דברי יששכר קכא

את שדרכו למנות ובכה"ג אפי' בדרבנן אמרי' כן דדשיל"מ ל"ב

ועפ"י דברי הנוב"י הנ"ל יתורץ קו' הראשונים על רבא דס"ל דשיל"מ ל"ב מדאמר בפסחים (דף ל') חמץ בזמנו במשהו ופירשו הרבה מן הראשונים דטעמא משום דהוי דשיל"מ ולמה שם בביצה (דף ל"ח) אמר משום דהוי תבלין ולא רצה לומר משום דהוי דשיל"מ דדוקא בדשיל"מ כזה פליג רבא ור' אשי יחידאה הוא דס"ל גם בכה"ג דשיל"מ ל"ב

אך כבר השגת על קושית הנוב"י הנ"ל. וגם בזה תימה שלא הזכיר דברי הרמב"ן במלחמות פסחים (פ"ב) שכ' דר' יוחנן לא ס"ל כלל הא דדשיל"מ ל"ב: ש"ב הדוש"ת באהבה. סימן עד. ב"ה שעדליץ תרנ"א

כבוד ה"ה הרב המאה"ג חו"ב החסיד וכו' מ' דוד הכהן נ"י אבד"ק דאברי

בדבר שאלתו דמר בדבר המבואר ברמ"א סי' צ"א ס"ד דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלוהו כך מותר בדיעבד והחלב מותר ותמה המשבצות בסי' ק"ה סק"ו דהא הרמ"א סותר עצמו מסי' ק"ד גבי עכבר שאוסר כל השומן ומתרץ דשאני היכי דנפסק הקילוח. א"כ לפ"ז היכי דלא נפסק הקילוח אסור לגמרי. ולפ"ז ערערו על הוראתו דמר

אמת שכ"כ ג"כ הג"ה דרעק"א במקומו שם אך כבר ראה כ"ת מ"ש החת"ס חיו"ד ת' פ' והחוו"ד סי' ק"ד בבאורים סק"ב בשם הכרו"פ ק"ד שם משום דעירו שם כמה פעמים. אך תימה בעיני שלא דקדקו דבר זה ממקור ההלכה עי' בהגהמ"ר סכ"ה סי' חשנה שכ' שאלו להרא"ש וכו' אי שפכו מדי יום ביום וכו' ועוד שהשומן האסור בלול בכל הקדירה. אלמא דטעמא משום דשפכו הרבה פעמים שנתבלבלו בכל הקדירה כל הקליפות הנאסרות

ומפורש עוד יותר באו"ה סי' ל' דין ז' שכ' כי השומן שנאסר אז מכת עירוי כ"ר נתבלבל אח"כ בכל הקדירה דשמא הי' בו העכבר זמן מרובה. ולכאורה תימה דהא אפי' אם לא הי' בו אלא יום א' ג"כ נאסר מטעם עירוי. וע"כ כוונתו מבוארת דבפעם א' אינה נאסרת אלא הקליפה וכמו בחלב דסי' צ"א ורק משום דהי' בו זמן מרובה נאסרו הקליפות כמה פעמים ואין ס' כנגדם

וידוע ג"כ דעת האו"ה המובא בט"ז צ"ה סקי"ב דע"י עירויות הרבה בלע האיסור בכולו ומשמע ג"כ מדברי האו"ה הנ"ל דבעירוי פ"א אף שהיא שפיכה גדולה שיש בו שיעור כמה פעמים ל"ת לי' לכמה עירויות מדכ' רק דשמא הי' בו העכבר זמן מרובה משמע דוקא כמה ימים. וכן ל' הגמ"ר הנ"ל דשפכו מדי יום ביום

ולפ"ז דברי הכרו"פ נכונים אלא שלא כ' ראיה לדבריו. ולפמ"ש הוא נכון ומבואר בדברי הראשונים ז"ל. ודברי הפמ"ג תמוהים דודאי שם אף בעירוי שלא נפסק הקילוח מיירי כמ"ש שם הש"ך סק"ז

והפמ"ג אזיל לשיטתו שכ' בסי' ס"ח בשפ"ד סקכ"ז דאין נ"מ בין עירה פ"א לכמה פעמים והניח בצ"ע דברי הט"ז בשם או"ה הנ"ל וכבר כ' לדבר ברור דהאו"ה ס"ל כן. וגם אפי' אם לא יחלק בין עירה פ"א לכמה פעמים הכא בשומן עדיף דמתערבי' הקליפות וממילא לק"מ

ואפי' אם לא הי' לנו ראי' מדברי הראשונים כדאי לסמוך על האחרונים המתירים דהא לא הוי אלא איסור דרבנן

