דברי יששכר קז

טרפה ומ"ש כבד מטחול וכליות. וגם אה"נ אם בכבד ל"ש סברת ר"ן וטור למה כ' הט"ז דכ"ש הוא כיון דהסברא דשייך בטחול וכליות לא שייך כאן ובתוה"ב הקצר כ' ג"כ כבד

וכן באמת מפורש ג"כ בתוה"ב הארוך (דף ל"א) דהך דינא הוא בכבד ובכליות וטחול וכל הני דחד טעמא הוא דריסוק מכאיב יוחר מניטל

וליישב דעת הט"ז נ' דהר"ן והטור וכל הנך רבוותא לא רצו לומר בדעת הרמב"ם הטעם דשלט במקום אחר דכל סברא זו ילפינן ממ"ש הוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' אלמא דחלינן הקלקול בדבר אחר

והנה הרמב"ם חולק על פי' זה ומפרש הוריקה כבד כנגד ב"מ כמראה בני מעיים ותימה בט"ז סי' נ"ב סק"ג שכ' על תמיהת הב"י על המרדכי שהביא ב' טעמים להוריקה הכבד שסוף לנקוב הלב ומעיים ועוד שסוף הכבד להינטל והקשה הב"י דא"כ מ"ש כנגד בני מעיים והט"ז האריך בדברי הגמ' וס"ס לא תי' כלום קו' הב"י מ"ש כנגד ב"מ. ותימה גדולה עליהם שהרי הרמב"ם מפרש כנגד ב"מ לא סמוך רק כמראה ב"מ ועיין בכ"מ ומגדול עוז שם והמרדכי העתיק דברי הרמב"ם בלי השגה משמע שמפרש כהרמב"ם א"כ אין כאן שום קושיא על המרדכי

ס"ס לפי דעת הרמב"ם נ' דבכבד בעי שיוריק כולה ובבני מעיים אפי' במקצת דבכבד וקורקבן כ' שהוריקו ובב"מ הוסיף אפי' כ"ש וא"כ בפשוט משמע דעת הרמב"ם דריסוק כאב לה יותר וכ"כ שפיר הר"ן לדעת הרמב"ם

וע"כ דהרמב"ם ס"ל כדעת יש מי שאומר שהביא הר"ן שם דבעי שיוריק כולו ומ"ש בידוע שנחמרו ב"מ אין הפי' דמשום דהכבד הוריק משום זה נחמרו בני מעי' רק אתרווייהו קאי הוריק הכבד כנגד ב"מ כמ"ש הכ"מ דה"ה דהמעיים יש להם מראה כבד כל כי האי גוונא בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' דהכבד הוא ג"כ בכלל בני מעיים

והט"ז דאזיל לדינא דידן לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל הוריקה כבד כנגד ב"מ בצד הב"מ שפיר מפרש דהטרפות הוא משום דסוף ב"מ לינקב ולא משום דכאב

והרמב"ם דלא ניחא לי' לפרש כן נ' משום דס"ל אחזוקי ריעותא ממקום למקום לא מחזקינן ודוקא במקום דחזינן הוא דחיישינן לא על מקום אתר

והנה בגמ' דידן (דף נ"ו ע"ב) אמר ר' אשי לא ניכול אינש אלא בשלקא והגמ' דחי לה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וא"כ ר"א דס"ל דמחזקינן ריעותא י"ל ג"כ דס"ל דמחזקינן ריעותא ממקום למקום וה"נ בכבד טרפה משום בני מעיים וא"כ שפיר י"ל דסתמא דגמ' דלעיל דאמר לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ מסדר הש"ס דהוא ר"א אמר לה דהוא ס"ל דמחזקינן ריעותא ממקום למקום ושוב ל"ל כאב גרע מניטל, וטרפות הכבד משום הב"מ הוא וכדעת הט"ז הנ"ל. משא"כ הרמב"ם ז"ל דס"ל כמסקנת הגמ' דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וע"כ דטרפות הכבד הוא לא משום הב"מ רק משום הכבד עצמה וע"כ כדעת הר"ן והטור והרשב"א דכאב גרע מניטל א"כ ל"צ לומר לאפוקי לקותא דרכיש ב"פ דשפיר לקותא טרפה משום דכאב גרע מניטל

ומ"ש כ"ת להשיב על דברי בענין לקותא [על מה שנדפס לעיל ח' נ"ו] דס' דרוסה אינו אלא דרבנן. א"י למה מחליט כן נגד הרשב"א והסמ"ג והטור והב"י ורמ"א שכ' דהוי דאו' והפמ"ג שכ' בשם המ"ב דהוי דרבנן יחיד הוא בזה ואף שהפמ"ג כ' לדייק כן מדברי הרמב"ם שכ' החמירו בספקו משמע דלא הוי אלא דרבנן אדרבה מדדייק לה מקרא משמע דס"ל דהוי דאו' ולשון שכ' החמירו בספקו דקדוק קל הוא ובמגילה אמרו כי האי לישנא לא התירו לכתוב אלא יוונית ועיין טורי אבן מגילה (דף י"ו ע"ב) בד"ה לימא דכ' דהוי דאו'

