דברי יששכר קיח

ולא בהנאה ממילא לענין הנאה כ"א עדיין עומד בפ"ע

הגם די"ל להיפוך דס"ס כיון דכבר נאסר באכילה ל"ש לחודי' קאי גם לענין הנאה. ס"ס י"ל דאה"נ אביי ס"ל כן ועי' רא"ש ע"ז (דע"ג) שהקשה על רש"י היכן מצינו ביטול לחצאין וי"ל דאה"נ דעת רש"י היא כן דלענין זה עדיין עומד הוא בפ"ע

ואך בגוף קו' האמ"ב נלפע"ד דל"ק כלל דה"מ אמרי' היתר בהיתר ל"ב היינו היכי דנוכל לומר דכ"א עומד בפ"ע וממילא אסור דעל כל חד וחד אמרי' דלמא זה הוא. אבל בבב"ח דאי נימא לחודי' קאי א"כ אין כאן איסור וע"כ דהשתא נתערבו יחד ומש"ה אסור א"כ איך נתפוס את החבל בשני ראשים ונאמר שהוא עומד בפ"ע והוא אסור

בשלמא בכלאים דא"צ נתינת טעם אלא שמחוברים יחד וס"ס הוא עומד בפ"ע ניחא. אבל בבב"ח אם אינו מעורב עם חבירו אין כאן איסור כלל

ומ"ש על קו' הפמ"ג במשבצות צ"ט סקי"ב בעצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט דמבשל משום דמקלי קלי איסורא למה מותר לטלטל כ"ז שעדיין לא קלי. ותירצת עפ"י סברת רש"י דדשיל"מ לא בטל משום דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר. והא קשה דנהפך האיסור להיות היתר וע"כ משום דאם יכיר את האיסור ישאר באיסורו חשיב אכלהו באיסור אבל הכא כיון דמקלי א"כ לעולם לא יכיר עוד את האיסור ממילא בטל שפיר. ותירצת בזה קו' המג"א תק"ז סק"ג דלפ"מ שכ' התוס' דהיכי דאסור ליהנות ממנו אסור לשרוף ביו"ט והא ה"נ אסור ליהנות מהם בשעת שריפתן אך כיון דסופן להתבער בטל תיכף ומותר ליהנות מהם

גוף הסברא שכ' שאם יכיר את האיסור מש"ה חשיב אכלהו באיסור. זה אין לו מקום דהא לעולם דשיל"מ הוא רק במב"מ ובמב"מ לעולם א"א להכיר את האיסור

ואדרבה הרשב"א והרא"ה בבדק הבית ומה"ב נחלקו בזה (בדף קכ"ח ע"ב) דהרשב"א כ' בכלים שיש להם תקנה בהגעלה חשיב דשיל"מ וכ' הרא"ה דהתם טעם אחר יש כיון דאפשר בהגעלה הוי כניכר האיסור והרשב"א השיג עליו דאפי' בניכר האיסור ג"כ בטל וראי' מעצים שנשרו מן הדקל לתנור

והאמת דהוא ז"ל סותר א"ע דבביצה כ' הרשב"א דאה"נ דמיירי דאינו מכיר את עצי האיסור ובשבת (דף כ"ט) כ' דאה"נ במכירן והטעם דהוי כמטלטל מן הצד ונ' דלא פסיקא לי' ז"ל. אך ס"ס לומר דהטעם בדשיל"מ דל"ב דהוי כאפשר להכיר האיסור זה אין לו יסוד

וגם קו' המג"א עדיין לא מתורצת דקו' המג"א הוא אם נימא דאסור לטלטל הא אסור לשרפו ותירוצך הוא דמותר לטלטל ובכה"ג לא הקשה כלום

אך אה"נ לפענ"ד קו' הפמ"ג ל"ק טובא דאה"נ מותר בטלטול משום טעמו של הרשב"א דהוי כטלטול מן הצד

ובסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר ידוע סברת האו"ה דאה"נ מש"ה רק במב"מ אמרו כן משום דעדיין שמו הראשון עליו וחשיב אכלהו באיסור אבל במבשא"מ כיון דאין שמו עליו הוי כמאן דליתי'

ואני מתרץ מעולם שיטת ר' ישעי' המובא בח' מהרי"ט ח"ב חאו"ת דל"א דשיל"מ ל"ב בדבר שהוא נמות ואינו עומד בעין וראיתי מי שתמה עליו מגמ' דיבמות (דף פ"ב) בחחיכות בחתיכות דמיירי שם בנימות ואפ"ה אמר ר' אשי התם דהוי דשיל"מ ול"ב ולא דתי לה התם אלא משום דלכהן משרי שרי ולישראל לעולם אסור ול"א משום דנמוח. ועי' כו"פ

