דברי יששכר קכ

ממין אחר ימעט ואה"נ בתוי"ט שם תמה ע"ז דניכר האיסור

ועי' ת' הרשב"א ח"א רנ"ט שחדש דשם אפי' היתר בהיתר בטל משום דא"א בענין אחר דלא ניתנה תורה למה"ש דנופלים זרעים על הקרקע. ואפשר לומר דאה"נ משום זה אפי' בניכר האיסור בטל שם

ופשוט הדבר דהיכי דניכר האיסור עכשיו לפנינו ודאי דלא שייך ביטול לכו"ע דכל ענין רוב או חזקה הוא דוקא היכי דיש ס'. אבל אי ליכא ס' ודאי דלא שייך רוב. אלא לפי דאפי' היכי דאיכא רוב חשיב עכ"פ בגדר איסור מש"ה אם אפשר לברר ולהכירו חייבים להכירו

וראי' מדאמרי' בגמ' חולין (דף ק"מ) לא אמרו שלח לתקלה. ולפי דעת רוב הראשונים דמותר מדאורייתא לבטל איסור לכתחילה איזה תקלה יש כאן הרי הצפור הזה בטל הוא באלפי אלפים צפורים טהורים המותרים. וע"כ דס"ס כיון דאינו מותר אלא מצד ס' חשיב תקלה. וזה קרוב יותר ממ"ש בזה המל"מ פ"ו ממעילה

ודומה לזה בגמ' סנהדרין (דף נ"ה ע"ב) כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלי'. אף דקטן אינו מצוה. מ"מ כיון דהמעשה גופה איסור הוא רק משום דלאו בר דעת הוא וכמ"ש במשנה ריש ערכין ע"כ חשיב תקלה

וכמ"ש בחת"ס חיו"ד ת' שי"ז דבב"נ כל ששכלו שלם אפי' קטן מענישין אותו אלא שבישראל הללמ"מ שלא לענוש אותו אפי' אם הוא בר דעת עד שיהי' בן י"ג שנה וא"כ כיון דלולא ההללמ"מ היו מענישין אותו חשיב תקלה

וה"נ כיון דרק מפני הס' הוא מותר חשיב תקלה למי שגורם שתבוא לידו מש"ה היכי דניכר לפנינו ודאי דאסור ולא מהני רוב אבל מה שאפשר להכיר ע"י מציאות רחוק חשיב אינו ניכר וכל היכי דהוי רוב מותר חוץ בס' השקול אז הוא דאמרי' אפשר לברר איסורו אפי' ע"י אופן רחוק

ויש לעיין עפ"י דברי הגמ' חולין (דף י"א) דלמא היכי דאפשר אפשר וכן נמי במה דאיכא לברורי בקל ועי' מל"מ פ"ז דמעילה. וידוע דברי רש"י שכ' ואהא סמכינן ולא בדקינן י"ח טרפות. ויש להאריך בזה ולא באחי בזה אלא להעיר

מ"ש על מ"ש ליישב דברי רבינו ישעי' שכ' דבנמוח ל"א דשיל"מ ל"ב משום דס"ל כסברת רש"י וכתבת דהפמ"ג בפתיחה לתערובות ס"ג ד"ה דשיל"מ כ' דלשיטת רש"י אף טעמא ל"ב דעתו של הפמ"ג לא תכריע את רבינו ישעי'. ואם סברתו אינו כן אין זה בכלל פירכא דס"ס י"ל דר"י ס"ל כן. ואין להאריך בדקדוקים שיש פנים לכל צד

וכן מ"ש דבצל"ח כ' בן המחבר דר"א דאמר דהוי דשיל"מ דשרי לכהן ס"ל טעמו של רש"י הגם כי לא ראיתי דבריו וספרו אין עמדי עכ"ז חיך אוכל יטעם דדברי נכונים ולהיפוך אין שוב סברא דאיך שייך לומר עד שתאכלנו אתה באיסור יאכלנו פלוני בהיתר ואין שום סברא בזה רק מצד היתר בהיתר

עמ"ש דמחלוקת המק"ח עם הג"ה דרעק"א בקמח בקמח שנתערב ואח"כ נדר תלוי במחלוקת הכ"מ פ"ז דמעילה עם התוס' סוף מעילה. ותמהת שהרי התוס' בעצמם כ' דהוי דשיל"מ ולא דחו אלא דהוי דרבנן

הנני מוכרח לפרש דברי. ידוע מה שהקשו המל"מ והפר"ח על התוס' שכ' משום דהוי דבר חשוב והלא דבר תשוב ג"כ לא הוי אלא דרבנן ומה הועילו יותר מבתי' הראשון דהוי דשיל"מ. אך לדעתי כוונת התוס' כמו שרצו לומר כן בתוס' ב"ק (דף ע"ט) ד"ה תקנו משיכה גבי המשאיל קרדום של הקדש די"ל דמעל מדרבנן כמו בנתנה לבלן ולא דחו לה התם אלא משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא דלמה חבירו מותר לבקע בו לכתחילה

ובדעת הרמב"ם שם במשאיל קרדום של הקדש בפ"ו מה' מעילה מוכרח לומר כן דהוא ז"ל פסק כר"א דמעל ובפ"ב מה' שכירות ה"ת כ' כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים א"כ ל"ה אלא דרבנן ואפ"ה מעל א"כ פשוט כוונת התוס' כיון דהוי דבר חשוב נהי דלא הוי אלא דרבנן אפ"ה מעל