והנני להעתיק לכ"ת מה שהשגתי על דברי הפמ"ג סי' ל"א שפ"ד סק"ב דמשמע מדבריו בנתמסמם המוח ג"כ מעט כשר ואין נ"מ לדבריו בין נתמסמס לנתרוקן דבשניהם אם מעט כשר ואם הרבה טרפה. ולפענ"ד הדבר א"א דא"כ קשיא על המחבר למה פליג להו בחרתי. רק פשוט הדבר דבנתמסמם, אפי' מעט טרפה מטעם דדרכו להתמסמס הרבה וממילא הוי כנתמסמס מוסמס כולו וטרפה משום סופו

ונהי דיש קצת לחקור כיון דאפי' אם נתמסמס הרבה אינו טרפה רק משום דסוף המוח לנקוב וכמ"ש בתוה"ב הארוך (דף ל"א ע"ב). וא"כ אולי י"ל כמו דאמרי' ביתר כיס בורדא בסי' ל"ה דתרי רואים ל"א ה"נ נימא דתרי סופו ל"א סופו להתמסמס וסופו לנקוב ועי' פמ"ג בסי' מ"א בשפ"ד סק"א

אך באמת אין זה דמיון להחם. דבשלמא ביתר כנטול דכ' הרשב"א בת' צ"ת דמרבה כחול ימים עם יתרונו רק דהוי כאלו ניטל מש"ה שפיר כל היכי דניטל אינו טרפה מצד עצמו ל"א דהוי כאלו נטל כיון שלא תגיע לידי מדה זו לעולם. משא"כ היכי דודאי לנו שתגיע לידי כך מה בכך דהוי תרי סופו. ס"ס תבוא לידי כל אלה

ודרוסה תוכיח היכי דהאדים בשר נגד בני מעיים סופו לירד לב"מ. והאדים פירש"י דטרפה משום דסופו לנקוב וה"נ דכוותי'. ובפ"ח מטריף ג"כ נתמסמס מקצתו: דברי ידידו דוש"ת, סימן סה כבוד הרב הג' מעוז ומגדול איהו יאי וגירתי' יאי וכו' כש"ת מ' אברהם ירחמיאל נ"י האבד"ק לענטשנא

הנה מה שהקשה כ"ת על דברי הרמב"ם ז"ל דפ"ב מהל' שחיטה ה"י דמותר לשחוט את המעוברת דעובר ירך אמו הוא. והקשה לפי דברי הלח"מ פ"ז מהל' עבדים ה"ה ס"ל לרמב"ם דעובר לאו ירך אמו

במטותא מני' אדרבה הרי הלח"מ כ' מפורש דהרמב"ם ס"ל דעובר ירך אמו היא. וכ"כ ג"כ בפ"ד מהל' פסולי המוקדשים ה"ו דמאי דפסק כר"י בהפריש חטאת מעוברת דהוי כמפריש שתי חטאות אינו משום דעובר לאו ירך אמו אלא משום דס"ל אדם מתכפר בשבת הקדש וכרבא שם בתמורה (דף כ"ה ע"ב)

ובאמת א"א לומר באופן אחר דהרי גם בפי"א מהל' נזקי ממון הי"ב כ' ואם ילדה לאחר שנגמר דינה ולדה אסור שהעובר ירך אמו וכרבינא סנהדרין (דף פ' ע"ב)

ומ"ש הלח"מ שם חילוק בין אומר את שפחה ולדך ב"ח דהוי כמשחרר חצי עבדו אבל אומר את בת חורין ולדך עבד דלא הוי כמשחרר חצי עבדו. היא סברא טובה ומתוקה דכל זמן שהולד במעי אמו כיון דעובר ירך אמו אין לה קיום בפ"ע והאם משוחררת אלא כשיצא לאויר העולם אז הוא דנעשה עבד וס"ס כשהיא מעוברת אז השחרור חל עלי' לגמרי. והוא תי' מספיק לתרץ קו' הראב"ד על הרמב"ם וכ"כ ג"כ הש"ך יו"ד רס"ז סקע"ה

ומ"ש הלח"מ בעצמו שהוא דחוק מאד היינו משום דקשיא לי' למה לא תירצו בגמ' תמורה (דף כ"ה ע"ב) שם דשני המ"ד ריה"ג ורבנן שניהם אה"נ ס"ל עובר ירך אמו אלא דריה"ג ס"ל דהולד נמשך לגמרי אחרי האם משום הקרא דהאשה וילדי' ורבנן ס"ל דהשעבוד חל על הולד בפ"ע זו הוא דק"ל להלח"מ

אבל באמת זו לפענ"ד לאו קושיא הוא דס"ס צ"ל כן לדעת רבא ורבינא הנ"ל ושאר אמוראים דס"ל עובר ירך אמו דא"כ יהיו כיחידאי אע"כ דס"ל כן והגמ' דתמורה לא נחית להכי אלא ליישב דעת המ"ד קמא אליבא דר"י דס"ל שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו ע"ז אמרו דיש