דברי יששכר קכז

התקוע. הגם דהוא פלפול טוב אבל כל הדרכים הארוכים הם בח' סכנה אך להוציאך חלק א"א. די"ל דהאוסר פרד מצד ס' אי חיישינן לזרע אב ס"ל סדא"ו מדאו' לחומרא. והמתיר ס"ל סדא"ו מדאו' לקולא וחכמים לא אסרוהו כמ"ש הכ"מ פ"י דכלאים הכ"ז ליישב השגת הראב"ד דבמלתא דלא שכיחא ל"ג רבנן לאסור סדא"ו. וע"ז אמרו לראי' מדוד שהתיר לרכוב על הפרדה אין למדין מן התקוע שתקע עצמו להלכה זו בדבר אתר במעשה דב"ש דקראו אותה ס' א"א כמ"ש בגמ' ב"מ (דף נ"ט). וע"כ דס"ל סדא"ו מדאו' לקולא ולשיטתו אזיל גם בפרד ואין הלכה כמותו בזה שהרי הנביא הוכיחו שם ממילא גם הכא אין למדין ממנו. וע"ז השיב הרי נאמר רק בדבר אוריה החתי והוא כמ"ש שם בשבת (דף נ"ו) וברש"י ד"ה רק דמשמע רק בדבר אורי' אבל בב"ש לא חטא א"כ נפסקה ההלכה דסדא"ו מדאו' לקולא וכבר הארכתי בזה בתשובה [לעיל ת' מ"ו]

מ"ש בענין ק"ו והבאת דברי ידידי הגאון בעהמ"ח ס' בית האוצר כלל נ"ו אות ז' מ"ש בשם ס' שושנת העמקים למה אמרי' ק"ו להקל כיון דאין עונשים מן הדין דשמא יש פירכא וכ"כ בס' לב שמח בשורש הב' דמקשה על הרמב"ן שכ' דהלל הקשה לבני בתירה דלא דרשו ק"ו לחלל את השבת בשחיטת פסח והקשה אה"נ למה פשיטא לי' לחלל את השבת מצד קל וחומר מ"ש מהא דאין עונשין מפני ק"ו. והוא נ"י הקשה מעוד שלש מקומות שהן שתים מיומא (דפ"ה) דילפי לחלל את השבת לצורך פק"נ מפני ק"ו וביבמות (דף ה') וסנהדרין (דף ל"ה) דפריך קבורת מ"מ ידחה את השבת מפני ק"ו וכן ס"ד דידונו חייבי מיתות ב"ד בשבת מפני הק"ו

ולדעתי יש עוד להקשות מהך דסוכה (דף נ"ג) ומכות (דף י"א) נשא אחיתופל ק"ו בעצמו והתיר למחוק השם והא ודאי אפי' אי נימא דק"ו הוי כמו רוב הא כ' הט"ז דהיכי דאיכא חומרא דלא תשא ל"א בתר רובא

ועל הלב שמח אין לתמוה שלא הקשה מכל המקומות הנ"ל דעיקר קושיתו על הרמב"ן עצמו שכ' לראי' דק"ו דאו' מדברי הלל והקשה אה"נ לדבריו ז"ל למה למדו לחלל השבת הא אין עונשין מה"ד. אך אה"נ קשיא טובא על הרמב"ם ז"ל דס"ל ק"ו לאו דאו' וכמ"ש הל"ש שם דק"ו גילוי מלתא בעלמא היא לפרש הקרא א"כ למה ילפי' ביומא פק"נ דותה השבת מק"ו וכן ביבמות הנ"ל לענין קבורת מ"מ

אך לפענ"ד הדבר פשוט דגם שם הק"ו גילוי מלתא בעלמא היא ודברי הל"ש מבוררים בזה והוא כמ"ש ה"ה פ"ב מה' מ"א דהיכי דאיכא הוכתה מקרא והק"ו היא רק גילוי מלתא בעלמא עונשין מה"ד. ועיין ס' מרגניתא טבא שורש ב' שם שהאריך בזה דנחלקו בזה אביי ורבא (סנהדרין דף ע"ו) היכי דאיכא הוכחה מקרא והק"ו היא לגילוי מלתא בעלמא אי עונשין מן הדין והרמב"ם ס"ל בזה כאביי דבכה"ג עונשין מן הדין. וא"כ ניחא שפיר כיון דבתורה מצינו דיש מצות שדוחין את השבת כגון מילה ועבודה וכן מצינו כ"פ דעשה דותה ל"ת ובפק"נ עצמו אמרו בשבת (דף י"ט) עד רדתה אפי' בשבת שפיר יש מקום לק"ו לברר דהמקרא הזה קאי על כל פק"נ שדוחה השבת. וכן יש ס"ד להתיר קבורת מ"מ דהוי מצוה דאו' ולדון החוטאים ואין כאן קו' על הרמב"ם. אבל על הרמב"ן קשיא טובא דהוא ז"ל בעצמו לאו משום גילוי מלתא אתי עלה רק מצד הק"ו בעצמו א"כ שפיר ק' מ"ש חלול שבת מעונש