ונ' דגם שיטת ר"י הוא כרש"י ומש"ה כל היכי דנמוח הוי כמאן דליתי' ול"ש לומר עד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר כיון דאין שמו עליו ל"ת אכלהו באיסור כלל. ור"א דאמר דבכה"ג חשיב דשיל"מ משום דלכהן שרי ע"כ דלא ס"ל סברת רש"י אלא כסברת ר"ן דמש"ה דשיל"מ ל"ב משום דהוי היתר בהיתר ומש"ה הכא דלכהן משרי שרי הוי היתר בהיתר דכל שיש היתר לשום בר ישראל חשיב שם היתר והגמ' דדחי לה ואמר הא דר"א בדותא היא ס"ל דהטעם הוא כרש"י משום דעד שתאכלנו וא"כ ל"ש לומר משום דזה יכול לאכלו בהיתר מש"ה לא בטל לזה כיון דס"ס הישראל לעולם לא יוכל לאכלו בלא ביטול מש"ה אה"נ לר"א אפי' בנמוח הוי דשיל"מ ול"ב וס"ס למסקנא דדחינן טעמא דר"א נקטינן דנמוח לא הוי דשיל"מ ובטל שפיר דל"ש עד שתאכלנו

ומתורץ בזה קו' היש"ש שם שהקשה הא גם לכהן הוי דשיל"מ בכהן טמא דהשתא אסור ולכשיטבול יהי' מותר. ולפמ"ש ניחא דס"ס לפי מה דדחינן הטעם דהיתר בהיתר אלא משום דעד שתאכלנו שוב לא הוי דשיל"מ משום דנמות

ובמחלוקתן של הגרעק"א סי' ק"ב עם המק"ח תמ"ז סק"ח בקמח בקמח שאחר שנתערבו נדר ממנו אי הוי דשיל"מ דלדעת הגרעק"א כמון דבשעת חלות האיסור הוא מעורב ל"ש כאן דשיל"מ. וכבודך תמה מדברי שבולי הלקט דסי' שי"ח סס"ט באם נתן מלח בשבת בכ"ר דמותר דהמלח בטל קודם שנתבשל דהתם ג"כ בשעה שנעשה איסור כבר הוא מעורב. תימה שלא ראית שהם דברי גליון רש"א במקומו שם

אבל לפענ"ד אין זה דמיון להתם. דלכאורה יפה הקשית על דברי הש"ל הנ"ל למה בטל המלח קודם שנתבשל הא הוי היתר בהיתר הגם דהש"ך כ' בסי' צ"ט סקכ"ב דהיתר בהיתר בטל עדיין צ"ע עפ"י מ"ש הפמ"ג שם דמב"מ היתר בהיתר ל"ב

אך באמת כוונת השבולי לקט מבוארת היטב דהא שם במלח בתבשיל ל"ש דשיל"מ דהא הוא מבשא"מ ולא שייך חשש דדשיל"מ אלא משום שהוא נ"ט וקיי"ל כל שנותן לתקן הקדירה הוי כמב"מ וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ב סק"ו ומש"ה הי' ס"ד דהמלח הוי כמב"מ ויאסר הקדרה משום דשיל"מ וע"ז שפיר כ' הש"ל דהוי זוז"ג דהיינו דהמלח עוד קודם שנתבשל נתבטל טעמו בהמלח הראשון ממילא לא הוי לטעמא עביד וא"כ הוי מבשא"מ ול"ש שוב דשיל"מ וממילא כשיתבשל לא יאסר וא"כ אין זה ענין כלל לקמח בקמח דהוי מב"מ גמור ולא נחלקו רק מפני שנולד האיסור בתערובות כדינו של המרדכי שבת (דף פ"א) בגיגית המובא בא"ת ש"כ ס"ב אם מינו הי' ניכר בפ"ע אלא שהאיסור נולד בתערובות וס"ס אין זה ענין כלל להך דש"ל

אך מ"ש בשם גדול א' שחדש דאם נתנו מים בשבת לקדרה דבטל בשאר הרוטב ולא מקרי דשיל"מ משום דהאיסור מתחיל בשעת הבישול ונקרא נולד בתערובות

א"י מה קאמר אי במים בבשר הא במבשא"מ מעיקרא דדינא ל"ש דשיל"מ ומה נ"מ הא בטל הוא ואמרי' בי' ג"כ סלק את מינו כמי שאינו. ואי במים במים דהוי מב"מ הא ל"ד למלח דדוקא במלח דקודם שנתבשל נתבטל דמלחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. אבל מים דנתבשל תיכף וכמש"ל בשם החוו"ד דהלחלוחית מתבשל תיכף א"כ שפיר הוי דשיל"מ ול"ב. וביותר למש"ל בטעמו דש"ל דהתם במלח הוי משום דהוי מבשא"מ עם התבשיל

ולפענ"ד דמחלוקת הגרעק"א עם המק"ח נ' דתלי בשיטת התוס' מעילה (דף כ"א ע"ב) ד"ה פרוטה דהקשו דליבטל האי פרוטה ברוב והכ"מ פ"ז מה' מעילה תי' לקו' זו דהוי דשיל"מ והתוס' נ' דלא ניחא להו לומר דהוי דשיל"מ משום דלא הי' ניכר האיסור קודם ואה"נ הכו"פ סי' ק"ב תמה על הכ"מ בזה ודעת הכו"פ יש לומר דס"ל כדעת המק"ח דדוקא בגיגית דאף מהותו לא הי' ניכר קודם התערובות אבל המטבע שהיתה ניכרת בפ"ע אלא שאיסורו לא הי' ניכר קודם בזה ל"ש דינו של המרדכי: