דברי יששכר קכד

על כל האיסורים שהיו אצל ישראל מקודם מתן תורה אי נאסרו אחר מ"ח. וגם עוד פקפק שם אי אמרי' חיקו בדרבנן לקולא

ודבריו תמוהים חדא דמפורש בסי' רי"ח בט"ז סק"ד וש"ך סק"ג דפסקינן הלכה בזה להקל באיסור דרבנן. וגם מפורש ביו"ד קי"ב ס"ז דפת פלטר אפי' קנאה בעה"ב ממנו מותרת לעולם כיון דאישתרי אישתרי. ועוד שם בסי"ג דבוצע מן היפה ומותר לכל אותה הסעודה ומפורש המקור במרדכי פ"ב דע"ז זכר לדבר מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו. ס"ס חזינן דבדרבנן ודאי דאזלי' להקל בכה"ג

וידוע דבס' ברכי יוסף או"ח לסי' ע"א. ובתשו' חיים שאל ח"א סי' פ"ט שהאריך הרבה בענין הואיל ואישתרי אישתרי. ומה שתמה שם על גוף האיבעיא דאברי בשר נחירה דלא תלי לה בגמ' בהך דהואיל ואישתרי אישתרי שנחלקו ביבמות (דף ז' ע"ב) ובזבחים (דף ל"ב) פלוגתא דאביי ורבא וכן בקידושין (דף כ"א ע"ב) כהן מה שיהא מותר ביפת תואר דנחלקו בזה רב ושמואל ועי' תוס' זבחים (דף ל"ג) סד"ה א"ל דמה שלא נאסר מעולם ל"ש הואיל ואישתרי]

ונלפע"ד ליישב ויתיישב בזה מה שהקשו קצת אחרונים למה לא איבעיא להו להיפוך לר' ישמעאל אברי בשר תאוה אם הכניסוהו לארץ אם ניתר בארץ או נשאר באיסורו

ונ' דהנה במס' נזיר (דף מ"ח ע"ב) פריך הגמ' ולר' ישמעאל כ"ג והוא נזיר מנלי' ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במקום מצוה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי. ונ' שם דר' עקיבא ל"ל סברא זו דמדאשתרי וידוע מ"ש התוס' יבמות (דף ח') ד"ה רבא דבשתי שמות לס"ל מדאישתרי. עכ"פ חזינן דיותר שייך לומר באיסור אחד מדאישתרי משנימא בשתי שמות. א"כ לר' ישמעאל דס"ל אפי' בשתי שמות מדאישתרי עאכו"כ דס"ל בחד שם מדאישתרי. וכי היכי דס"ל מדאישתרי ה"ה דס"ל בדבר שנאסר מדאיתסר איתסר. ומש"ה לר' ישמעאל דס"ל דבשר תאוה נאסר במדבר פשוט דס"ל דאף לאחר שנכנסו לארץ נשאר באיסורו. אך לר' עקיבא דלא ס"ל בשתי שמות מדאישתרי איבעיא לי' שפיר אם גם בחד שם ג"כ לא ס"ל מדאישתרי או מודה בזה

והנה בדברי הרא"ש חולין שם יש להעיר שכ' שיש נ"מ לדינא גם בזה"ז לענין נדר מדבר ואותו הדבר יש בביתו מקודם הנדר ולכאורה אין שום הבנה לדבריו ז"ל דל"ד כלל לאברי בשר נחירה דהתם ראוי לומר דלא נאסרו דהתורה חדשה מצות שחיטה ועל הבשר לא נצטוו א"כ יש לומר כיון דלא הי' עליו מצות שחיטה מותר הוא. אבל בנודר הרי אותו הדבר בעצמו אסר עליו ולמה לא יאסר בזה שהי' בתוך ביתו

אך נ' דכוונתו דה"נ כוונת האיבעיא על כוונת התורה שאמרה וזבחת אם דוקא על אותו הדבר שיש עליו מצות שחיטה הוא שיש עליו איסור נבילה. אבל על מה שלא הי' עליו מצות שחיטה ל"ש נבילה. א"כ האברים שלא הי' עליהם מצות שחיטה לא חייל עליהם איסור נבילה. או שהתורה באה וחדשה שכל דבר שאינו נשחט אסור הוא וא"כ גם האברים בכלל

וכן נמי הנודר מדבר האיבעיא בכוונת הנודר אם כוונתו לאסור מה שיקנה מכאן ולהבא או כוונתו במה שמונת ברשותו, וזה אי בכל איסור אזלינן במשמעות הלשון להחמיר או להקל וכמו בלשון איסור של תורה כן היא בלשון איסור של בני אדם ולשון של חכמים