אך לפענ"ד גם דעת הרמב"ן יש ליישב דס"ל דק"ו הוי קצת דומיא דרוב דרובא דרובא ל"ל פירכא וע"י רוב מחללים שבת וגם מקילים ג"כ אבל לענוש מיתה ע"י רוב י"ל דהוי בכלל אין הולכים בפק"נ אחר הרוב. או די"ל דהקבלה כן היתה שלא לענוש ע"י ק"ו וכמ"ש שם במרגניתא טבא דמוכח מקרא מדאיצטריך באחותו בת אביו ובת אמו לאזהרה ש"מ דאין מזהירין מן הדין

אך ס"ס מ"ש דק"ו יהי' בגדר ס' רחוק לומר כן בין לרמב"ם בין לרמב"ן כמבואר למעיין שם בס' המצות שורש הב'

מ"ש בטעם המכילתא דיליף דזריזין מקדימין למצות מוישכם יהושע ולא יליף מאברהם משום דאין למדין מקודם מ"ת. והלא מצינו דהמכילתא יליף דחייב אדם בכבוד חמיו מקרא דוישתחוו וישק וקשיא למ"ד יתרו קודם מ"ת בא

לדעתי יש בפשוט לומר דהמכילתא לא רצה למילף מאברהם כר' יוסף דיומא (דף כ"ת ע"ב) דאמר אנן מאברהם ניקום ונגמר היינו דאין אנו יכולים לדמות א"ע לאדם גדול כמותו שהי' נזהר ביותר וע"ז משיב לו תנא מאברהם יליף א"כ ה"נ המכילתא לא יליף מאברהם אלא מוישכם יהושע שהיו כל ישראל עמו בהשכמה זו כמבואר שם במקרא. והגם שאין נוח לי להאריך בדבר זה שאין נ"מ להלכה. אעפ"כ נלפע"ד דבדבר שנצטוה לעשות מפי הגבורה ל"ש לומר דאין למדין מקודם מ"ת דכל מה שנצטוה בכלל מ"ת הוא ומה שדחי בגמ' חולין (דף ט"ז) דקרא בזריזותי' דאברהם קאמר היינו כמש"ל דאנן מאברהם ניקום ונגמר ואעפ"כ בזבחים (דף צ"ז) ומנחות (דף פ"ב) יליף שפיר מאברהם אולי לענין כהנים זריזים הם שפיר יליף או כמ"ש התוס' שם מנחות (דף פ"ב ע"ב) ד"ה ליקח ס"ס י"ל דל"ש בזה אין למדין מקודם מ"ת

אך בהא דויעש לאביו אבל שבעת ימים שפיר כ' התוס' במו"ק (ד"כ.) ד"ה מה בשם הירושלמי דאין למדין מקודם מ"ת דעשה זאת מצד עצמו ולא נצטוה. ומה דיליף ביבמות (דף ס"ב) לענין שהה עשר שנים ולא ילדה מאברהם כיון דעכ"פ חזינן דיש בזה קפידא ול"ש לומר בזה חומרא אלא טבעו של עולם היא

ודבר זה לדעתי סברא נכונה דעל מה שנצטוה הוא בכלל מתן תורה אשר ע"כ אני מיישב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בבני קטורה דחייבים במילה אבל אין נהרגין עליו וכבר תמה ע"ז בשאג"א למה לא נאמר גם בזה כמו בכל דיני ב"נ דאזהרתן וכו'

ולדעתי הדבר פשוט דמשעה שנצטוה אברהם על המילה לענין מצוה זו נחשב כישראל גמור ובכלל מ"ת הוא ובני קטורה שנצטוו ע"ז היינו שלענין מצוה זו הם טפלים לזרע אברהם ודינם בזה כשאר זרע ישראל ול"ש בזה אזהרתן זו וכו'

ומ"ש בענין ב"ש מיחדדי טפי. ובענין קו' הפנ"י ריש קידושין דגם לב"ש שייך שמא שוה דינר במדי. כבר הארכתי בענינים אלו ואין פנאי כעת להאריך. אך בקוצר אודיעך הנלפע"ד בזה דהא קשה שם (ז' ע"ב) דר' יוסף אמר שיראי צריכי שומא אפי' שוי חמשין משום דלא סמכה דעתה וקשה מהך דקדשה בתמרה דחיישינן שמא שו"פ במדי הא אפי' באמת שוה הא לא סמכה דעתה

ונ' דמה שאמרו לא סמכה דעתה היא דוקא בשוה חמשים דאם שוו היא מקודשת ואם לא שוו אינה מקודשת וחייבת להחזיר א"כ יש עלי' קבלת אחריות מש"ה מקבלת שלא ברצון דלמה לה הטרחא הזאת לקבל ע"ע אחריות אבל בפחות מש"פ דממנ"פ אם ש"פ במדי הרי היא מקודשת ואם לא ש"פ אינה חייבת להחזיר דפחות מש"פ לאו בגדר השבה ואין עלי' קבלת אחריות ממילא מתרצית היא לקבל. ממילא ל"ק קו' הפנ"י הנ"ל דכ"ז בפחות מש"פ. אבל בפחות מדינר כיון דעכ"פ כיון דהוא ש"פ עכ"פ יש עלי' קבלת אחריות והוי כמו בשיראי ממילא לא סמכה דעתה ואינה מקודשת ועוד הארכתי בזה. והי' זה שלו': דברי הדוש"ת.