דברי יששכר קיג

לא להתיר ולא לאסור מנלן שלא לאכלה. אך ודאי מי זה ימלא ידו לשנות מדברי רמ"א

אמנם בהא דמסורת צ"ע טובא היכי שהמסורת הוא על אותו העוף ויש מקרה שקרה בו איזה שינוי צ"ע אם זה הוא ג"כ בכלל המסורה או נימא כיון דזה משונה קצת אינו בכלל המסורה

ונלפע"ד דהא ודאי דהא דאמרו שכן ונדמה לרבנן לטמא וכן לר"א שכן בלבד דה"ה לטהר ג"כ כן. וכן אמרו מפורש בגמ' (דף ס"ה) שכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור כמאן כר"א ולרבנן שכן ונדמה בעינן משמע דג"כ לטהר חשיב סימן מובהק

וכ"כ בח' דברי חיים ח"ב חיו"ד ח' מ"ח בשם הר"ן ור' ירוחם

ומשמע בגמ' דאפי' יש ביניהם כמה חילוקים אעפ"כ אמרי' שהוא מינו. דהא אמרו בגמ' להביא את הסנונית לבנה וידוע שהעורב הוא שחור וזו היא לבנה ואעפ"כ אסרו ר"א

והנה באמת יש לעיין דבגמ' לא אמרו שום טעם למה אסרו ר"א וגם ברש"י יש לדייק דבזרזיר כ' דהעורב אין לו זפק, ובסנונית לא פי' כלל טעם המתירין וטעם האוסרים. ונראה דהנה ברש"י ד"ה וה"מ כ' ונ' שכל עוף הנותן רגליו על האוכל וכו' וכן דרך העורבים הגדלים בבתים וכו'. ולכאורה מאי בעי רש"י הכא דכבר פי' לה במתני'. וגם מאי נ"מ שכ' סיפור זה בעורבים. אך נ' דכוונתו לתרץ קו' תוד"ה והוא שהקשו למה אמרת עוף הבא בסי' א' טהור והוא דלא דרס דלמא הוא עורב דהא יש לו ב' סימנים ע"כ פירש"י לומר דעורב הוא דורס וזה דלא דרס אינו עורב

אך עדיין יקשה על רש"י כיון דפי' לעיל בד"ה מפני שהעורב אין לו זפק מדאכלו את הזרזיר מפני הזפק וא"כ מדאכלו את הסנונית מפני שקרקבנו נקלף ע"כ שהעורב אין קרקבנו נקלף. וכיון דאמרת שהעורב הוא דורס א"כ אין לו רק סימן א' טהרה אצבע יתירה ולמה אמרו לעיל דהעורב יש לו ב' סימנים

ע"כ נ' לומר דבר חדש דהעורב הוא דורס כנוסח רש"י שנותן רגלו על האוכל אבל לר"ת דס"ל דורס ואוכל מחיים ודאי דעורב אינו עושה כן א"כ ר"ת לשיטתו כ' דאינו דורס א"כ י"ל שפיר דאה"נ בזה נחלקו ר"א וחכמים ר"א ס"ל דהעורב הוא דורס והעורב קרקבנו נקלף בסכין ולא ביד ומדס"ל דהעורב הוא דורס וקבלה היתה להם דהעורב יש לו ב' סימני טהרה ממילא נולד לר"א קולא דקרקבנו נקלף בסכין הוה סימן טהרה ממילא משום זה החמיר בסנונית נהי דקרקבנו נקלף ביד ס"ס לר"א אין נ"מ כיון דגם בסכין חשיב קרקבנו נקלף

והחכמים פליגי על ר"א דהעורב אינו דורם וממילא קרקבנו נקלף בסכין לאו כלום הוא דא"כ יהי' לו ג' סימני טהרה וממילא אכלו את הסנונית דקרקבנו נקלף ביד לאו מינו דעורב הוא

ומש"ה אמר אמימר שפיר עוף הבא בסימן א' טהור והוא דלא דריס ואינו חושש שמא הוא עורב דאמימר לטעמי' דאמר תיכף לקמן הלכה כר"א

ובשמנה עופות דאיבעיא להו דקרקבנם נקלף בסכין אה"נ דאיבעיא להו אי הלכה כר"א או כחכמים. או אפי' תימה הלכה כר"א דלמא רק לחומרא ולא לקולא

ויש עוד לומר במחלוקת הסנונית דאולי הסנונית הוא להיפוך מן הזרזיר שאינו שכן עם העורב אלא שנדמה לו ולר"א כמו דמטמא בשכן לחוד ה"נ בנדמה לחוד ולרבנן דבעי תרווייהו ה"ה בנדמה לחודי' אינם מטמאים

הן אמת דהא גופא צ"ע טובא לרש"י דהעורב הוא דורס למה ל"א אנשי כפר תמרתא שביהודה ואנשי גליל העליון שאכלו את הזרזיר ואת הסנונית מפני שאינו דורס והא זה עיקר הסימן. וצ"ע

