דברי יששכר קג

כתבנו למעלה דבדבר שלפנינו הוי טרפה והס' הוא אם להכשירו אז הוא דצריך בדיקה

עוד מ"ש הט"ז כמו בנפלה לאור ונחמרו בני מעי' דצריך בדיקה. תימה גדולה היא דהא שם אמרו בפירוש טרפה דחשבו אותה בכלל ואלו טרפות בעוף. ומה שהוסיפו ונחמרו ב"מ פי' היינו טעמא דנפלה לאור משום דנחמרו ב"מ ותיכף שנפלה לאור חיישינן לה וצריכה בדיקה וס"ס אדרבה מדהוצרכו התם לפרש דצריכה בדיקה משמע מפורש דכל היכי דלא נאמר מפורש דצריך בדיקה א"צ

וגם נפלא מאוד מזה דעת הרשב"א דהרי גבי ריאה דאיגלד כאהינא סומקא דכ' בה"ג דצריכה בדיקה השיג ע"ז הוא ז"ל בעצמו דהרי סתמא אמרו שהיא כשרה משמע דא"צ בדיקה ואיך החליט בעצמו הכא דצריך בדיקה

וכן מ"ש ראי' מדאמרו בגמ' פשיטא דאי אינקב טרפה בעי בדיקה שא"ה דאיכא ח' סכין שאינו בדוק ובהמה בחיי' בח' איסור עומדת ואינו שום ענין להכא

וכן הראי' שהביא מהטור ברמזים ג"כ הפלא ופלא דאדרבה משם ראי' להיפוך דמ"ש הטור בודקים לאו דוקא וכמש"ל דאם הי' דעת הטור דצריך באמת בדיקה לא הי' כותב בפסקי הרא"ש לשון שיצא חלילה מכשול עי"כ ע"כ סברא יותר דמ"ש שם הוא העיקר וכאן לא כ' רק לחומרא אבל לא לעכב בדיעבד

וכן ראיתו מדברי הרמב"ם מדלא הביאו ע"כ דפשוט אצלו דבעי בדיקה ולא הי' צריך להודיע זאת. אתמהה. פוסק כמותו לא יביא דין זה ויסמוך על תבונת מי שיעיין בזה. והנה ר' עוירא ור' ספרא אצלם הי' דבר זה לחידוש וכיון שאמוראים לא ידעו זה עכ"פ הרי ראה הרמב"ם שיש מקום לטעות והו"ל להביאו

כללא דמלתא לפי הנראה ודאי דדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש ל"ל אותה בדיקה כלל וכבר כתבתי דגם הטור ל"ל דמעכבת וגם מהרש"ל לא כ' אלא דצריך לבדוק לכתחילה אבל מ"מ אם נאבד כשר כמ"ש הש"ך בשמו דכ' דל"ח שמא הבריא אלא בושט ודקין ומרה וכ"כ בריש א"ט ס"ה א"כ בבה"כ ל"ח שמא נקב והבריא רק דמחמיר לבדוק כשהוא לפנינו

ודברי נה"כ במה שמשיג על הט"ז בזה הם ברורים מאד. רק בזה יש עליו השגה שכ' דמתשו' הרשב"א תש"ס אין ראי' דדוקא מב' צדדים אבל מצ"א גם הרשב"א מודה. ובאמת בזה דבריו תמוהים דנהי דמתשו' הרשב"א תש"ס אין ראי' אבל מ"מ בת' הרשב"א ר"ג מבואר כדברי הט"ז רק דכבר כתבנו דרוב הפוסקים חולקים על הרשב"א וכמש"ל וזה הי' טעם הפמ"ג והתב"ש שנמשכו אחר דברי הט"ז מפני שראו שבאמת דעת הרשב"א כן אך מ"מ רוב הפוסקים לא ס"ל כן

והנה המהרש"ל באותו סימן אחרי כותבו כל הנ"ל כ' ואף הרשב"א דמחמיר אינו מחמיר אלא בהמסס ובהכ"ס אבל בקורקבן גם הרשב"א מודה וכו' בח' שלא נקב וכו' א"כ היכי דלא נבדק פשיטא דגם הרשב"א מודה דמוקמינן לי' בח"כ ודבר זה ברור עכ"ל. והנה המהרש"ל לא באר מנא לי' זה רק שכ' זאת מסברא. והדבר זה מוכרח לפענ"ד יגיד עליו רעו תשו' הרשב"א דסי' שע"ד והוא הדין המבואר במחבר סי"א דהתם אף שאנו רואים שהוא שלם מבחוץ מ"מ הרי הוא שלם גם בפנים וע"כ באיזו צד נתרפא וא"כ אין כאן הכרע לא לצד זה ולא לצד זה וא"כ הוי כנאבד ואפ"ה מכשיר הרשב"א וכ' בטעמו ש"ד דעוף זה בח"כ לגבי נקבים אלו עומד