אך לענין דשיל"מ שפיר דחו דלא הוי אלא דרבנן פי' אה"נ משום טעם זה דנולד האיסור בתערובת וכמ"ש דבכה"ג ל"א דשיל"מ ל"ב משום דל"ה אלא דרבנן וחכמים לא תקנו אלא בניכר האיסור תחלה. ויתפרשו כן דברי תוס' ב"ק (דף ס"ט) [עי' לעיל ת' ס"ח בסוף התשובה]

ועי' רשב"א חולין (דף צ"ח) ד"ה אמר אביי דמקשה שם והא מ"מ רוטבו של זרוע שנפלט נתערב עם רוטבו של איל דהוי מב"מ והלא דשיל"מ דל"ב הוא משום דהוי מב"מ וא"כ כמו דאמרי' בדשיל"מ כל שלא הי' ניכר בטל ה"נ נימא כן במב"מ והתם בזרוע באיל הרי נולד האיסור בתערובות ומה מקשה, וע"כ כיון דהא דמב"מ ל"ב הוא דאו' אין נ"מ בין נולד האיסור בתערובות. וכל הטעם רק משום דל"ה אלא דרבנן

אך עפ"י דברי פמ"ג ס"ט סקל"ה במשבצות שכ' דגם בשאר דברים שאינם בטלים יש סברא דנולד בתערובות דיבטל א"כ הדרא קו' לדוכתא מה הועילו התוס' בתי' דהוי דבר חשוב

ואולי י"ל כמ"ש הרע"ב פ"ג דעירובין מ"ג דהיכי דהוי תרי איסורי דרבנן גזרו על שבות אפי' בה"ש. וכ"כ גם במל"מ ה' רבית דתרי איסורי דרבנן כדאו' דמי. וא"כ י"ל דזהו כוונת התוס' כיון דכל הטעם דמקילין בנולד האיסור בתערובת הוא רק היכי דלא אסור אלא דרבנן לא הקילו אלא בחד איסור דרבנן ולא בתרי איסורי דרבנן והכא הרי איכא ב' איסורי דשיל"מ ודבר חשוב אסור אפי' לא הי' ניכר מתחילה. אבל בדעת הכ"מ א"א לפרש כן דמתרץ לה בשני תירוצים

מ"ש ליישב דברי רשב"ם ב"ב (דף ל"ג) ד"ה אהאי מקו' התוס' עליו דאביי ורבא נחלקו עם ר"ח אם הודאה מטעם חיוב או מטעם נאמנות דבריך נכונים

אך אודיעך אשר מרש"י קידושין (דף ס"ו ע"ב) ד"ה הודאת שכ' דכתיב אשר יאמר כי הוא זה ולכאורה למה הביא זה במקום הזה

ונ' דמספקא לי' ז"ל אם הודאה מטעם נאמנות או מצד חיוב ואי מצד חיוב ל"ש למילף קידושין מממון דהא בקידושין ל"ש חיוב ע"כ פירש"י דע"כ הודאה מצד נאמנות דילפינן מכי הוא זה לחייב מוב"מ שבועה ואי מצד חיוב למה חייב מוב"מ שבועה הא אין זה ממין הטענה וע"כ דהוא מצד נאמנות ע"כ נילף שפיר לקידושין

עוד אוסיף עמ"ש למעלה וכן עמ"ש בתשו' הראשונה דהא תלוי במחלוקת ר"י ור"ל אם את שדרכו למנות שנינו או כל. ויתורץ בזה קו' תוס' יבמות (דפ"ב) ד"ה משום דהקשו למאי דטעי ר"א וס"ל דבכה"ג הוי דשיל"מ א"כ עגול בעגול אמאי יעלה הא שרי לכהן דהא אפי' בדרבנן ס"ל לר"א דשיל"מ ל"ב מהאי דביצה (ד"ד). ולפמ"ש ניחא דהא בגמ' הקשו הניחא לר"י אבל לר"ל קשיא ומתרץ האי תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שדרכו למנות אפי' בדרבנן ל"ב משמע דר"ל אה"נ דס"ל דדוקא בדאו' אמרי' כן אבל בדרבנן בטל

והנה ידוע דברי הנוב"י תנינא הנ"ל בתשו' הראשונה דתי' דגמ' דנדרים שם אזלא אליבא דר' אמי דאמר גידולי היתר מעלין עיקרו של איסור ור"א אזיל אליבי' והיש"ש אזיל אליבא דר' יוחנן ור' יונתן דאמרו אין גידולים מעלים את העיקר של איסור וסייעתא דידהו הוא מהך דמותיב רמב"ח ולדידהו קונמות לא הוי דשיל"מ ומתרץ ומי האי דביצה (דף ל"ת ע"ב) באשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דאמרי' דהוי דשיל"מ אף דזה מותר לחברתה משום דר"א לטעמי' כד' הנוב"י

ולפמ"ש ניחא בפשיטות דר"א אזיל בגמ' דידן אליבא דר"ל ור"ל דוקא בדאו' אמר כן ולא בדרבנן ושאני בהאי דביצה (דף ד') דהוי דשיל"מ לכל העולם והוי