דברי יששכר קכו

הירושלמי דהתנור שומר הגחלים והוי ג"כ מחמם וא"כ שני הפעולות שוות ושפיר תשיב זוז"ג. וא"כ שוב יקשה אה"נ מ"ט דרבי דס"ל דאפי' זוז"ג מותר הכא אסור משום דיש שבת עצים בפח הא גם התנור מחמם. וע"כ דזה טעמי' דרבי כיון דכח החמום של העצים בא קודם לתנור מש"ה אסור וזה הוא הפי' דיש שבח עצים בפת דנחלקו בו רבי ורבנן דלא יחלקו במציאות אלא דרבי ס"ל כיון דכח חמימות העצים בא תחלה מש"ה אסור וחכמים דפליגי עלי' דרבי ס"ל דאין נ"מ במה שבא תחלה וכיון דקיי"ל הלכה כרבי אה"נ דלא קיי"ל כחכמים דאמרו בין שנפל האיסור תחלה

ושפיר פסק הרמב"ם דקדרה אסורה כיון שבא כח האיסור תחלה ממילא ה"ה דנכונים דברי הט"ז לשיטה זו דכי היכי דאסרינן בעצים דאיסורא שבאו תחלה בפ"ע ה"ה דאסרינן כשבא כח האיסור בסוף בפ"ע

ממילא לפ"ז אין להקשות על הראשונים ז"ל ממה דקיי"ל חדש יותץ דנימא כח העצים מרובה ולא יאסר דדוקא לענין האיסור שפיר אמרינן דמה שהי' בתחלה לבדו אותו הכת אוסרו ולא מהני זוז"ג של אח"כ להתירו והוי כי האי דאמרי' אפשר לסוחטו אסור כיון דכבר נאסר נשאר באיסורו. אבל להיפוך במה שבא ההיתר תחלה מה נ"מ ס"ס אם יהי' זוז"ג אסור מה יועיל לנו במה שהי' ההיתר בפ"ע פעם אחת ס"ס הזוז"ג של אח"כ בא ואוסרו א"כ שפיר אמרו בגמ' אי זוז"ג אסור חדש יותץ דמה מהני שבא ההיתר בפ"ע ס"ס נאסר אח"כ

ויתיישבו לפ"ז שני דבורי תוס' הסוחרים זא"ז דבפסחים ד"ה עד כ' דאם יש בזה בפ"ע כדי להחמיץ ובזה בפ"ע כדי להחמיץ מותר ובמס' ע"ז (דף מ"ט ודף ס"ח) כ' להיפוך דאם יש בכ"א כדי להחמיץ אסור

ונ' עפ"י מה שהקשו בתוס' בד"ה ובהא דקשה דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל דהפת אסור והתם אמר בגינתא דאיזדבל דזוז"ג שרי. ומה שתי' משום דיש שבת עצים בפת עדיין קשה למה אמר חדש יותץ כיון דזוז"ג שרי וכבר הקשה כן בס' פני יהושע

אך לפי דברינו הנ"ל ניחא דאה"נ התוס' בעצמם קשיא להו דשמואל אדשמואל וניחא להו דאה"נ שמואל ס"ל משום דיש שבח עצים בפת אסור. ועדיין קשה להו דלשמואל ליכא למימר משום דכח העצים בא תחלה דהא שמואל ס"ל בתולין (דף ק"ת) אפשר לסוחטו מותר א"כ גם אם כת האיסור בא תחלה ג"כ אם אח"כ יש כח היתר מוציאו מן האיסור מש"ה ניחא להו דטעמא דשמואל משום כיון דכת העצים בעצמם יכול לאפות את הפח מש"ה אסור אף דיש זוז"ג ודוקא היכי דכת זה אינו בכת בעצמו לעשות דבר מה כ"א בסיוע השני. ומש"ה אמר שפיר חדש יותץ כיון דכת חמימות התנור ג"כ בעצמו יכול לאפותו והוי זה וזה גורם בכ"א בעצמו יכול ומש"ה כ' שם התוס' דאסור. אבל הכא בראשית הסוגיא דאמרו למ"ד זוז"ג מותר חדש יוצן ע"כ אף דכח חמימות התנור בעצמו יכול לאפותו אפ"ה שרי שפיר הכריעו הכא דשרי בכה"ג

ונ' לפ"ז ליישב ג"כ דעת המהרש"א במה שהקשו עליו ז"ל שסותר לדעת כל הראשונים והאחרונים היינו דהמהרש"א קאי הכא אליבא דרבנן דר"א דאמרו בין שנפל האיסור תחלה בין שנפל לבסוף שפיר כ' דלפ"ז אפי' למ"ד יש שבח עצים בפת ס"ס מה נ"מ בין כת העצים לכת התנור דג"כ יש בו תמימות וע"כ דוקא היכי דליכא גורם היתר שאפאו ע"ג קרקע או בתנור חדש הא לא"ה מותר. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבי ולפי דמוכת ממשנה דערלה אה"נ אפי' בתנור ישן אסור וע"כ דיש שבת עצים בפת שבאו תחלה. ומהרש"א אליבא רבנן דהכא כ' ולא להלכה

