דברי יששכר יג

דלעולם הלכה כרבא עי' בכ"מ ולח"מ שם אך ס"ס לא עלתה ע"ד שום א' מהראשונים לומר דיש נ"מ אם הוא איסור דאו' או דרבנן

וליישב דעת הרמב"ם נ' בכמה אופנים. דהא לכאורה צריך להבין מ"ש שלא יהיו פלג מורים כב"ש ופלג מורים כב"ה או לאביי שלא יהיו שתי ב"ד בעיר אחת ועדיין תמוה כיצד יעשו והאיך יבטלו את דעתם הלא כל אחד אומר הדין עמי ומי יבטל את דעתו מפני מי. אך ע"כ נלפע"ד דהיינו הך דאחרי רבים להטות דמחויבים לעמוד למנין והמיעוט יבטל את דעתו מפני הרוב. וס"ד דדוקא בב"ד א' הוא דאמרינן אחרי רבים להטות קמ"ל דאפי' בשני ב"ד וכ"א הוא במקום מיוחד אעפ"כ אמרינן ל"ת ומחויבים לבוא למקום א' כדי שיתברר מי הרוב והמיעוט יתבטל ומבואר כן בשלטי הגבורים בשם ריא"ז בפ"ק דיבמות וז"ל גם בזמן הזה יש ברוב מקומות מחלוקת בין החכמים ובין הגאונים אסור להם לבני עיר להתחלק ולנהוג כמנהג פשוט קצתן כא' וקצתן כא' אלא יעמדו על המנין ויעשו כולם כרוב עכ"ל וראי' לזה מדברי הירושלמי פ"א דברכות ה"א בפיסקא מעשה ובאו בניו דאמר ר"ע פליג על רבנן ולא עבד מעשה כוותי' וכו' אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין וכו' חזינן דזה עיקר הלאו כדי שיעמדו על המנין וילכו אחר הרוב. וא"כ לפ"ז קשה מאי פריך רבא על אביי והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמי מה דמיון הוא זה בשלמא בב"ש וב"ה כיון דאמרי' דידעו דב"ה הוי רובא ואפ"ה לא חששו ב"ש לזה משום דמיחדדי טפי מש"ה ליכא לא תתגודדו כיון דלא מצי לעמוד למנין אבל אה"נ בשאר שתי ב"ד אה"נ דשייך לא תתגודדו וע"כ צ"ל דרבא קאי לתי' בתרא דתירצו בגמ' דהא והא לאחר בת קול והיינו דלא הוי ב"ה רובא אלא דסמיכת ב"ה הי' רק משום הבת קול וע"ז פריך שפיר דשייך לא תתגודדו ויעמדו למנין אבל אה"נ י"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' קמא דטעם ההלכה דב"ה משום דהוי רובא וב"ש פליגי משום דמיחדדי א"כ ל"ק קו' רבא ושפיר נקטינן להלכה כאביי דרבא לא פליג כלל

ויש לתרץ לפ"ז קו' בעל ס' יש סדר למשנה דהא הוי לאו שבכללות ולמה לוקה המתגודד לעכו"ם או על מת. די"ל דוקא היכי שמרבה איסור חדש הוא דהוי לאו שבכללות אבל בכאן הרי עיקר הדין הרי נכלל במ"ע דאחרי רבים להטות ולא מרבה כאן אלא פירושא דעשה ההוא מש"ה י"ל דלא הוי לאו שבכללות

עוי"ל דאה"נ קשה מ"ט דאביי והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמי. אך טעמא דאביי כמש"ל דשם לא יכל לעמוד למנין משום דב"ש מיחדדי טפי וטעמא דרבא דאזיל לטעמי' דאף דמיחדדי טפי אעפ"כ יכלו להתאחד ומה שיסתפק להם יעשו כשתי החומרות ע"כ פריך שפיר ואביי ס"ל דאסור לעשות כשתי החומרות דהעושה כשתי החומרות יקרא כסיל בחושך הולך ורבא לטעמי' דאמר, בחולין (דף מ"ג ע"ב) רמינן עלי' חומרי דרב וחומרי דשמואל וטרפינן לי' מש"ה מקשה שפיר וס"ל דאפי' היכי דליכא למיזל בתר רובא אעפ"כ שייך ל"ת דעדיף שיתאחדו ויעשו כחומרי שניהם וע"כ דבשני ב"ד בעיר א' ליכא לעולם ל"ת אפי' יוכלו לעמוד למנין וכ"ז לרבא אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד התם מותבינן תיובתא כלפי סנאי' דרבא ולא קיי"ל בהא כרבא ואסור לעשות כחומרי שניהם א"כ ל"ק קו' דרבא ושפיר נקטינן כאביי וגם די"ל דרבא בעצמו לא ס"ל כן כפי המסקנא דחולין (דף מ"ד) שם דאמר כולי' כרב עבדי וקו' דהכא אליבא דס"ד דרבא שם מש"ה שפיר פסק הרמב"ם דלא כרבא דהכא

