דברי יששכר יא

הסיפא דמשנה דאריסין דמשמע שם דגר קורא וע"ז אמר דמיירי בבני, קני ואין הסיפא חולקת על הרישא ואומר אח"כ דאינו כן אלא דמיירי בעכו"ם שבא על בת ישראל דהיינו שאמו מישראל וע"ז אומר כלום הוא מתכוין לאברהם יצוי"ע וכי איוי"ע אבותיו היו פי' אפי' לבני קני. כלום ניתנה הארץ לנקבות א"כ ע"כ דהפי' הוא כמו שאמרו ר"י ור"י בשם רשב"י ואין כאן קושיא אלא שמוכיח שהפי' הוא כמו שאמרו בתחילה

ס"ס הדרן למילתא קמייתא דהלכה ברורה היא דגר מצטרף הוא לתפלה, ובהמ"ז אליבא דכו"ע וכבר נפסקה ההלכה באו"ח נ"ג דיורד לפני התיבה ג"כ, ומצטרף הוא לעשרה לענין קדוש השם בלי שום ס' כלל. דברי הדוש"ת: סימן ג

בדין בגד ד' כנפות שהי' בו שעטנז ועשה בו ציצית אז כשהי' בו השעטנז ואח"כ הסיר ממנו השעטנז אי נימא דהוי תעשה ולא מן העשוי והציצית פסולים וצריך להטיל מחדש

הנה דעת הפמ"ג באו"ח סי' י"ח במשבצות סק"א דהוי תולמ"ה ובהג"ה דרעק"א סי' י' כ' דל"א בזה תולמ"ה דאין הפסול מחמת הציצית עצמן אלא איסור אחר גרם לו. ובקשת ממני לכתוב לך הנלפע"ד. הנה לפי מה דכ' הרמ"א באו"ח תרכ"ו בעשה סוכה תחת הגג דל"א בי' תולמ"ה דהפסול הוא מטעם, אחר וה"נ דכוותי' ואדרבה אפי' להפוסל שם היינו מטעמא דס"ס הרי הסוכה פסולה היא אבל הכא אפי' איכא איסור שעטנז הרי המצוה קיים אלא שעשה איסור מצד אחר ויש לדמותו למ"ש בגמ' עירובין (דף ע"ח ע"ב) פתחא הוא וארי' הוא דרביע עלה מש"ה ל"ח עשוי בפסול ועיין ת' בית יצחק או"ח ח' ב' אות ז' שכ' על דברי תוס' חגיגה (דף ד') ד"ה אלא שכ' דגברא בר חיובא הוא וארי' הוא דרביע עלה שזה דוקא בשבת דהוי רק איסור גברא דהיום אסור ולמחר מותר אבל לא בשאר איסורים ותימה שהרי בגמ' עירובין שם אמרו זה לענין סולם של אשירה דחשיב ראוי וארי' הוא דרביע עלה ועיין, גמ' גיטין (דף ע"ד) דאיפלגו בזה אביי ורבא בע"מ שתאכלי בשר חזיר דלרבא חשיב אפשר לקיימו דאפשר דאכלה ולקיא

ונלפע"ד דדין זה תלוי במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד לענין איסור בל תוסיף דלדעת הרמב"ם פ"א מה' ציצית הט"ו אם הוסיף פסל גוף הציצית ומ"ש בגמ' מנחות (דף מ' ע"ב) הטיל למוטלת כשרה דוקא בנתכוין רק לבטל הראשונה אבל נתכוין להוסיף שתיהן פסולות ולדעת הראב"ד ותוס' ריש התכלת כשרה הראשונה נהי דעבר על איסור בל תוסיף מ"מ המצוה קיים א"כ לדעת הרמב"ם כמו באיסור בל תוסיף ה"ה באיסור שעטנז חשיב עשוי בפסול ולדעת הראב"ד ותוס' כמו בבל תוסיף חשיב שקיים המצוה ה"נ בשעטנז ובכל האיסורים אמרי' המצוה קיים אלא שעשה איסור ול"ח תולמ"ה

ונראה לתרץ קו' השאגת ארי' על הרמב"ם והיא קו' התוס' ריש התכלת, ממ"ש בסנהדרין (דפ"ח) לענין זקן ממרא דליכא אלא תפילין שאם הוסיף גורע למה לא אמרו דאיכא ציצית בהטיל למוטלת ומזה דייקו התוס' דבהטיל למוטלת קיים המצוה וק' לרמב"ם ונלפע"ד דבאמת גם מגמ' דמנחות שם קשה דאמרו הטיל לבעלת ג' דהוי תולמ"ה והקשו מי איכא בציצית תולמ"ה דהטיל למוטלת כשרה ומאי קושיא הכא בבעלת ג' הפסול בציצית עצמן אבל בהטיל למוטלת הרי איסור בל תוסיף הוא ואינו מציצית עצמן. אך נ' מזה להוכיח כדעת הרמב"ם בפ"ג מהל' עירובין הל"ח שם שפסק כמ"ד קמא דעירובין (דף ע"ח ע"ב) שם דאמר אילן מותר ואשרה אסורה דנ"מ בין איסור דרבנן ואיסור דאו' וכיון דכל היכי דאיכא איסור דאו' חשיב אינו ראוי ה"ה הכא נמי מ"ש בעלת ג' מהטיל למוטלת דהא איכא איסור דאו' וצריך ע"כ לומר דיש חילוק בין אינו ראוי לאפשר לקיימו דשם בגיטין (דע"ד) לענין תנאי שאפשר לקיימו קי"ל דאיסורי דאורייתא חשיב אפשר לקיימו ומ"מ אינו ראוי מיקרי וס"ס ל"ק קו' תוס' מהך דסנהדרין (דף פ"ח) דלא חשיב אפשר דמשכחת לה זקן ממרא בציצית בהטיל למוטלת דהא בעירובין שם אמרי אשרה פלוגתא דר"י ורבנן א"כ לר' יהודה אה"נ דאשרה חשיב ראוי אלא דאנן קיי"ל כרבנן דלאו מחיצה היא א"כ ה"ה דלר"י כל היכי דאיכא בל תוסיף ג"כ חשיב ראוי והציצית כשרים ובסנהדרין שם אמרו אליבא דר"י דס"ל עד דאיכא תורה ויורוך ולדידי' לא מצי למימר דאיכא ציצית אכל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"י דאשרה לאו מחיצה היא ה"נ בל תוסיף לא הוי ציצית. וכן נמי יש לומר מטעם אחר דהתם בעירובין אמרו כי אתא רבין אמר ר' אלעזר וכו' אשרה דאיסור אחר גרם לו פתחא היא וארי' היא דרביע עלה והתם בסנהדרין בעל המאמר הוא ר' אלעזר ולדידי' לא מצי למימר דאיכא ציצית. והרמב"ם ז"ל פסק כרנב"י התם כמסקנא דגמ' וכמ"ש הכ"מ שם בהל' עירובין ושפיר פסק אם הוסיף גורע. אבל הראב"ד י"ל דאזיל בשיטת הרא"ש שם דפסק כר"א ור"ח אשרה מותר דפתחא הוא וה"נ הכא ושפיר דייקו דלא פסלינן בציצית

