דברי יששכר קיא

וקודם שמבליע נעשה צונן אבל ברותח גמור ודאי שמפליט ומבליע ג"כ וס"ס אין כאן ההיפוך מבמליחה אלא שכח הפליטה בא קודם כנלפע"ד

בקו' של כ"ת עמ"ש הר"ן בפכ"ה בשם ר"ת לדייק שהכרם מחזיקין בו דם מדאמרו בבהכ"ס דאם לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וא"כ קשה למה בכרס ודקין דקיי"ל דאין מחזיקין באדם ואפ"ה פסק המחבר בשם ת' הרשב"א דהוי ג"כ דינם כמו בבהכ"ס דאם לא נמצא עליו דם מותר

לפענ"ד אין כאן קושיא דהא הר"ן כ' שם דלאו ראי' הוא דמיעוט דם יש בו ואפ"ה אין מחזיקין בו דם, ור"ת ז"ל שכ' לראי' זו אפשר דס"ל דאה"נ בקבה אפי' לא נמצא עליו ק"ד טרפה ואין כאן קושיא רק על הרמ"א דהסכים להחמיר בבהכ"ס אולי גם בקבה מחמיר אפי' באין עליו ק"ד ומה שלא הגיה שם בסי' מ"ח ס"ו משום דלדידן עתה אין נ"מ דקיי"ל לעולם היכי דניכר מעל"ע טרפה אפי' בבהכ"ס אפי' לא נמצא עליו ק"ד

מ"ש על חקירת פמ"ג בסי' ל"א ססק"א בשפ"ד אם מועיל שהיי' יב"ח בעוף דממסמס קועי' דמא אי נימא ס' מיעוטא לחזקה דהוי ס' נבלה דתמוהין דבריו מדברי הש"ך סי' כ"ג ס"ק י"ט שכ' מפורש דהיכי דליכא למיחש לתקלה ישהנו

ידוע שכבר עמדו בזה האחרונים. אבל לפענ"ד דל"ד כלל להתם דהתם קאי הש"ך על דברי הרמ"א שכ' שם דהמנהג להטריף הכל אפי' לא שהה רק במיעוט קמא דקנה ואסור למכרו לעכו"ם אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו וע"ז הוא דכ' הש"ך דישהנו דהתם מדינא מותר וא"צ בדיקה כלל כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' שחיטה ד"ו וכמבואר בלח"מ שם. אבל בדין זה שכ' שם המחבר בשחט העוף סתם ושהה בו שהוא דין המבואר ברמב"ם שם ד"ח דהוי בכלל ממסמס קועי' דמא יש לומר דלא מהני שהיי'

אך באמת בגוף הדין נ' ודאי דמהני יב"ח אפי' בממסמס קועי' דמא מדאמרי' בגמ' (דנ"ג ע"ב) בשרקפא דס' דרוסות וכ' רש"י שם בד"ה שרקפא שנכנס הנץ ביניהם ואמרו שם בגמ' ולשהינהו יב"ח ומ"ש דאתי בהו לידי תקלה כ' רש"י לפי שהן מרובות אבל בחד ודאי דמהני שהיי' יב"ח אפי' לכתחלה ובדיעבד ודאי דקיי"ל כן להלכה דמועיל שהיי' יב"ח ולמה לא ניחוש דילמא נדרסה נגד הושט ובדרוסה אמרי' דסופו לנקוב וא"כ הוי כי האי דממסמס קועי' דמא משמע דמועיל שהיי' אפי' בכה"ג

אך יש לדחות קצת ולומר נהי דדרוסה לפעמים סופה לנקוב כמ"ש רש"י (דנ"ג ע"ב) ד"ה צריכא אבל הא קשה דא"כ למה חשבינהו בתרתי דרוסה ונקובה במימרא דעולא (דמ"ג) שם וע"כ כמ"ש התוס' (דמ"ב) ד"ה דרוסת הנץ ששורף וסופה למות ולפ"ז י"ל דאה"נ דאינו מנקב ובודאי הוא כן, דלא אשכחן אפי' לדעת הסוברים דנקובת הושט הוי נבלה לומר דדרוסה במקום הסימנים שתהי' נבלה וע"כ דדרוסה לאו נקובה הוי

אמנם מזה יש ראי' מדברי התוס' (דכ"ח) בד"ה אתא דהקשו מאי נ"מ אי כלבא או שונרא הול"ל דהא יש נ"מ טובא דאי שונרא מועיל שהיי' יב"ח ובס' קניא דהוי ס' נקב אינו מועיל שהיי'. וע"כ דגם בס' נקב מהני שהיי'