ולתוס' דס"ל דסימן הדריסה היא שדורס ואוכל הברואים מחיים קשה שוב קו' התוס' ד"ה כל דמנא להו לרבנן וכי קניגי או בליסטרי היו וכו' ותי' דנח מסר להם אותו הסימן שאין עוף טהור דורס. בשלמא לרש"י ניחא אבל לר"ת היכי מצי למיקם עלה דמלתא והא לא הניחו לו בתיבה להמית ברי' והא כתיב לחיות זרע ע"פ כל הארץ וכבר כ' הר"ן דמה שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים מחיים אין זה דרוסה א"כ להמית ברי' ודאי לא הניחו לו. ומנין ידע זאת נח. וצ"ע גם לתוס'

ב"כ וב"כ מתבאר מדברינו דאף שהוא חלוק כמ"ש דהסנונית לבנה היא אעפ"כ אם הי' שכן ונדמה הי' נחשב לעורב א"כ ה"ה להיפוך לטהרו ה"נ דכוותי' ועי' חידושי רמב"ן חולין שכ' דודאי אם היתה הסנונית לבנה לגמרי לא היתה בכלל עורב כמ"ש אם תמצא עורב לבן וכו' אלא שהסנונית היתה לבנה במקומות מיוחדים על הכרס וכדומה מש"ה לא הוי חלוקה מעורב אף שיש שינוי באברים מיוחדים

עוד יש ראי' מדברי הגמ' ב"ק (דף נ"ה) אווז ואווז הבר כלאים זה בזה אילימא משום דהאי אריך קועי' והאי זוטר קועי' אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהאי אלים קועי' והאי זוטר קועי' ה"נ דהוו כלאים זה בזה אלא אמר אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים ר"פ אמר הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא

והנה בפשוט יש לדייק מה חידש אביי במ"ש זה ביציו בחוץ וזה ביציו בפנים מה נ"מ בין זה לאריך קועי' ולכאורה יש מקום לומר דאביי הוסיף על מה שלמעלה ממנו היינו שגם זה יש בו היינו משום הקועי' ומשום ביציו דהוו צירוף סימנים ור"פ הוסיף עוד יותר דגם זה יש בו דטעונה חדא ביעותא בשיחלא וכו'. ובאמת ברא"ש שם הזכיר שני הסימנים דאביי ודר"פ יחד משמע דמשום שניהם הוא דהוו כלאים. ובפלפולא חריפתא שם פי' דזה הסימן בזכרים וזה בנקבות אבל ברמב"ם וש"ע לא הזכירו אלא סימן דאביי דזה ביציו בחוץ וזה בפנים משמע דדי בסימן א' לחלק ביניהם. וקשה אה"נ מ"ש. וע"כ דקים להו לחכמים דסימן דקועי' אינו סימן כלל

ובחולין (דף ע"ט) אמר אביי עבי קלי' בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ר"פ אמר רברבן אודני' וזוטרא גנובתי' בר חמרא זוטרן אודני' ורבה גנובתי' בר סוסיא אמר לי' ר"א לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי

וידוע מה שהקשה הנוב"י מה"ת ת' נ"ח וס"ו עמ"ש שם בגמ' ש"מ סי' דאו' והא הכא הוי צירוף סימנים ולכו"ע הוי דאו' ועיי"ש שתי' דשני הסימנים דאודני' וגנובתי' הוו סימנים קלים ביותר ושניהם לא הוו אלא חד סימן אמצעי לחוד וס"ל לר"פ דדי בסי' אמצעי ע"י צירוף ואביי ס"ל דצריך סי' אמצעי בלא צירוף ור"א דאמר עיין בדדמיין להדדי היינו דס"ל דסגי בראיית העין לחוד היינו סי' דר"פ דסי' אמצעי ע"י צירוף סגי

ואני מוסיף בה די"ל דאה"נ דאביי ס"ל דצריך סי' מובהק ושמיעת הקול הוי כמו טב"ע דקלא והגם דהוי בבהמה עכ"פ עדיף מסימן, וכמ"ש בחולין (דף צ"ו) טב"ע עדיף מסימנים ור"פ דס"ל דדי בצירוף הגרועים דהוי כסימן אמצעי והחם בב"ק דאמר אביי זה ביציו מבחוץ אזיל לטעמו דהוי סימן מובהק דהוא סימן הנראה תמיד לעין ור"פ לטעמי' אינו מצריך סימן מובהק כ"כ. ור"א דאמר בחולין עיין להנך דדמיין להדדי וכמ"ש רש"י באזנים וזנב ס"ל כר"פ ומש"ה אמרו שם ש"מ סי' דחו'. וניחא דהרמב"ם שם פסק כאביי ולא כר"פ אף דהוא בתרא משום דאזיל לשיטתו דסי' דרבנן ואפי' להחמיר וס"ס לחייב משום כלאים בעי שיהי' סימן מובהק וה"נ בחולין פסק דצריך לעיין בשלשתן קול ואזנים וזנב וכן בש"ע רצ"ז ס"ט העתיק ג"כ שלשתן קול ואזנים וזנב

ועיין ירושלמי פ"ח דברכות ה"ה כל שאזניו קטנות אמו סוסי' ואביו חמור גדולות אמו חמורה ואביו סוס אלמא שסימן זה לחוד די. ס"ס בגמ' דידן לא משמע כן

וכן בב"ק (ד"פ) הזכירו שני סימנים לענין תולדת הסנאים קטיני שקי ורעיא ביני ורדיני מצד רגליהם ומצד מקומם אפי'