והנה ראיתי בתשו' שואל ומשיב מה"ת ח"ג ת' ק"ל על הקושיא על דברי הב"ח או"ח ל"ב בנמצא דבוק באות כיון דיכול לגרור אף דהיום שבת דהוי ראוי לבילה וק' מדברי הרשב"ם ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) דבשבת דא"י להקנות ולכתוב חשיב אינו ראוי לקנין ומדברי הרא"ש סוף תענית בחל ט"ב במו"ש אינו יכול להשלים ההבדלה דלא הי' ראוי להבדיל במו"ש מצד איסור הצום וכן ק' מדברי הרא"ש פ' מי שמתו סי' ב' באונן במ"ש שכ' דדמי לחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני באמת לפי דברי הגמ' דעירובין הנ"ל דברי הב"ת נכונים להלכה ע"פ דברי הרמב"ם ומחבר דבאיסור דרבנן אמרינן פתחא היא וארי' הוא דרביע עלה ה"נ הגרירה באופן דאין כאן אלא איסור שבות אמרי' דראוי לבילה וכ"נ בת' חכ"צ סי' א' דמש"ה ל"א בכל יבמה דאינה ראוי' ליבום בשעת נפילה דהא היא והיבם היו אוננים משום דאיסור אנינות אינו אלא דרבנן חשיב ראוי' ליבום ודברי הרשב"ם תמוהים אליבא דשני המ"ד. נהי דכתיבה הוי איסור דאו' אפי' בשאר לשונות לדעת רוב הפוסקים מ"מ הא ראוי הוא לקנין וקנין אינו אלא איסור דרבנן ואולי יש לומר דמ"ש חכמים סתם קנין לכתיבה עומד מש"ה כל היכי דאין הקנין ראוי לכתיבה לא הוי קנין אך דוחק לומר כן דהא קיי"ל מקח שנעשה בשבת קיים. וגם למ"ד השני כיון דמצד הקנין ראוי הוא, ורק מצד איסור השבת היא המניעה הוי כמו אשרה דהתם דאיסור אחר גרם לו. ודברי הרא"ש ג"כ תמוהים דסותר ד"ע דשם בעירובין ס"ל דכל שאיסור אחר גרם לו חשיב ראוי ה"נ מצד ההבדלה עצמה יכול הוא אלא שאיסור ט"ב הוא שגרם לו או איסור האנינות למה לא נימא דחשיב ראוי כמו התם דחשיב פתחא ונ' בדעת הרשב"ם דדוקא לענין עירוב חשיב פתחא היינו כיון דקודם שבת הי' הפתח ראוי לכניסה ויציאה לא נימא דמשום איסור שבות דעכשיו שיהי' נחשב כאלו נסתם עתה ואין זה אלא שאינו מבטל מתורת פתח דמעיקרא יכעין זה אם הי' עושה הקנין בשבת אבל היכי שעדיין לא עשה כלום שנימא דהוי כאלו ראוי לעשות זאת ל"א דס"ס יש עליו איסור שבת אף שאינו אלא דרבנן ועיקר החילוק בין לבטל מה שהוא באמת או לעשות מה שאינו כאלו ראוי להעשות אבל דעת הרא"ש תמוה משיטת עצמו ז"ל ונלפע"ד דכל החילוק דגמ' התם היינו דוקא לענין עירוב רשויות וכדומה דאינו אלא להתיר איסור דרבנן אבל להתיר לעשות מצוה דרבנן הוי כעין מצוה הבאה בעבירה דהיכי דהמצוה דרבנן והעבירה דרבנן ס"ס אינו ראוי' לגבוה קרינן בה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש ה"ב בקורא בצד המת שיחזור ויקרא דהיינו דחשיב כמו מהב"ע ומיושבים ג"כ מה שתמה שם בתשו' מדברי השבולי לקט ורש"י סוכה (דף ל"ח ע"ב) ותוס' שם ובברכות דנחלקו בזה אם השומע חשיב ראוי לענות או לא דלהסוברים דל"ח ראוי יש לומר דס"ל כדעת הרא"ש שם