דברי יששכר קכב

מיבעיא שחוטה שמן ונבילה כחוש דהוי בכה"ג מב"מ וכמש"ל ודאי דריחא לאו מלתא הוא דהא מב"מ בטל ברוב מדאו'. אלא אפילו נבילה שמן ושחוטה כחוש דס"ד כיון דהוי מבא"מ ומדאו' צריך ששים סד"א דיאסר ריחא קמ"ל דאפ"ה מותר

וניחא לפ"ז מה שהוסיף אח"כ עבד לוי עובדא בגדי וד"א היינו דלא תימא הכא בנבילה ושחוטה אולי הוי מב"מ דטעמן שוה אלא אפי' בגדי וד"א דטעמן אינן שוה והוי ודאי מבא"מ לכו"ע אפ"ה שרי לוי

וס"ס ע"כ דבשניהם כחושים נכנס ג"כ משהו דאל"כ לא הי' רב אומר דשחוטה שמן מפטם היינו כמ"ש דנ"נ הא כ' התוס' חולין (דף צ"ו ע"ב) ד"ה אפילו דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וא"כ היכי מצי נבילה כחוש לאסור את ריח השחוטה השמן הא הנבילה לא מצי לילך שם וע"כ דבשניהם כחושים משהו עכ"פ איכא אלא שאינו אוסר ממילא משמע דבשניהם כחושים אסור ג"כ לכתחילה. ואף דבדיעבד מותר ס"ס הוי כי האי דאין מבטלים איסור לכתחילה ושיטת האו"ה והתורת חטאת מיושבת

והנני להעיר ג"כ בשיטת הרשב"א שכ' הב"י בשמו דצלי קדר אסור ג"כ לכתחילה והקשה הב"י מדברי הגמ' שאמרו שצלאו בשתי קדרות א"כ משמע דצלאו בשחי קדרות ליכא ריחא

ולפענ"ד נ' עפ"י מ"ש הרשב"א ליישב קו' הראשונים על רי"ף ורש"י דס"ל דללוי אסור לכתחילה והקשו א"כ מאי פריך מהך דא"צ שני פסחים כא' הא התם מלכתחילה מיירי. ותי' הרשב"א דשאני בין חולין לקדשים דבקדשים ראוי להתיר אף לכתחילה. ונ' דטעמו דהא דלוי אוסר לכתחילה הוא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה ובקדשים מבטלין לכתחילה דהוי כמו צורך מצוה וכמ"ש בט"ז ומג"א או"ח תרכ"ו דלצורך מצוה מבטלין לכחתילה

וא"כ מיושב שפיר. דלכאור' קשה בגמ' דאמרו שצלאו בשתי קדירות איך עלתה על הדעת שצלאו את הפסח ונהי דאמרו שתי קדירות ס"ד אבל איך שייך זה לומר לס"ד בגמרא והא אפי' תינוקות של בית רבן יודעים שאין צולים פסח בקדירה

אך נ' עפ"י מ"ש התוס' (בעמוד א') שם ד"ה אלא דהיכי שנצלה כ"צ מותר לצלות בקדירה בלא מים. וא"כ מיושב שפיר דמתחלה ס"ד לומר שצלאו בשתי קדירות היינו לאחר הצליי', כ"צ ובכה"ג מותר בקדירה. וע"ז הקשו בגמ' שתי קדירות ס"ד דס"ס אסור משום ריחא לכתחילה והוא דבקדשים מותר לכתחילה. הא כיון שנצלה כ"צ שוב ליכא מצוה ואסור משום ריחא. והקשו עתה משום ממנ"פ אי לא נצלה עדיין הרי אין צולים פסח בקדירה. ואם נצלה כ"צ שוב אסור משום ריח וא"כ אדרבה מינה סייעתא לרשב"א דבצלי קדר איכא ג"כ ריחא לכתחילה

ס"ס גוף הדין דשניהם כחושים לאסור לכתחילה יש לי ראי' מדברי הגמ' עפ"י דברי הרי"ף הנ"ל: סימן עו

לידידי ה"ה החריף ובקי וכו' מ' וועאוויל נ"י מאזעס

בקו' כ"ת על רמב"ן פ' מטות דמש"ה לא נצטוו ישראל על הגעלת כלי סיחון ועוג לפי שהיו מז' אומות והותר להם אפי' קדלי דחזרי. והקשה כ"ת הא רק בשעת מלחמה הותר ולא בשובם מן המלחמה שאז נאסר להם הכל וגם במלחמה דעת הרמב"ם דדוקא כשאין לו מה לאכול והרמב"ן השיג ע"ז בפ' ואתחנן והפר"ד בדרך הקודש הקשה על הרמב"ם מש"ס חולין (דף י"ז) דאיבעיא להו אברי בשר נתירה שהכניסו ישראל לארץ וכו' ופריך אילימא בשבע שכבשו ושבע שחלקו הא אפי' קדלי דחזרי הותר להם וכו' ולדברי הרמב"ם מאי קושיא הא ביש לו מה יאכל איירי

