דברי יששכר קיט

הגם שראיתי בס' בכורי שלמה חיו"ד ת' ב' תשובה מהגאון מ' ישראל יהושע ז"ל מקוטנא שכ' דדינו של המרדכי הוא רק בלח ולא ביבש וא"כ לפ"ז לא הוי ראי' מהך דפרוטה

אבל באמת א"א לקיים דבריו ז"ל דנעלם ממנו אותה שעה דברי הש"מ ב"ק (דס"ט) בד"ה כל הנלקט שכ' בשם רבינו ישעי' דכיון דלא הי' ניכר ל"א דהוי דשיל"מ והא התם הוי יבש ביבש וגם דהלא במרדכי שם מביא ראי' להך דינא מהא דעצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט והא התם הוי יבש ביבש וע"כ דל"ש

והנה בהא דאמרי' דכל נדר הוי דשיל"מ הקשה בנוב"י ת' נ"ג על היש"ש יבמות (דף פ"ח) אות ל"ד שכ' דלא הוי דשיל"מ אא"כ הוא אסור עתה על כל ואח"כ יהי' מותר לכל דהרי בנדרים אינו אסור לכל ואעפ"כ אמרי' דהוי דשיל"מ. וכן הקשה מסוף ביצה דאמרי' וליבטל מים ומלת לגבי עיסה דהוי דשיל"מ ור"ן תמה ג"כ בס' פ"ח יו"ד סי' ט"ז בשם ס' זכרון יצחק בשחט האב ובנו דהוי ס"ס וכ' דהוי דשיל"מ אלא דלא הוי דשיל"מ דאינו אסור לכל העולם עפ"י דברי היש"ש הנ"ל אלא שתמהו ע"ז מנדרים

אבל במחכ"ת שגו בכוונת דברי היש"ש דעיקר כוונת היש"ש בדבר שאסור לכל העולם ובטל לגבייהו רק שנשאר אדם א' דלדידי' הוי דשיל"מ אמרי' דגם לדידי' לא הוי דשיל"מ דנגרר היחיד אחרי הרבים

וזה שהביא ראי' מהך דאמרו דר"א בדותא הוא דהא יש לקיים דברי ר"א בכהן טמא דצריך לדידי' ביטול דאסור עתה לו ולדידי' הוי שפיר דשיל"מ אלא ע"כ כיון דלכל העולם בטל הוא וממילא אף דיש כהן טמא דלדידי' הוי דשיל"מ נגרר הוא אחרי רוב ישראלים ובטל שפיר

ומה שהוסיף עוד היש"ש דלכהנים לא נאסר היינו דאם הי' נאסר לכהנים ולדידהו הי' נחשב דשיל"מ הוי אמרי' כיון דהתרומה ממון כהן הוי והוי לדידהו דשיל"מ הי' נקרא דשיל"מ אף דלישראלים ל"ה דשיל"מ. אבל כיון דלשאר כהנים ל"ה דשיל"מ משום חד כהן טמא לא מכריע רוב ישראלים. מה ענין זה לנדרים דלכל העולם כולו ל"ש ביטול כלל דגרוע עוד משאר היתר בהיתר כי האי דסי' צ"ט בחלב במים דעכ"פ יש נ"מ אם יפול לתוך בשר או לתתו לכתחילה לתוך בשר אבל כאן אין שום נ"מ ואין כאן שום ביטול כלל א"כ עיקר הביטול הוא רק לאותו שנדר ואם לדידי' הוי דשיל"מ אה"נ דלא בטל ולא שייך נגרר יחיד אחר הרוב. וכן במים במלח בעיסה דהביטול הוא רק לאותה האשה לבדה

ויש רק לעיין בהך דרמ"א סי' ק"ב בשם ר' ירוחם במבשל בשבת דבטל אף דמותר לדידהו אחר השבת משום דלמבשל עצמו אסור לעולם ובודאי לרי"ו עאכו"כ בכהן טמא לא הוי דשיל"מ דהשתא התם דרק לחד הוא דלא הוי דשיל"מ בטל אפי' לרבים דהוי לדידהו דשיל"מ עאכו"כ בכהן טמא דלרבים לא הוי דשיל"מ. אך בדינו של רי"ו אולי יודה רש"ל דנהי דס"ל התם דאזלי' בתר רובא אולי כיון דמילי דרבנן הוא אזלי' הכא והכא לקולא לגבי הביטול בתר היחיד כיון דבטל לדידי' יבטל ג"כ לעולם כולי

וקו' המג"א שי"ח סק"ב חזקה מהך דבכורים דהוי דשיל"מ אף דישראלים רובא. וידוע מ"ש הכו"פ ליישב מדברי הרמב"ם בפי' המשניות בכורים שם שכ' עשאו ירושלים כדשיל"מ ותיתי לי שאמרת זה מסברא דנפשאי זה שנים רבות. ודקדקתי בלשון הרמב"ם שם שכ' והבן זה העיקר היינו שלא תטעה שלעולם אזלי' בתר מעוטא להחמיר אלא הכא תקנה בעלמא היא שבכאן החמירו חכמים

