דברי יששכר קכג

הגעלה וא"כ אין כאן שום דין מחודש והכל נכלל בכלל כלי המקדש

ולא יקשה לפ"ז מ"ש בכל מקום ילפינן מגיעולי מדין ולא מליבון מדין כיון דלפי דברינו עיקר הרבותא היא הליבון. נלע"ד ע"פ מה שהקשה בס' ישועות יעקב לדעת הראב"ד דהא דאין מבטלי' איסור לכתחילה הוא דאו' א"כ מנלן דטעם כעיקר דאו' מגיעולי מדין דלמא אה"נ דטכע"ק לאו דאו' אך כמ"ש הרשב"א חולין גבי הטמאים לאסור צירן דמ"ש טכע"ק לאו דאו' הוא משום ביטול דהטעם נתבטל בהדבר שנבלע בו. והלכך י"ל דלכתחילה צריך להגעיל משום דאין מבטלי' איסור לכתחילה אבל אה"נ אם כבר נפל האיסור או אם נתבשל בקדירות אלו דלמא מותר

אך נ' עפ"י דברי ת' הריב"ש שדייק דכל היכי שאין כוונתו לבטל האיסור שרי מדהתירה התורה להגעיל נימא דהאיסור חוזר ואוסר וע"כ דנתבטל וא"כ נימא אין מבטלי' איסור לכתחילה וע"כ משום דאין כוונתו לבטל וא"כ משמע מינה ג"כ דאין טעם ההגעלה משום דאין כוונתו לבטל דאל"כ גם ההגעלה בעצמה היתה אסורה וע"כ משום דטכע"ק דאו'. וא"כ שפיר ידענו זאת רק מגיעולי מדין דאי משום ליבון ה"א משום דאין מבטלי' איסור לכתחילה וכקו' הישועות יעקב הנ"ל

מ"ש כ"ת על דברי התוס' חיו"ד ח' רנ"א שהקשה המקשן שם לריב"א חולין (דף קמ"א) דאף דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר אין לוקין דהל"ת כבר נדחית ולא נשאר אלא עשה ועל עשה אין לוקין למה בשבת במשנה (קל"ז) מי שיש לו ב' תינוקות מל של ע"ש בשבת חייב חטאת לר"א כיון דכל הטעם דאין עשה דמילה שלא בזמנה דוחה שבת משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ שוב אפי' מל ליכא כרת וכל היכי דליכא כרת במזיד ליכא בשוגג חטאת

והחת"ס שם קלס קושיא זו אלא שתי' כיון דעל גוף האיסור איכא כרת שייך חטאת אף היכי דנדחה וע"ז הקשה כ"ת מאי קשיא כאן הא בשבת איכא כרת וסקילה ותי' הגמ' שאמרו משום דאיכא עשה ול"ת ביו"ט הוא שאמרו

ודאי יפה הקשה כ"ת. אבל עדיין קושיא זו יש לה קיום עפ"י דברי הגמ' יבמות (דף ז') שאמרו מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. א"כ ס"ד דגמ' שם לומר דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בה כרת וע"כ הי' צריך לומר דמה שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת רק משום דהוי עשה ול"ת ושפיר הו"ל למסדר הגמ' להקשות ממשנה מפורשת וע"כ מדשתקו בזה קשיא לריב"א

אך לפענ"ד יש ליישב קו' זו על הריב"א ולתרץ נמי קו' התוס' על הריב"א שם ע"פ קו' חתן הנוב"י הנזכרת בסוף הס' הנוב"י קמא כיון דאין העשה דותה הל"ת ועשה שוב הוי העשה מהב"ע ולא לידחי כלל ועדיין איכא גם הל"ת ותי' של הנוב"י דחוק

ע"כ נ' לומר דבר חדש ע"פ סברת הטורי אבן כל הטעם דמהב"ע לא הוי מצוה הוא משום דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע לא מהני. וידוע מ"ש התוס' תמורה (ד"ד ע"ב) ד"ה רבא בצורם אזן בכור דמש"ה ל"א ל"מ משום דכיון דאם יפול בו מום ממילא מהני ג"כ. וא"כ ניחא שפיר דדברי הריב"א הם דוקא בכיסוי דם דקיי"ל כסהו הרוח פטור מלכסות מש"ה כיון דל"ש כאן לא מהני ל"ש מהב"ע ג"כ ושפיר נדחית הל"ת. משא"כ במילה דלא מהני ממילא א"כ הוי מהב"ע ול"ש דינו של הריב"א כלל. וממילא מיושבת קו' תוס' ד' קמ"א הנ"ל ג"כ

ואמת שיש להקשות על סברת הטורי אבן הנ"ל מגמ' חולין (דף פ"ט) דפריך מלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא מה דמיון הוא זה לכיסוי הדם דהכא ממילא מהני מש"ה יצא אבל בלולב דלא מהני ממילא לא יצא משום דהוי מהב"ע, אך אולי י"ל דפריך דהכא עכ"פ מדרבנן ראוי לומר דלא יצא אבל ס"ס מדאו' יש לחלק