עוי"ל באופן אחר דהא דאמרו ב"ש מיחדדי טפי אף דב"ה רובא הוי היינו דפליגי בזה אי רוב הוי ודאי או ס' כמ"ש הש"מ ב"מ (דף ו' ע"ב) בשם הרא"ש בהך דעשירי ודאי ולא עשירי ספק וזה הוא מחלוקת רב ושמואל ב"ב (דף צ"ב) אם הולכין בממון אחר הרוב או לא דרב ס"ל רוב הוי ודאי מש"ה מהני גם בממון ושמואל ס"ל רוב ס' הוי מש"ה לא מהני להוציא ממון ובזו הסברא פליגי ג"כ הכא דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם כיון דרוב הוי ודאי לא מהני מה דמיחדדי טפי כיון דהתורה פסקה כן ההלכה דברי המיעוט בטלים ושמואל לטעמי' דרוב הוי ס' אמר שפיר הכא עשו ב"ש דבריהם כיון דהם מיחדדי טפי אמרו דלדידהו לא הוי ס' ולא מהני הרוב כלל. אך ס"ס עדיין ק' מאי מקשה והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד והא שם לא יכלו להכריע כמש"ל. אך רבא לטעמי' שפיר פריך דבעירובין (דף מ"ו) אמר רבא בדרבנן ל"ש יחיד נגד יחיד ל"ש יחיד נגד רבים ס' הוי ואזלינן לקולא. והוא כמ"ש בתומים קצור ת"כ אות קכ"ג קכ"ד לתרץ קו' תוס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) למה בסנהדרין רבו מחייבין חייב נימא א"ה בממון אה"ר ותי' דהתם המיעוט בטל לגמרי נגד הרוב והוי כמאן דליתי' וא"כ ל"ה בגדר ס' כלל ומש"ה מוציאין ממון וס"ל לרבא דכ"ז אם המחייבים והמזכים הם במקום אחד אז הוא דבטל דעת היחיד אבל אם הם במקומות הרבה אין דעת יחיד בטלה ולעולם נשאר ספק מש"ה בדרבנן ל"ש יחיד נגד יחיד או נגד רבים ב"כ וב"כ הוי ס' ואזלינן לקולא. וה"ה אם הם אפי' במקום אחד אינו מברר הרוב אלא לאותו ענין בעצמו אבל לענין אחר גם אותו הדין בעצמו נשאר בגדר ס' וסברא גדולה לומר דתלי הא בהא דאם בשני מקומות אינו מתברר הספק גם באותו מקום בעצמו לענין אחר ג"כ אינו מתברר ומש"ה ס"ל לרבא שפיר דשני ב"ד בעיר א' ל"ש ל"ת כיון דגם לאחר שיתאחדו ס"ם נשאר הספק במקומו משא"כ לדידן דפליגי על רבא בעירובין שם ואמרינן דיחיד במקום רבים אפי' בדרבנן אסור דל"ה תו ספק א"כ קיי"ל שפיר גם בזה דלא כרבא דאפי' בשתי ב"ד בעיר אחת אסור כדי שיתברר האמת ול"ד לב"ש וב"ה

עוד נראה לומר דאביי ורבא בגמ' לא אזלי אלא ליישב דעת ב"ש דעשו כדבריהם אף דהלכה כב"ה דהוי רובא וקשה על ב"ש ותי' אביי כטעמי' ורבא תי' כטעמי' היינו דס"ל לב"ש דבשני ב"ד בעיר אחת ל"ש ל"ת והיינו קודם שיצא בת קול אבל לאחר שיצא בת קול דהלכה כב"ה אה"נ דאפי' בכה"ג אסור

ועי' תשו' רשד"מ חיו"ד קנ"ג וצ"צ ת' ב' בהג"ה בן המחבר ותמוהים לי דבריהם ז"ל. וכן תמוהים לי דברי המנחת חינוך מצוה ע"ח דכ' דכי אזלינן בתר רובא דוקא היכי דכי הדדי נינהו לא היכי דהם גדולים בחכמה מאלה שהם רוב ומייתי סייעתא מהך דב"ש מיחדדי טפי ותימה שהביאו ראי' מדברי הגמ' שאמרו רק ליישב דעת ב"ש דעשו כדבריהם אבל ס"ס כיון דאנן קיי"ל להלכה כב"ה לא משגחינן במאי דמיחדדי טפי ורוב מנין יכריע והרי אמרו בברכות (דף י"א) כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה [ועי' ש"ך יו"ד רמ"ב בכללי הוראה מ"ש בשם הג"א]

ועפי"ז נראה לפרש מ"ש בב"מ (דף נ"ט) עמד ר"ג על רגליו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקת בישראל ותימה מה ענין כבוד בית אבא לכאן אלא דידוע מ"ש בירושלמי ר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי ולכאורה הוא תימה הלא הוא הי' מגדולי תלמידי ר"י בן זכאי וריב"ז הי' מתלמידי הלל הזקן כדאיתא בסוכה ובפ' יש נוחלין, אך נראה פירושן של דברים שהלך בשיטת שמאי ותלמידיו שלא חששו על הרוב דלדעתו כיון שהוא גדול מהם בחכמה אינו ראוי לו לבטל דעתו מפניהם ובאמת פריך כן בירושלמי וכי לא ידע ר"א דאחרי רבים להטות וס"ס משום זה עשו כן החכמים שבאותו דור ונידו את ר"א להראות הלכה שאין אנו חוששים למיחדדי טפי אלא רוב המנין יכריע ולפיכך הי' מקום לחשוד את ר"ג שעושה זאת לכבוד בית אביו שהוא הלל הזקן שתשאר ההלכה כב"ה ולא כב"ש ע"כ אמר שלא לכבוד בית אביו הוא עושה אלא לכבוד המקום שלא יתרבו מחלוקת בישראל. והנה גם בלשון הרמב"ם דהכא כ' ג"כ בלשון של ר"ג שלא יעשו אגודות אגודות שדבר זה גורם למחלוקת גדולות

ומעתה ראוי לומר דלאו דוקא בבית תפלה א' אסור להתפלל ביחד המניחים ושאינם מניחים דהוי כב"ד