ואל יפול לב כ"ת כי יפה הורה. וד' ישפות שלו' לכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם והנני מוכרח לקצר כאשר יעיד לו ידידי המוכ"ז נ"י כי הנני כותב מתוך טרדה: ידידו הדוש"ת. סימן עה. בדין ריחא מלתא

במ"ש הש"ך סי' ק"ת סק"א בשם האו"ה והת"ח דאפי' בשניהם כחושים אסור לכתחילה והש"ך השיג עליהם מדברי הגמ' פסחים (דף ע"ו ע"ב) דאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי משמע דאפי' לרב דוקא בחד שמן עכ"פ אבל בשניהם כחושים אפי' רב מתיר ממילא לדידן דקיי"ל ריחא לאו מלתא לא מחמירינן לכתתילה אלא במה דאסר רב אבל במה דאפי' רב לא אסר לא מחמירינן

ועי' פמ"ג בשפ"ד סק"א שכ' ואפשר דרב דוקא דיעבד קאמר אבל לכתחילה אפי' בשניהם כחושים אוסר. ויען שהפמ"ג לא כ' אלא בלשון אפשר ולפענ"ד דודאי הוא כן ומוכרת עפ"י דעת הרי"ף שכ' בהג"ה דהא דאמר רב ריחא מלתא שייכה באידך דרב דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה אלמא דרב אזיל לטעמי' דמב"מ ל"ב ואנן דקיי"ל מב"מ בטל מש"ה קיי"ל דריחא לאו מלתא

והנה כולם תמהו על הרי"ף דא"כ מאי אמרו בגמ' לימא כתנאי הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית ישן של תרומה כו' הא התם הוי מבא"מ ואפי' לרב ריחא לאו מלתא. עוד יש לתמוה על הרי"ף למה הביא הך דאמר רב כיון שנ"ט בחתיכה חענ"נ דהא עיקר כוונתו היא דרב לטעמיה דאמר מב"מ לא בטיל והא איתא גם בפסחים ושאר דוכתי

עוד יש להקשות לדעת הרבה מן הראשונים דס"ל נבלה בשחוטה הוי מבא"מ א"כ מה קאמר הרי"ף ז"ל. עוד יש לדקדק דאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש ול"א אפי' בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש דבפשוט כ"ש בשניהם שמנים או נבלה שמן והול"ל אפי'

ע"כ נלע"ד ליישב דעת הרי"ף ז"ל דאה"נ הרי"ף ס"ל דנבלה בשחוטה הוי מבא"מ. ורק דס"ל דטעמי' דרב דס"ל דריח השחוטה דנכנס אל הנבילה נעשה נבילה וממילא כשחוזר אותו פטום עצמו אל השחוטה הוי מב"מ שחוטה בשחוטה וזה אוסר שפיר. והיינו שהוסיף הרי"ף דרב לטעמי' דס"ל נ"נ דכיון דנ"נ הוי שחוטה בשחוטה ואוסר

וכ"ז דוקא בשחיטה שמן. אבל אם הי' נבלה שמן ושחוטה כחוש אה"נ דאינו אוסר דהוי מבא"מ ואינו אוסר הריח וכן אם היו שניהם שמנים לא הי' אוסר נהי דהפטום של השחוטה חוזר אל השחוטה ס"ס כיון דגם פטום הנבילה ג"כ חוזר אליו הוי מב"מ וא"מ וכמו דאמרי' סלק את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ה"נ פטום השחוטה נתבטל בפטום הנבילה דאיסורים מבטלים זא"ז וממילא הוי הכל נבילה והוי שפיר מבאב"מ ואינו אוסר וניחא שפיר דאמר דוקא בשר שחוטה שמן שצלאו עם נבילה כחוש ודוקא קאמר ולא קאמר אפילו

וע"ז קאמר שפיר לימא כתנאי הרודה פת תמה ונתנה עפ"י חבית יין של תרומה דהכא בפת חמה ויין צונן א"כ ריח פת החמה שנכנס בהיין נאסר וחוזר אל הפת ואוסרו דהוי פת בפת והוי מב"מ ונאסר שפיר

אך כ"ו לרב אבל ללוי קשה לפ"ז מאי קאמר אפילו נבלה שמן ושחוטה כחוש דג"כ מותר הא בכה"ג אפי' רב מתיר

אך נ' דלוי אזיל בתר הלכתא דידן דקיי"ל מב"מ בטל ברוב ומבא"מ צריך ס' מדאו' ושפיר קאמר לוי לא