נמצא לפי פלפולא דידן באפה בתנור הקדש אפי' בעצים דחול יש לומר כיון דזוז"ג בהקדש אסור ה"נ אסור דגורם דהיתר שבא תחלה לא מהני כמ"ש לעיל כי האי דחדש יותץ למ"ד זוזג"א

אך כבר כ' בתשו' הראשונה דלא הוי אלא מדרבנן. ויש ג"כ לומר לפי דעת התוס' דע"ז דזה יכול בפ"ע וזה יכול בפ"ע אסור אפי' למ"ד זוז"ג מותר וא"כ ה"נ דכוותי דס"ס חמימות התנור בפ"ע יכול לאפותו אך עדיין הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כן דהוא ז"ל פסק פי"ו מהמ"א הכ"ב גרף את כל האש ואפה בו הפת וכו' מותר ועי' כ"מ שתמה דהא אפי' בגחלים מותר וכ"ש בגרפו ונ' לו דאפי' בתנור חדש. וס"ס לשיטתו ז"ל ניחא כמ"ש בתשו' הראשונה. והיא מלתא דתליא באשלי רברבי. כנלפע"ד: סימן פא

להאברך החריף ושנון ז"ר מ' שלמה נ"י

אשר כתבת על דברי המובאים בס' חבלים בנעימים סוגיא נ' אות ח' והארכת לחלק בין טריפה בקודש דהוי שני איסורים שעטנז וטריפה וכו' צויתי להעתיק לך דברי אשר כתבתי לאחי הה"ג שי' ודברי בזה הם ח"ל ברורים [ועי' לעיל ת' נ"ח)]

ומ"ש בשם ת' בית אפרים חאו"ח חת' נ"ו מובאים דבריו ג"כ בס' דעת תורה בטעם היתר הספקות לרמב"ם ז"ל מדאו' משום דכל ס' יש לו חזקת היתר שהי' מותר קודם מתן תורה מלבד דגוף הדברים אין להם לא טעם ולא ריח מוקשים מדברי הרמב"ם בעצמם שכ' בפ"ט מה' טומאת מת דהספקות מדבריהם בין בעריות ושבתות וכו' ומדמפרש 'בעריות' דהוא דבר האסור לב"נ א"כ ליכא אפי' חזקה כה"ג אעפ"כ שרי משמע דלא תלי בסברא זו הגם דלפי הנוסחא הישנה המובא שם שכ' לבד מחייבי כריתות ל"ק דסתם עריות שאינן חייבי כריתות לא אסירי לב"נ. אך לפי הנוסחא המובאה בשאר ראשונים סתמא משמע בכל עריות אף דאסירי לב"נ

ובסברא זו דאיסור שעטנז ישבתי קו' המרכבת המשנה שהקשה על נוסחא הישנה הנ"ל מהך דסוטה (דף כ"ט) טמא ודאי הוא וכו' אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל ודאי טהור הוא דיאכל ס' טמא וס' טהור לא יאכל מאי מקשה הוא שאני טומאת בשר מטומאת הגוף דטומאת הגוף הוא בכרת מש"ה לא יאכל אפי' בס' משא"כ טומאת בשר דהוא בלאו יאכל שפיר דלא אסרה תורה בספקו

ועיי"ש מה שתי' דרב ס"ל מה לי איסור לאו לאיסור כרת והרמב"ם ס"ל כמסקנא דגמ' דמחמיר באיסור כרת

ולפע"ד נ' עפ"י מה שנ' מדברי הר"ן סוף יומא דריבוי לאוין הוי כמו כרת. וה"נ בטומאת בשר כיון דשם כתיב והבשר לרבות אבר שיצא חוץ למחיצתו והיינו חוץ לעזרה בקדשי קדשים א"כ מיירי קרא גם בקדשי קדשים שכהנים אוכלים בפנים וס' טמא יאכל ובכה"ג איכא שני איסורים דהם לובשים בגדי כהונה בשעת אכילה ואם הבשר טמא הם לובשים כלאים והוי שפיר כמו חומרא דכרת וסיפא דכל טהור יאכל בשר קאי למידרש כמ"ש רש"י חומש יכול לא יאכלו אלא הבעלים ת"ל כל טהור היינו אפי' אחרים וקאי ע"כ על קדשים קלים שנאכלים בכל העיר וע"ז אומר ודאי טהור יאכל אבל ס' לא יאכל אפי' בכל העיר ושם ליכא בגדי כהונה וא"כ פריך שפיר מכרת על שני לאווין ושניהם שוים

מ"ש כבודו דבפרד איכא ג"כ ת' היתר עפ"י סברת הבית אפרים הנ"ל דקודם מתן תורה לא הי' דבר זה בעולם דכ' הוא ענה אשר מצא את הימים. לא אמר כלום דס"ס הי' מין כלאים בעולם ומה נ"מ אם שמו פרד או שם אחר

מה שהארכת לתרץ דברי הירושלמי פ"ח דכלאים המובא בתוס' חגיגה (דף ב' ע"ב) במה דכ' אין למדים מן