ומ"ש להקשות בחמצן של עוברי עבירה דמותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב הראש יוסף דאם לא הי' עוד זמן לאפות ע"כ לרש"י מותר רק בהנאה דהא הוי פת עכו"ם

ותמה כ"ת דהא מפורש ברש"י מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד אין כדאי להאריך בזה די"ל לפי מה דקיי"ל ביו"ד קי"ב ס"ב וס"ת דאם אין פת ישראל מצוי מותר פת עכו"ם. א"כ י"ל דמיד לאחר הפסח שאין פנאי לאפות מותר פת עכו"ם ואולי ס"ל לרש"י כן ולתוס' נ' דלא ניחא להו בזה ואם מצוי אז פח ישראל ע"כ דמותר רק בהנאה. ולא חש להאריך בזה

ובדברי הראב"ע פ' במדבר עה"פ קח את הלוים נ' דכוונתו ז"ל דהמכחישים אמרו שפדיון כל בכור אפי' לוי צריך חמשת שקלים. וע"ז דחה דבריהם דלוי פטור מפדיון: דברי הדוש"ת. סימן עו. עוד לידידי הנ"ל

ע"ד כ"ת לא אאריך אך אודיע עוד הפעם הנלפע"ד דודאי אי נימא דאבר בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ הם מותרים גם בארץ ודאי דלק"מ על הרמב"ן דכיון דכלי סו"ע אישתרי אישתרי לגמרי ול"ש חוזר ונאסר. אך כל איבעית הגמ' הוא רק בדבר שהוא בעין אבל בטעם הנפלט י"ל דאף דאמרינן טכע"ק היינו לא שהוא עתה כעיקר כאילו העיקר הי' עתה לפנינו אלא שהוא כהעיקר שהי' אז בשעת בליעתו וכיון שהי' אז בשעת בליעתו היתר הוא גם עתה מותר ול"ד לנותר כמ"ש בתשו' הראשונה דשמו עליו. ועוד יותר נ"ל דגזה"כ הוא בקדשים כמ"ש בט"ז יו"ד צ"ג סק"א. ועוד יותר מבואר בחוו"ד שם דבנותר חדשה תורה שצריך שבירה הכלי חרס אף שאינו רוצה לבשל בו משום שהבליעה בעצמה נעשה נותר וע"ז החמירה תורה בקדשים וכ"כ מפורש ברמב"ן בחידושיו לפסחים (ד"ל) וז"ל והא דכ' רחמנא בנותר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מפני שאסור להשהותו לא שאוסר תבשיל אחר אפי' לכתחילה עכ"ל. וכ"כ בס' דברי דוד להט"ז על התורה פ' צו. משא"כ בשאר איסורים דאפי' בחמץ ל"א דעובר על ב"י על הטעם הנבלע בקדרה דאפי' רב דאמר בפסחים (ל') קדרות בפסח ישברו הוא רק משום דלא יהי' ראוי להשתמש בו אחר הפסח אבל לא עלתה ע"ד לומר שיהי' הטעם אסור להשהות בפסח. ע"כ חזינן דרק בקדשים הוא שהחמירה תורה משא"כ בשאר איסורים. מש"ה בכלי סו"ע כיון דבשעה שבשלו בהם היו כל האיסורים מותרים ל"ש לומר דיחול עליהם עתה האיסור ול"ד לכלי מדין דאף לרמב"ם ז"ל נהי דבשעת מלחמה הותרו להם האיסורים אבל רק מדוחק והוי כמו דחוי' וכמ"ש בה' שבת לענין פק"נ

וניחא לפ"ז להרמב"ם ז"ל דלא איבעיא להו בגמ' בשר נתירה שנתנחר לחולה שיש בו סכנה אם מותר לו כשיבריא דנימא ג"כ כיון דאישתרי אישתרי כיון דלא הותר משום פק"נ לחולה אלא דחוי' ושאני כלי סו"ע שהי' היתר גמור כמ"ש ובתים מלאים כל טוב מדקרי לי' טוב משמע דהוי היתר גמור. ומיושב קו' הפנים מאירות דהקשה אמאי לא איבעיא להו אם הגעילו כליהם לאחר שנכנסו לארץ דעל הכלים לא חל שם איסור וכמ"ש דטעם כעיקר שבתחלה

ובהאי ענינא נ"ל להעיר שנפלאים בעיני דברי הנוב"י מה"ת חיו"ד ס"ד על מי שהביא לעצמו חמאה של עכו"ם ממקום שנוהגין בו היתר למקום שנוהגין בו איסור ורצה מורה אחד להתיר משום דאיבעיא דאברי בשר נחירה סלקא בתיקו ובדרבנן אזלי' להקל ודחה שם דבריו דדוקא במה שהי' זמן להתחלת איסורו וכמ"ש הרא"ש שם דנ"מ לענין נדר שנדר שיתחיל מזמן פלוני מדלא איבעיא להו