וגם בדעת רש"י הנ"ל נהי דכ' דדרוסה סופה לנקוב י"ל דמש"ה לא חשיב לה בחדא דדרוסה נהי דסופה לנקוב מ"מ בסימנים לא הוי נבלה אפי' למ"ד נקב הושט הוי נבלה. דהא קיי"ל לעולם כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי מש"ה ראוי לומר דלא הוי כנקוב אלא לענין טרפות דתלוי בחיות ס"ס אינה חי' יב"ח ומה בכך שעדיין לא נקבה ס"ס סופה לנקוב ותמות. אבל לענין נבלה כיון דעדיין לא נקבה ול"א כל העומד לאו נבלה הוי ומש"ה חשבינהו בתרתי

ונלפע"ד במה שחקר הפמ"ג בסי' ל' בשפ"ד אי חשבינן יב"ח משעה שנעשה הריעותא או משעה שיולד הטרפות דלפי מה דאמרי' דל"א כל העומד וכו' והוא רק משום שאינה חי' א"כ ראוי רק לחשוב משעה שלא תוכל לחיות יב"ח

אך יש אחרונים ז"ל שכ' דבדבר שנעשה ממילא אמרי' כל העומד וכו'. אמנם יש להקשות ממ"ש התוס' חולין (דף י"א) להקשות מנלן למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא משום דפרה בת שתים והיא נולדה כשרה ואזלינן בתר חזקה. ולפי דבריהם ז"ל דילמא נולדה בטרפות כזו שסופה להטריף ובכה"ג היא טרפה אפי' אם חייתה יב"ח אך י"ל כמ"ש הצ"ץ בתשובה דאם נולדה כך אה"נ דכשרה. ודוקא אם נעשה אח"כ כן

ובלעדי זה יש לתמוה בדברי התוס' על פי דברי הרשב"א בת' צ"ח דיתר רגל יוכל להרבות כחול ימים עם יתרונו. וצ"ע

ונראה קצת לומר דכל טרפות הללו דמשום סופו אינו אלא דרבנן ומש"ה שפיר מקשים התוס' מפרה דמדאו' כשרה היא

והי' מקום ליישב דעת הרמב"ם דס"ל נקובת הושט הוי נבלה מחיים עפ"י מ"ש הב"ש בשמו באהע"ז סי' קכ"ד דס"ל לרמב"ם ז"ל כל העומד וכו' א"כ ממילא כיון דושט שנקב לא מועיל לו שחיטה הוי כעומד להתנבל דבין שתמות או שתשחט ס"ס תהי' נבלה וממילא היא ג"כ עתה נבלה משום כל העומד וכו'

אבל באמת לא יתכן לומר כן לפמ"ש הש"ך בסי' כ"ד סקכ"ג דבעיקור ס"ל להרמב"ם דהוי טרפח וקיי"ל שם בסי' כ"ד סט"ו דאין השחיטה מועלת לו אלמא דל"א בכה"ג לענין זה כל העומד וצ"ע: דברי ידידו דוש"ת. סימן סו

ראיתי לבאר בדבר התרנגולים שצוארן ערום בלא נוצות ושכיחים בין תרנגולים שלנו ובפה בענדין היו מתירין אותם ונתעורר לפני ערעור ע"ז. והנני לכתוב הנלפע"ד בזה

(בחולין דף ס"א) בתוד"ה מה נשר חולקים על רש"י שכ' והאי אף לא מרבה אלא מין נשר א"כ לרש"י כל עוף הבא לפנינו בד' סימני טומאה הוא מין נשר. והתוס' חולקים וס"ל דהוא מין אחר לא מאותן כ"ד עופות האמורים. וכן שנו התוס' לקמן (דף ס"ג ע"ב) בד"ה עופות ובד"ה ודילמא

ולכאורה אין מובן נ"מ הפלוגתא בזה כיון דס"ס הוא טמא. אך ע"כ אין כאן הפלוגתא אלא לענין התראה דאם התרו בו משום עוף אחר אינו לוקה וכמ"ש בגמ' שבת (דף קל"ח) משום מה מתרינן בי' ואפי' לדברי התוס' שבת (דע"ג ע"ב) ד"ה משום דא"צ להתרות משום אותה מלאכה אבל ס"ס אם התרו בו משום דבר אחר לא הוי התראה דבבור הוא שהוא מלעיג בו וא"כ ה"נ לרש"י אם התרו בו משום נשר לקי ולתוס' אינו לוקה וצריך להתרות בו רק משום עוף טמא סתם

והנה יש לתמוה עפ"י מה דאמר ר' אליעזר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אעפ"י שהם אכלו אותו מפני שיש לו זפק והעורב אין לו זפק וכמ"ש רש"י בד"ה מפני והתוס' בעצמם בד"ה כל שכ' וגם מתוך ההלכה יש לברר וכו'. א"כ חזינן דסובר ר"א דאעפ"י שאינו דומה לו בסימניו אעפ"כ יכול להיות שהוא ממינו ובגמ' אמרו הלכה כר"א. א"כ למה מאנו בתוס' לומר שהוא מין נשר כיון שדומה לו בד' סימני טומאה ומה בכך שאינו דומה בדמותו ס"ס יוכל להיות ממינו כמו