וס"ס על הרמב"ן תמה תמיהה קיימת. ועי' ת' רדב"ז בא' ר"ה שעמד בזה ותי' דלדעת הרמב"ם בז' אומות כל שעת כיבוש הוי שעת מלחמה עד שובם אל המנוחה וכן לדברי רדב"ז שם ל"ק קו' הפר"ד דס"ל ז"ל דהרמב"ם לא כ' כן אלא בשאר אומות שאינם מז' אומות ובדידהו דוקא כשאין לו מה לאכול אסור אבל בז' אומות לעולם מותר וס"ל לרדב"ז דדעת הרמב"ם ורמב"ן שוים בז' אומות

ומה שתי' הראש יוסף דזה בכלל תי' הגמ' כי אישתרי שלל עכו"ם דידהו לא אישתרי. ומעכ"ת נתקשה בדבריו דס"ס אין בכלל זה כשיש לו מה יאכל דמלשון הגמ' משמע דשל עכו"ם לעולם שרי

לפענ"ד דברי הראש יוסף ברורים בטעמם. דבשלמא אי אמרינן דגם בדידהו שרי לנחור א"כ חשיב הותרה לגמרי אפי' יש לו לאכול. אבל כיון דבדידהו לא שרי א"כ ל"ח הותרה לגמרי אלא דחויי' וכדעת הרמב"ם פ' מה' שבח לענין פקוח נפש עאכו"כ שעת מלחמה דלא הוי אלא משום כדי חייו מש"ה כי אית לי' למיכל נמי אסור וזה נכלל שפיר בכלל חי' הגמ'

ומה שתי' כ"ת דלעולם סתם כלים של עכו"ם אינם ב"י ורק דישראל בעצמם בשלו בהם בשעת מלחמה קדלי דחזרי מש"ה במדין דהי' מותר רק משום כדי חייו היו צריכים להגעיל אח"כ. אבל בארץ סיחון ועוג שהי' מותר גמור לא היו צריכים להגעיל אח"כ אף אחר שנאסר דהוי כאברי בשר נחירה שהכניסו לארץ. וכ"ת בעצמו דחה דבריו דהא לא נפשטא איבעיא זו

אי משום הא לא איריא דאפי' אי נימא דאברי בשר נחירה אסור ה"מ דבר שהוא בעין אבל לא הבליעה בכלים ומש"ה אה"נ דלא איבעיא להו אם הגעילו ישראל כליהם מבשר נחירה לאחר שנכנסו לארץ אפי' למ"ד נטלפ"ג אסור ואפי' למ"ד נטלפ"ג מותר כיון דבשלו בהם תמיד לא נעשו פגומים. ואעפ"כ לא איבעיא להו בזה דעל הכלים לא חל שום איסור דהוי כטעם קלוש שאינו נאסר. ול"ד לשאר איסורים או נותר דאוסר הבלוע דהוי שמו עליו וקדושתו מחשבו

אך עדיין גוף התירוץ חסר מן הספר דעדיין לא נתיישב מ"ש בין כלי מדין לכלי סו"ע דס"ס גם שם הי' הותר בשעת המלחמה. וצריך להוסיף על דברי כ"ת דברי הרדב"ז הנ"ל דדברי הרמב"ם בשאין לו מה יאכל הוא דוקא בשאר מלחמות וכיון דבמדין אינו הותר אלא באין לו מה יאכל חשיב איסורא בלע ושמו עליו ע"כ צריך להגעילם. משא"כ בארץ סו"ע אין שמו עליו כיון דאז הי' היתר גמור. וא"כ ס"ס תירוצו של כ"ת נכלל בכלל דברי הרדב"ז וראש יוסף ג"כ

וכשאני לעצמי נ' דדברי הרמב"ן מיושבים בלעדי כל אלה דודאי צריך לפרש למה חדשה לנו התורה דיני הגעלה במדין הא גם בכלי קדשים הי' הגעלה כמ"ש ומורק ושוטף למ"ד מריקה בחמין. ואפי' לאידך מ"ד התורה אמרה מפורש וכלי תרס אשר תבושל בה ישבר שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ובשאר כלים מותר משום דכל יום נעשה גיעול לחבירו. א"כ ס"ס כבר ידענו בליעת כלים. וע"כ דעיקר חידוש התורה בכאן הי' כ"ד אשר יבוא באש והוא דין הליבון וזה לא נאמרה במקדש וממילא נשנה הכל משום דבר שנתחדש בו. ואה"נ למה לא נאמר דין ליבון בכלי מקדש משום דשם היתרא בלע וכדאיתא בסוף ע"ז דהיכא דהיתרא בלע א"צ ליבון ודי בהגעלה והוא בכל שאר כלים ורק בכלי מדין דהוא איסורא בלע צריך ליבון. וא"כ ניחא שפיר דדוקא בכלי מדין דגם בשעת המלחמה הי' אסור וכמ"ש הרמב"ן בפ' ואתחנן בהשגתו על הרמב"ם וז"ל דלאו בכל חלוצי מלחמה הותרו האיסורים אלא בארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו א"כ חשוב איסורא בלע וצריך ליבון אבל בכלים של סו"ע דהי' אז בשעת בליעה היתר גמור אף שנאסר אח"כ חשיב היתרא בלע ולעולם א"צ ליבון אלא