דברי יששכר קטז

אמרו שני פעמים בחמין אדרבה הרי אמרו שם אי כתיב מורק ומורק ה"א תרי זימני מורק וכו' ס"ס משמע דהשתא לא בעי שני פעמים

ותי' כ"ת עפ"י דברי הר"ן פ' השוכר דמש"ה שבר הכ"ח ומגעיל הכלים שבמקדש אף דלעולם כשנעשה נותר הוא נטלפ"ג משום דהבליעה בעינו אינו פוגם ע"כ צרי, לבערו דכשהוא בלוע בכלי הוא נותר ולפ"ז כשמורק בחמין להוציא בליעת הנוחר מהקדירה נעשה פגום ושוב אפילו כשנבלע אח"כ הנותר בהקדרה הוא פגום מש"ה סגי במריקה בפעם א' עכ"ל כ"ת

ואני מסתפק דלפי הנראה מכוונת כ"ת כשהגעילו הכלים היו כבר פגומים מש"ה מחשיב ליה כהיתרא בלע. במחכ"ת זה אינו דא"כ למה הקשו בתוס' סוף ע"ז ד"ה בת ובר"ן שם על רש"י ז"ל דס"ל לינת לילה פוגמת הרי כשנעשה נותר הוא פגום והא גם לדידן קשה כיון דעכ"פ מעל"ע ודאי פוגם לישהיני' עד אחר מעל"ע ואז יהיו פגומים ולמה נשברינהו. אע"כ כמ"ש הר"ן דלמ"ד מעל"ע פוגם ניחא דכבר הי' עלי' חיוב שבירה והגעלה קודם שנעשה פגום. וא"כ הגעילו כל הכלים קודם שנעשו פגומים והדק"ו לדוכתא דהי' צריך שני פעמים

ופשוט משמע כונת הר"ן דאסור להשהותו עד שיהא פגום דכמו דאם עשה נותר צריך לבער הטעם מן הכלי משום והנותר באש תשרופו ה"נ אסור להשהותו עד שיהי' נוחר משום לא תותירו ממנו עד בקר למ"ד דטכע"ק דאו' ורק לרש"י באה לעולם הפגימה קודם שנעשה נותר אבל לדידן צריך להגעילו קודם שנעשה נותר ואז עדיין לא הוי פגום

אך ס"ס לק"מ דכיון שמגעילו קודם שנעשה נותר א"כ הוא עדיין היתר שוב חשיב היתרא בלע ובכה"ג נ"ט בר נ"ט שרי והוי כמו שמגעיל ע"פ קודם חצות וא"צ שני פעמים

ואף דלפי מה שאמרו בגמ' יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה משמע קצת דאם כשרה תאכל כחמור שבה הוי דינו כמו אם פסולה תפסל דכמו בזה אמרי' נ"ט בר נ"ט אסור כמו כן בזה. לא כן דא"כ למאן דיליף טכ"ע מיקדש נימא גם מבשר לחלב נ"ט בר נ"ט אסור דיליף מהתם אע"כ דדוקא במה שיש כבר עליו איסור הוא דאמרי' כן ולא במה שאיננו עוד איסור אלא שעתיד להיות נאסר

ואפשר קצת לומר דמדויק כן בלשון הגמ' שאמרו יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה. חדא למה להם להאריך כ"כ הי' די לאמור יקדש להיות כמוה. וגם דיותר תמוה דודאי נותר בקדשים אינו שכיח דכהנים זריזים הם הו"ל בתחילה להקדים אם כשרה תאכל כחמור שבה דהיא מילתא דשכיחא ואח"כ לנקוט מילתא דל"ש. אע"כ דמתחלה נקט אותה דשייך בה כל מילי דפסול דאם פסולה תפסל אפי' נ"ט בר נ"ט. ואם כשרה תאכל כחמור שבה דוקא נ"ט קמא. וממילא מתורצת קו' כ"ת

ואך בודאי אני מקיים דברי כ"ת דאם אירע שהגעילו אחר שכבר הי' נותר שוב הוי פגום ושוב הוי ג"כ היתרא בלע. וס"ס ממנ"פ ל"צ שתי פעמים דקודם שהי' נותר הי' היתר ואתר שהי' נותר שוב הוי פגום

ועי' תוס' זבחים (דף צ"ז) ד"ה ממתין דכ' דאינו מגעיל הכלים עד אחר שנעשה נותר וברמב"ם פ"ח מה' מעשה הקרבנות הי"ד משמע מפורש דמגעילן קודם שנעשה נותר ונ' דאה"נ זה טעמו של הרמב"ם דפסק דבשאר קרבנות אפי' כ"ח א"צ שבירה ודי במריקה ושטיפה. ודוקא בחטאת הוא דצריך שבירה משום דאוסר במשהו היינו דלשיטתו דמגעילם בשעה שהוא עדיין היתר לעולם הוי נ"ט בר נ"ט ומותר אפי' בכ"ח. דהוי כדעת בעל העיטור והרשב"א המובא בטוי"ד צ"ג וכמ"ש הב"י שם דכיון דהגעיל הכלי חרס לא נשאר אלא טעם קלוש ולא חל עלי' שם איסור אבל לשיטת הסוברים דמגעילן אחר שנעשה נותר ודאי דלעולם צריך שבירה. ועי' תוי"ט זבחים פי"א מ"ז