והנה לרע"ק דאמר שהותר להם בשר נחירה א"כ יש לתמוה מאי קאמר בגמ' שנצטוה משה בע"פ הלכות שחיטה איך נצטוה קודם שהי' מצות שחיטה כלל. אך י"ל לרע"ק דהיינו כאשר צויתיך בקדשים דבקדשים הי' אז נוהג הלכות שחיטה אך עדיין יקשה מה שהוסיף בגמ' ועל רוב א' בעוף הא אז לא הי' שחיטת עוף כלל. אך על רע"ק ל"ק די"ל אה"נ דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת כלל. אבל לדידן קשה דקיי"ל יש שת שחיטה לעוף מה"ח א"כ קיי"ל דנצטוה משה על סימן א' בעוף. והלא רק אז הוא דנצטוה בעת שאמרו לו וזבחת ומתחלה ניתר להם בשר נחירה ואיך אמר להם בע"פ דיני שחיטה

אך באמת הא ל"ק דהא התוס' שם (די"ז) בפ' רע"ק כ' דלא הותר נחירה אלא במה שאמרה תורה וזבחת כאשר צויתיך היינו בבקר וצאן אבל בצבי ואיל היו גם מקודם מוזהרים שלא לנחור וכן יש לומר ג"כ בעוף

וי"ל דאה"נ מזה הכריח הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שחיטה הי"ז דר"י ורע"ק לא נחלקו כלל. וכבר תמהו ע"ז דמגמ' דהכא מוכת דפליגי. ויש לומר דאה"נ הרמב"ם ס"ל דדוקא לס"ד הוא דס"ל בגמ' דר"י ורע"ק פליגי. אבל לבסוף דמסיק כי אמר ר"י בבהמה דחזיא להקרבה היינו דטעמא דר"י הוא משום דחזיא להקרבה שחיטתה מקדשתה. ויש להוסיף עוד עפ"י דברי הלב ארי' תולין (הבאתי לעיל ת' נ"ז) דבמדבר היתה אסורה שחיטה בזר דהיתה נחשבת עבודה ועבודת השחיטה מקדשתה מש"ה הי' אסור בשר תאוה וממילא י"ל ג"כ דרע"ק ג"כ לא אמר לה אלא בבהמה דחזיא להקרבה ולא הי' אסור אלא בשחיטה דהיתה כמו שמוטי חוץ. אבל בנחירה היתה מותרת ושפיר למסקנא ר"י ורע"ק ל"פ

והנה פירשתי בזה דברי התורה פ' אחרי. שמתחלה כתוב איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב וגו'. ואח"כ חוזר ואומר ואליהם תאמר איש וגו' אשר יעלה עולה או זבת קשה כפילות הדין הזה. ונ' דלר"י שפיר ניחא דמתחלה מיירי מדור המדבר שעליהם נאמר אפי' סתם שור אם ישחטנו יהי' כמקריב בחוץ דהרי אסור בשר תאוה. ואליהם תאמר מדייק לא לאותם שאמר למעלה אלא לבאי הארץ תאמר שעליהם אשר ישחט שור או כשב ל"ש לומר דלהם יהי' מותר בשר תאוה ולא יהי' האיסור רק על עולה או זבח

וניחא למדייק מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכה שמדייק איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' היינו דמקרא הראשון מוכח זאת ולא מקרא השני

עוד אמרתי ליישב שני המקראות הנ"ל עפ"י דברי תוס' יבמות (דף ע"א ע"ב) ד"ה מ"ט דיוצאי מצרים מלו וטבלו והם אכלו קדשים ולהם הוא דהי' אסור בשר תאוה. אבל הילודים במדבר שלא מלו הם לא אכלו קדשים והיו מותרים בבשר תאוה א"כ ניחא דפסוק הראשון קאי על יוצאי מצרים שהיו נמולים עליהם אמר האיסור אשר ישחט שור או כשב דלהם היה אסור בשר תאוה להוסיף מקרא. ואליהם תאמר פי' לא לבאי הארץ אך גם להילודים במדבר שלא היו נמולים והם היו מותרים לאכול בשר תאוה הי' האיסור רק בקדשים ואף דהיו אסורים בקדשים מ"מ הי' עליהם איסור שחוטי חוץ. ונולד לנו עוד דיש לומר דזה שמדייק הכתוב בזה ומן הגר אשר יגור בתוכם ולא למעלה דהגרים היו שנתגיירו במדבר והם לא היו נמולים ג"כ והיו אסורים לאכול בקדשים ע"ז אמר רק עולה אבל בשר תאוה הי' מותר להם

ובמה שכתבתי בתשו' הראשונה למר ליישב דברי המקשן המובא בחת"ס יו"ד רנ"א בלא"ה לאו מלתא דפשיטא היא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת עי' רש"ל יבמות (דף ד') ומהרש"א תולין וימחול לעיין בס' כריתות שער ג' אות קס"ג והמלקט שם העיר והראה מכמה מקומות וצ"ע בזה. עכ"פ קושיא גדולה היא לשיטת הסוברים כן ממשנה ערוכה דר' יהושע ג"כ אינו פוטר אלא משום דטעה בדבר מצוה ולא קאמר משום דנדחית הל"ת: דברי ידידו דוש"ת.