וא"כ הרי הרשב"א סותר א"ע מת' זו לת' שבסי' ר"ג וע"כ כמ"ש מהרש"ל דבקורקבן גם הרשב"א מודה להיתר. ודברי הש"ך סקל"ח שכ' דאין זה דרך ברור בעיניו תמוהים דודאי דאין דרך אחר לפרש דברי הרשב"א. ונ' דכוונת הש"ך רק לדברי תה"ד אבל ברשב"א אין דרך אחר לפרש רק כמ"ש

ומ"ש בט"ז סקי"ח דאין אותו הטעם מספיק. ודאי דלפי הנראה דברי הרשב"א בזה ברורים ומזוקקים וכדברי מהרש"ל. א"כ ודאי בקורקבן שנאבד בלא בדיקה אף שמצאנו בו מחט ודאי דאף הרשב"א והמחבר האוסרים בכרס ובה"כ מתירים בכאן והט"ז יחיד הוא נגד כל הני רבוותא ע"כ יש להתיר בהפ"מ להלכה ולמעשה

והנה בס' בינת אדם כ' ג"כ בדין זה. ומ"ש דדין זה גרע מדינו של ת' הרשב"א דהתם רוב הנבלעים דרך הושט. אמת אם נימא דלשמא נקב חיישינן ולשמא נתרפא ל"ח א"כ יש לחלק. דהתם אי נימא דנבלע דרך הושט א"כ שלם הוא מבחוץ. אבל בנאבד אף שנכנס דרך הושט ס"ס שמא נקב מעל"ע. אבל באמת לפמ"ש המהרש"ל בדעת הרשב"א דבקורקבן ל"ח שמא הבריא א"כ ל"ח שמא נקב כלל דהרשב"א בעצמו מפרש הבריא נקב

וגם בלעדי זה מה בכך שאנו רואים שהוא שלם מבחוץ ול"ח שמא נתרפא ה"מ ל"ח שמא נתרפא היכי דא"ל לתלות כלל שמא נתרפא. אבל היכי דודאי בחד צד נתרפא מ"ט לא ניחוש שמא בצד זה כי היכי דבכאן נתרפא. וע"כ דל"ח לנקב כלל דאי נקב ודאי נתרפא

ואין להתעקש ולומר דכל מה דמצינו למעט בחשש נתרפא ממעטינן ובזה צ"ל משני צדדים ואי מצד זה ל"ח אלא בחד צד הבל הוא דכי היכי דהכא נתרפא ה"ה הכא

ובסוף דברי הב"א נראה שלא ירד לדקדק שדברי הרשב"א סותרים זה את זה לכאורה ואנו מוכרחים לומר שדברי מהרש"ל ברורים מאד

ומ"ש בב"א להתיר בחג השבועות ברור שיש להתיר תמיד בהפ"מ

ונהירנא שבהיותי עוד בק' פלאצק והורה הרב דמתא הרב מ' ליבל נ"י שהוא כעת באמטשעסלאוו להיתר בעובדא זו ובאו אלי כמה לומדים לערער ע"ז. ואמרתי להם לא ירד בני עמכם שהדין עמו וכמש"ל: דברי הדוש"ת. ש"ב. סימן סב ב"ה כ"א אדר תרמ"ט

לידידי הרב החריף ובקי וכו' מ' משה ארי' נ"י פרידמאן

בדבר שאלתו. הן אמת שאין שום נ"מ דגם מחטא בטרפשא דלבא לא הוי אלא ס' טרפה. ואף שהמחבר כ' שם סתם הלא באר בב"י דלא הוי אלא ס' כמו מחט שנמצא בחלל הגוף ולא אדע מ"ש הפמ"ג סי' מ' סק"ו ויש לעיין. א"י מה מקום עיון בזה מה שלא נמצא לו שורש בש"ס

אך מה שהתרתם כלים של חרס ע"י הגעלה ג"פ והחולקים עליכם מתירים בלא הגעלה אין דעתי מסכמת עמכם שלא מצינו שום מקום להתיר במחט שנמצא בחלל הגוף הכלים לאחר מעל"ע. והנוב"י מה"ת כ"ג אינו מתיר אלא בטרפות שיש מתירים ולא במחט שנמצא בחלל הגוף עיין מה"ק ליו"ד כ' באר שם דבריו מפורש לענין מליחה, עיי"ש דדבר זה קל הוא ממחט דהכא גם הברכי יוסף אינו מתיר רק בכה"ג והג"ה דרעק"א אינו מתיר אלא היכי שלא היתה נקובה לחלל הגוף אלא היתה טמונה בבשר הדופן ולא בסתם מחט שנמצא בחלל הגוף דקרוב לודאי טרפה

ואף דמלשון הגמ' משמע דהוי רק ס' מדכ' רש"י חולין (דף נ"ג ע"ב) ד"ה בקוץ אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה א"א מפני שאין נקב דק ניכר בהן משמע עכ"פ דלא הוי ודאי. וכן משמע מל' המחבר ס' נ"א ס"א אעפ"כ הרואה בתב"ש סי' נ"א ובפמ"ג במשבצות