ונ' עוד דדין זה תלוי במחלוקתן של ר"י ור"ל אם את שדרכו למנות שנינו או כל שדרכו למנות דאם כל שדרכו למנות שנינו היינו כיון דיש מי דלגבי' הוי דבר שבמנין ל"ב וכן נמי לענין דשיל"מ אבל למ"ד את שדרכו למנות צריך שיהי' דשיל"מ לכל העולם

אך לשני הסברות קשה לשון הגמ' שהאריכו ואמרו אי לכהן משרי שרי אי לישראל לעולם אסור למה לו להאריך כולי האי דמשמע דהטעם דלכהן אין ביטול דעתה מותר הוא הא הי' די באמרו דלישראל לעולם אסור פי' כיון דישראלים רובא הוי ולדידהו לעולם אסור א"כ אין נ"מ במה דלכהן הוי דשיל"מ ומשמע קצת דל"א בתר רובא להקל עאכו"כ דלא אזלינן בתר מעוטא וקשיא לרי"ו בדינא דמבשל

ונ"ל דס"ל לרי"ו דלעולם אזלינן בחר הבעלים היינו למי שנתבשל עבורו וז"ש בגמ' אליבא דמאן אזלית אי בתר הבעלים הרי לא נאסר מעולם אי בתר הרוב הרי לעולם אסור. וא"כ לפ"ז ל"ק קו' המג"א הנ"ל מבכורים דבכורים כיון דעיקרן לכהן דהוי בכלל תרומה אזלינן בתר הכהנים וכיון דלדידהו הוי דשיל"מ לא בטל: דברי הדוש"ת ש"ב ידידו. סימן עג

כבוד ש"ב ידידי החריף ובקי מ' יצחק מאיר נ"י הנני רק לחזור ולבאר את הראשונות

מ"ש על קו' האמ"ב וסי' ק"ה דקושייתו ליתא. דבבב"ח אם תאמר שעומד בפ"ע דלא נכנס הבשר לתוך החלב ולא החלב לתוך הבשר אינו נעשה איסור כלל וזה באמת הוא תירוץ התוס' דע"ז (דס"ה ע"ב) ואין זה ענין לתרוצי דכי לא ידע. אביי ג"כ דדרך בישול אסרה תורה אלא דאביי ס"ל כיון דבב"ח טעמו אוסר ה"ה גם בשאר איסורים. ואין חילוק אלא בין בב"ח וכלאים דבכלאים כ"א עומד בפ"ע ואינו מתבטל מש"ה ע"י חיבורן נעשים גוף א'. ובבב"ח כיון דע"כ צ"ל דנכנס לתוך ח ממילא אם לא ישאר טעמו מתבטל שפיר וזה היא בכלל תי' התוס'. ורבא הוסיף לומר דאה"נ משום זה דדרך בישול אסרה תורה אוסר כל זמן שנרגש טעמו. ובשאר איסורים אינו אוסר אפי' נרגש טעמו. וזה פשוט

גם מ"ש מדברי הש"ך יו"ד רצ"ט סק"א דבבב"ח כל האיסור משום הטעם ואם בטל הטעם בטל האיסור היינו שנכנס לתוך חברו ובכלאים אינו כן אלא שכ"א עומד בפ"ע מש"ה ע"י חיבורן נעשים גוף א' והכל נכלל בדברינו בפי' דברי התוס' הנ"ל

ומה שכ' בתשו' הראשונה דאין הטעם בדשיל"מ משום דאפשר להכיר את האיסור דהרי במב"מ אי אפשר להכיר האיסור ואפ"ה אמרי' דדשיל"מ ל"ב. והקשית עלי מדברי הפמ"ג סי' ק"ט במשבצות סק"ד בשם חכם צבי ח' כ"א בנתערב מב"מ וניכר אח"כ

אני אומר ומטונך אם עובדא כזה חשיב אפשר להכיר האיסור א"כ לעולם כל איסור שנתערב בהיתר חשיב אפשר להכיר האיסור כמ"ש בכריתות (דף י"ז) אפשר לברר איסורו ע"י בקי. ודוקא בנאכל כולו הוא דא"א לברר

ואם תרצה לדייק יותר נאמר להיפוך דמגמ' משמע דדוקא בס' איסור הוא דאמרי' דאסור כל היכי דאפשר להכיר האיסור אבל ברוב אפי' אפשר לברר בטל. וא"כ קשה אה"נ למה קיי"ל דבניכר האיסור ל"ב. וע"כ דאין זה ענין כלל למה שאפשר במציאות רחוק להכיר. וסתמא דמילתא בכל מב"מ א"א להכיר האיסור ובטל לדידן. ואם אירע שבאו עדים והכירו כי האי דחכ"צ אין זה ענין לדברינו. ודאי כמו כן במקלי קלי איסורא יש אפשרות שלא ישרוף

וכן מ"ש דיש דעות דאפי' באפשר להכיר האיסור ג"כ בטל. וכתבת ע"ז דהרא"ה חדש דכל היכי דאפשר בהגעלה ל"ב. אין זה ענין לדברי ס"ס הרי דעת הרשב"א במשמרת הבית שם דאפי' בניכר האיסור בטל הוא וראיתו מעצים שנשרו לתוך התנור

וכן נמצא במתני' פ"ב דכלאים מ"א כל סאה שיש בו רובע