ויש קצת לומר דהתוס' לשיטתייהו שכ' בפסחים (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ר"א דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו מש"ה ה"נ בנותר כיון דדעתו להגעילו מותר לו להשהותו עד שיהי' נותר והרמב"ם לשיטתו דגם שם אוסר ה"נ ס"ל דאסור לו להשהותו בכלי עד שיהי' נותר

בדברי הב"ח שכ' טעם לבדיקת סכין של שחיטה משום ברכה לבטלה. הנני לכתוב לכ"ת את הנלפע"ד על קו' הש"ך סי' ב' סק"י מדברי הגמ' (דף י"ז ע"ב) מנין לבדיקת סכין מה"ח שנאמר ושחטתם בזה משמע דלאו משום ברכה לבטלה: נראה דדברי הב"ח נכונים דבאמת טעם הראשון משום שמא לא יבדוק לגמרי לאחר שחיטה הוא דוקא אליבא דידן דקיי"ל נאבד הסכין כשר ממילא כיון דיוכל להיות שיאבד הסכין או שישכח מלבדקו אחר שחיטה ויאכלנו מש"ה הצריכו לבדקו קודם השחיטה. משא"כ לר"ה וכמ"ש הר"ן בפי' דברי ר"ה דס"ל נאבדה הסכין אסור לאכלה א"כ ק' שוב בדיקה קודם השחיטה ל"ל כיון דס"ס אם לא יבדוק אח"כ אסור לאכול ע"כ אנו צריכים לומר טעם אחר לבדיקה הראשונה משום שמא יהי' ברכה לבטלה. וזה עיקר הטעם לר"ה והא ודאי משמע לי' דגם לר"ה צריך בדיקה תחלה וקאמר שפיר הטעם משום ברכה לבטלה. ומש"ה קאמר ר"ה סתם השוחט בסכין ונמצאת פגומה דסתם סכין מיירי בבדוק. משא"כ החם בגמ' (דף י"ז ע"ב) דהתם ר' חסדא הוא דאמר לה ור"ח לשיטתו דס"ל אפי' שבר בה עצמות ג"כ מותר לדידי' ל"צ לומר משום ברכה לבטלה רק משום שמא ישכת ולא יבדקנו ויאכלנו וקאמר רמז לזה דחיישינן לה שמא ישכח שנא' ושחטתם בזה: דברי הדוש"ת באה"נ. סימן ע

לכבוד הרב החריף ובקי החסיד וי"א כו' בש"ת מ' אלעזר גוטמאן נ"י מו"צ דק' זוואלין

בדבר השאלה בבצלים שנתבשלו עם שומן ותחב בהם כף חולבת אב"י אם אמרי' בי' מיחליא לשבח ודאי דצריך שיהי' השומן רוב וכל זמן דליכא רובא המתבשל עמו נקרא דבר חריף כמ"ש ברמ"א צ"ה סס"ב ואין כאן ס' רק היכי דהוי שוה בשוה דלפי המבואר ברמ"א משמע דוקא רובו דבר חריף הא שוה בשוה מותר ומל' הרמ"א סי' קכ"ב והוא ג"כ בת' רשב"א תמ"ט דכ' דפלפלין דבר מועט היא משמע הא שוה בשוה עדיין מיחליא לשבח

ומה שנתבשלו הבצלים פשוט לפי הנראה מת' מקום שמואל ופנים מאירות המובאים בפתחי תשובה משמע דדוקא בנתבשלו מקודם אבל באותו הבישול של עכשיו אמרי' דמיחליא לשבח

ואי דקשה מתי מיחליא הרי כשמקבל טעמו והרי אז כבר הוא נתבשל ובטל חריפותו, י"ל דמפליט ומבליע הוא קודם שנתבשל ואז מיחליא לי' לשבח ואח"כ הוא שנמחק או דמתחלת הבישול הוא דבר חריף ואח"כ כשמתבשל לגמרי הוא נעשה מתוק

אך המעיין בגוף התשובה בפנים מאירות שם יראה דדעתו ז"ל דאפי' באותו בישול בטל תריפותו דכ' זה לתרץ קו' הידועה למה אמרו בגמ' גיעולי נכרים חדוש הוא דאפילו פגום צריך הגעלה והא מן הדין צריך הגעלה שמא יבשלו בו דבר חריף וע"ז תי' דבבישול לא הוי דבר חריף

אך באמת דעת רוב הפוסקים אינו כן כמבואר בסי' צ"ה ס"ב ברמ"א וסי' ק"ג ס"ו וסי' קכ"ב ס"ג ברמ"א