ כיון שדרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה. א"כ עכ"פ ספיקא הוי שמא היא מן המקור והוי מצוי ג"כ להיפוך ומ"ס אין דרכה של אשה לראות בחתיכה ולא הוי מצוי כלל. וס"ס כיון דגם הב"י דמחמיר אינו אלא מצד ס' א"כ קרוב הדבר דלא הוי אלא מדרבנן

ויתישב ג"כ בזה קו' הט"ז על הרמ"א דא"כ למה אמרו בגמ' אין דרכה ול"א בפשוט משום מכה דאה"נ אי משום מכה לחוד הוי מטמאינן במקור ורק משום שאין דרכה הוא דמטהרינן וניחא דנקט הרמ"א שני הטעמים הנ"ל. וא"כ ממילא ל"ק קו' הד"מ על הב"י כיון דהא דמטמאינן לא הוי אלא משום ס' לא הוי אלא דרבנן. א"כ אפי' אי נגרוס בגמ' מכה יש לי במקור ג"כ לק"מ על הב"י דודאי יש נ"מ בדברי' דלא תהי' טמאה אלא מדרבנן ועכ"פ לענין זה סומכין עלי' אבל מאן יימר דמטהרין לה לגמרי והרמ"א לא ניחא לי' בזה דנאמנת לגמרי משמע ס"ס אין דברי הב"י נדחין מגמ' מפורשת. וגם בזה צדקו דברי כ"ת דבדיקה לא הוי הרגשה ולא הוי לעולם אלא איסור דרבנן מה שרואית ע"י בדיקה. וברור שיש להתירה ע"י הפסק טהרה ובאמצע מוטב שלא תבדוק כלל: ידידו הדוש"ת. סימן פד

כבוד ידידי יקירי ה"ה הרב החריף ובקי החסיד וכו' כש"ת מ' יצחק נתן נ"י מו"צ דקאסטנטינאוו

בעובדא דמר באשה שקנחה בנייר ומצאה עליו כתם. הנה בגוף הדין אם נייר אינו מקבל טומאה ידוע מ"ש התוי"ט פ"ב דכלים מ"ה נייר של עשבים לא ידענא מה טומאה שייך בו וכ' הס"ט ק"צ סקי"ט שנעלם ממנו המשנה דפי"ז דכלים מט"ו דהיינו אם עשה כיס מן הנייר מקבל טומאה. וכן הסכים לקו' זו בהג"ה דרעק"א על משניות שם

אבל לפענ"ד דלא נעלם מעיני התוי"ט משנה זו ואעפ"כ שפיר נסתפק דדוקא בעשה כיס מן הנייר עצמו חשיב מקבל טומאה. אבל הכא הרי כבר הודיעה המשנה כמ"ש הר"ש שם בשם התוספתא דכיסוי הכלים הן של חרס הן של עץ אינם מקבלים טומאה אף שיש להם תוך דלא חשיב תוך דידי'. וכ"כ בפי' הרא"ש בהדיא כיון דהתוך נעשה לכיסוי הכלי א"כ מה הוסיפה המשנה רבותא בנייר. ול"ד לעשה מהם כיס דהתוך דידי' חשיב דנעשה לצורך עצמו. ובשלמא בנייר של עור קמ"ל שפיר אעפ"י שיש לו טומאה מצד עצמו אעפ"כ כיון דנעשה לכיסוי בטלה טומאת עצמו. משא"כ בנייר של עשבים ושפיר תמה התוי"ט ועדיפא מינייהו מסיק התוי"ט שכ' ומיהו י"ל מידי דהוי אמחצלת 'דספי"ז' ומ"ש דספ"ד היא ט"ס וצ"ל ספי"ז וכוונתו למ"ש שם בשם הרע"ב בד"ה רע"ק אעפ"י שקבולו מועט דגם במחצלת אעפ"י שמצד עצמו אינו מקבל טומאה אעפ"כ אם עשה בו בית קבול אף שקבולו מועט ול"ש לומר שנעשה לקבל אעפ"כ מקבל הוא טומאה. ה"נ בנייר זה כיון שיש לו תוך אף שלא נעשה לקבל הי' ראוי לומר שהוא מקבל טומאה דדמי למחצלת ושפיר קמ"ל במשנה דאעפ"כ אינו מקבל טומאה כיון דנעשה לכיסוי הכלים. וס"ס לענין ההלכה כוונתם א' דאעפ"י שהי' ראוי לקבל טומאה אעפ"כ אם הוא כיסוי לכ"ח וכ"ע אינו מקבל טומאה. ואין כאן שום העלמה מצד התוי"ט

ותימה על החת"ס חלק ששי ת' פ"א שמשיג על הנוב"י מה"ת חיו"ד ק"ה מדברי הרמב"ם רפ"ב דכלים ואינו משיג עליו מדברי עצמו שמסיים שם בת' לעיין תוי"ט פ"ב דכלים מ"ה. והלא גם בתוי"ט מבואר שם דנייר אינו מקבל טומאה רק מפני הבית קבול כמו מחצלת

אך כ"ז בנייר של עשבים. אבל בנייר של בלויי סחבות שהם מבגדים דעת הנוב"י דמקבל טומאה. אבל דעת הס"ט והחת"ס דפנים חדשות באו לכאן ואינן מקבלים טומאה ובדרבנן שומעים להקל: