דברי יששכר קי

גם יש לחלק ולומר דהכא ליכא חזקת איסור כל כך. דהרי כל בשר מותר לאכול באומצא דהוי דם האברים שלא פירש אלא דאיכא רק חזקה שאם יבטלנו יאסר וגם לזה יש עצה שאם יחלטו או יבשלנו בחמי טבריא יהי' מותר

וחזקה שאם יבשלנו יאסר תליא בפלוגתא דגמ' יבמות (דף ל"א) אי בכה"ג הוי חזקה וס"ס ל"ד להאי דחבר שמת דהתם הוי חזקה אלימתא

ויותר נראה דממקום שהשעה"מ הקשה על הט"ז משם עוד ראי' לדברי הט"ז דאה"נ גם שם בחבר שמת לפמ"ש שם רש"י בד"ה ודאי טבילי דהוי חזקה דאתיא מכת רובא דרוב חברים מעשרים וא"כ הוי רובא וחזקה רובא עדיף ואיך ס"ד דלא ניזיל בתר רובא

וליכא למימר משום דהוי רוב התלוי במעשה דהא רבא הוא דאמר לה ורבא ס"ל בבכורות (ד"כ) דאין נ"מ בין רוב התלוי במעשה או לא. וע"כ כמ"ש התוס' יבמות (ד' ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא דטעמא משום דהוי מיעוט המצוי ובכה"ג חיישינן. ובאיבעית אימא דהתם דהכא ודאי הוא כמ"ש רש"י חזקה ודאי על כל החברים דמעשרים עכ"פ למה לא נימא דילמא שכת מלעשר הא עכ"פ אדם עלול לשכחה. וע"כ צ"ל כיון דעכ"פ לא הוי מיעוט המצוי ממילא אזלינן בתר רובא. אך כ"ז ניחא לרבא דל"ל דרובא דתלוי במעשה גרע משאר רוב. אבל לרבינא דבכורות שם ודאי גרע וקשה על הרמב"ם דפסק להלכה בפ"י מהל' מעשר ה"ב דהרי הן בחזקת מתוקנים וכמ"ש המל"מ שם דמשמע מדעתו ז"ל דאפי' אם הם בודאי בחזקת חיוב ג"כ אמרי' דהם עתה בח' מתוקנים. וקשה הא הוי רובא דתלי במעשה. ואפי' אי נימא דהוי ודאי למה לא ניחוש שמא שכת. וע"כ צ"ל דשכחה הוי לא שכיח כלל ואזלינן בכה"ג אפי' בחר רובא דתליא במעשה. וא"כ אדרבה מכאן סייעתא להט"ז ומיושב קו' הנה"כ עליו

וגם אי נימא כמ"ש רי"ט אלגזי רפ"ג דבכורות בד"ה והנה מדברי התוס' והרא"ש דמה דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה אינו אלא דרבנן ומש"ה נאמן נכרי מסל"ת. וא"כ לפ"ז פשוט הדבר דחכמים לא גזרו אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מהני כמו דאמרו שם הימנוה רבנן בדרבנן ומהני אפי' רוב התלוי במעשה ומש"ה הכא בדם שבשלו שפיר הורה הט"ז דמותר

וממילא כיון דמעיקר דינא דגמ' מוכח יותר כט"ז. בדינו של ידידי נ"י שהתחילה בודאי לעסוק בזה כיון שעשתה כל הסדר לזה וע"כ אנו צריכים לומר ששכחה וסברה שמלתה. א"כ אדרבא עפ"י מ"ש הנה"כ בעצמו דאין דרך לשכוח מעשה גדולה כזו של מליחת הבשר ממילא אין סברא הכא לומר ששכחה ובודאי מלחה

ודמי למ"ש הש"ך בעצמו בסי' א' בשוחט שנטל קבלה ונמצא שלא ידע דאין מטריפין למפרע דאמרינן השתא הוא דשכח משא"כ אם לא נטל קבלה מעולם יותר נכון לומר שלא ידע כלל משנאמר ידע ושכח. וה"נ דכוותה דבשלמא אם לא הי' לנו ידיעה כלל שעשתה שום מעשה יש סברא לומר דאה"נ יש חזקה שלא נמלח ומה שטועית בדמיונה טעות זה לא נולד עד עתה ולא הי' באמצע הזמן שום השתנות. אבל אם התחילה להדיח אתה צריך לומר דשכחה אז ועתה חזרה ונזכרה ראוי יותר לומר דעתה הוא שנולד הספק בדמיונה וסוברת שלא מלחה ומתחלה עשתה הכל כראוי לה והשתא הוא דאתרעי זכרונה

מ"ש כ"ת על דברי הש"ך ק"ה סקי"ח דאין מלח הבלוע ממקום אחר יוצא בלא רוטב ובחוו"ד שם סקי"ג ובבית מאיר תמהו עליו מדברי התוס' ורא"ש בסוגיא דדגים ועופות דכ' מה דאין אוסרין העופות דבלעי מדגים משום דמשרק שריק משמע הא לא"ה היינו אוסרים והא הוי בלוע וע"כ דאפי' בלוע יוצא בלא רוטב. גוף קושיא זו א"י מה טיבה דילמא אה"נ הא פירושא דדם. משרק שריק היינו דאין בו שמנונית כלל מש"ה אינו יוצא מחתיכה לחתיכה

והנה כ"ת תמה שהחוו"ד סותר עצמו דבסי' ע"ג סק"ג מעתיק לדברי הש"ך. פשוט בעיני דהחוו"ד אינו חולק לדינא על הש"ך אף שצ"ע מדברי התוס' הנ"ל אעפ"כ לא מלאו לבו לחלוק על הש"ך ולמעשה הורה כן

ובדין הכלים שאב"י בס' טרפה אני נבוך למעשה. דמדברי הרשב"א המובא ביו"ד סי' א' גבי שוחט שנמצא שא"י דמפורש דהכלים אסורים משמע אפי' לאחר מעל"ע אף דלא הוי אלא ס' טרפה משמע לאיסור

ואך התם י"ל דשאני דהוי איתחזק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרשב"א לשיטתו דאוסר בדרבנן באיתחזק

ועיין שעה"מ ה' מקואות כלל ו' שם הביא ראי' מהך דיומא (דנ"ה ע"ב) כי אתא ר"ז אמרי במערבא גזרה משום חטאת שמתו בעליו וקשה דהא אי נמי מת בטל ברובא מדאו' ואין כאן אלא איסור דרבנן אלמא דכל כה"ג הוי כס' דאורייתא ומש"ה ג"כ אין להקל לענין הכלים עיי"ש. ולפענ"ד אין ראיתו מוכרחת כ"כ דלאו דבר פשוט הוא דהא דמטבע ל"ב הוי רק מדרבנן דהא בתוס' מעילה (דף כ"א) משמע דהוי דאו' וכמ"ש הכ"מ פ"ז מהל' מעילה ואף שהמל"מ השיג שם ע"ז מ"מ לאו דבר פשוט הוא וכבר הארכתי בזה במקום אחר

גם מדין המבואר ביו"ד נ"ז ברמ"א סכ"א דס' טרפות מותר למכרו לעכו"ם משום דאיסור מכירה לעכו"ם לא הוי אלא מדרבנן מש"ה מקילין בספקו אף דבגוף הספק מחמירינן משום דסדא"ו לחומרא מ"מ לענין איסור דרבנן מקילין לדעת הרמ"א ואף שהש"ך חולק ע"ז מ"מ דעת רמ"א להקל

גם מגמ' שבת (דף ל"ד) לענין בהש"מ באמרו לו שנים צא וערוב עלינו וכו' שניהם קנו עירוב משום דס' דרבנן לקולא ואף דגוף הספק דבהמ"ש הוי ס' דאו' ומחמירינן מ"מ במה שנוגע לעירוב אזלינן להקל. יהי' איך שיהי' לא באת אלא להעיר דאין להפליא על מ"ש הלב"ש בחידושי דינים ליו"ד כלל י"ב להקל בכה"ג והרבה בעלי הוראה נוהגים להקל כן במקום שא"א בהגעלה. וכן מפורש בת' מהרשד"מ ח' יו"ד ת' ל"ת. אך לפי שיש הרבה מחמירין בס' שע"י גלגול הוא דרבנן קשה להקל שלא במקום הפסד גדול. וכבר נשאלתי ממקום אחר בענין דומה לזה ולא רציתי להצטרף להתיר [לעיל ח' ס"ב]

מה שהקשה כ"ח מרש"י חולין (דף ח' ע"ב) שכ' דסכין קשה לבלוע ומ"מ פולט הוא ע"י נעיצה הא לענין מליחה חזינן להיפוך דאין מליחה לכלים להפליט אבל הוא מבליע

הנה בהא דאין מליחה לכלים להפליט דקשה אה"נ מנא להו לראשונים ז"ל לומר מילוק זה. נראה דדייקו מהך דחולין (דף קי"א ע"ב) דאמר רבין אמר ר' יוחנן מליח אינו כרותח ואח"כ אמר אביי הא דרבין ליתי' דהאי פינכא דהוי בי ר' אמי ומלח בי' בשרא וחברי' וכו' מכדי ר"א חלמיד ר"י הוי וכו'. והדבר יפלא אה"נ וכי אמר רבין משמי' דר"י דבר של שקר ח"ו וכל אופן שנוכל ליישב שלא יהי' פלוגתא אליבא דחד אמורא אנו מחוייבים ליישבו וכדאיתא בכתובות (דף נ"ז) ע"כ החליטו הראשונים ז"ל ליישב שני המימרות אליבא דר"י ולומר רק דהא דאמר רבין משמי' דר"י דמליח לעולם אינו כרותח ליתי' אבל מ"מ במקצת דבריו קיימים דהיינו להפליט אה"נ דאינו כרותח אבל להבליע הוי כרותח ומש"ה בהאי פינכא חברי' ר"א

ואף דשמואל סתמא אמר מליח ה"ה כרותח משמע בין להפליט בין להבליע. מ"מ בזה הרי ר"י חלוק עליו דבמקצת דברי רבין קיימים דס"ס לא אמר שקר חלילה משמי' דר"י ולעולם הלכה כר"י נגד שמואל מש"ה פסקינן דאין מליחה לכלים להפליט דבזה מליח אינו כרותח וכ"ז לענין מליחה אבל בשאר רתיחות ודאי דאין נ"מ ויש בה שני הכחות מפליט ומבליע ג"כ אלא שכח הפליטה הוא קודם וממילא בחום כזה שחמימותו אינו גדול כ"כ פולט קודם