דברי שאול עה"ת ומגילות צ

והנפש לא תתפעל מזה והנפש יתיסר בענין מכאוב לנפש ולפענ"ד עד"מ באדם ההמוני והפחות לא יתפעל בדברים כמו שאמר שלמה בחכמתו בדברים לא יוסר עבד כי אם בהכותו ביסורים קשים אבל הנכבד ידאב וירגיש יותר בבזותו אותו אדם בדברים קשים יותר מכל מחלה וכל נגע והטעם שנפשו השכלי עליו יכאב. והנה לפענ"ד אין גיהנם קשה יותר להנפש בידעה שם האמת לאמתו כל תגמולוהו של הקב"ה עליו בכל רגע ורגע וכמה העוה הנפש נגדו ואין להשים מנוס למלט הנפש מהבושה הלז איך נפש שפילה כמוה תמריא במרום ואי אפשר להכחיש ולא ליפות שיום הדין הוא הגיהנם להגוף ויום התוכחה הוא מה שמייסרין נפש כי יבוש ואין מענה וז"ש יוסף קטנן של שבטים ומה ניקל היה להשבטים לאמור לפניו שקרים וכזבים ולכסות עוונם בכזב ושקר ואפילו הכי הבושה כסתה פניהם ולא יכלו לענות אף כי שיבא הקב"ה ויוכיח לאדם על פניו רשעו וכמה גדלו חסדיו עליו על אחת כמה וכמה וד' יצילנו מהבושת הגדול הלז ובצל כנפיו נחסה ונתלונן ביום הפקידה וד' יזכנו לשוב אליו באמת ובלב שלם אמן

עוד נראה לי דמה שאדם חוטא מצד תאוה הגופנית יש גהינם גשמי ומה שחוטא מצד שכלי ע"ז נענש ברוחני למען שיקבלו הגוף והנפש יחדיו חלקם וזה לדעתי מה שאמרו בחלק דהקב"ה מרכיב לגוף ולנפש יחדיו ודנם והיינו שהנפש תרגיש ביסורי הנפש והגוף מרגיש ביסורי הגוף ואם שגיתי ד' יכפר בעד והבן הדברים

והנה עיניכם רואות ועיני בנימין אחי כי פי המדבר אליכם מהרו ועלו אל אבי והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים. הנה לא נודע מה כוון בזה יוסף ואין מדרך המוסר לפאר עצמו כ"כ גם ידע היטב שיעקב לא יתפעל מהכבוד החומרי והגשמי כי במה נחשב הוא בעיניו. אמנם נראה לאשר חש יוסף אולי לא יאבה יעקב אביו לבא אליו כי יאמר בלבו מי יודע אם יוסף עומד בצדקתו ואם אולי פן ברוב הימים נטה לבבו חלילה מדרכי אביו ובפרט כי היה לשר ושופט בארץ מצרים ע"כ חשב יוסף להראות לו במופת חותך כי עוד לבבו שלם עם אלקים ובפרט והמופת היותר הגדול כי עוד לשון הקודש שגור בפיו אף שלא דיבר בו שם כי מלבד אחיו לא דיבר עם אדם וגם עם אחיו הערים ודיבר ע"י מליץ ומזה שעט כי עוד יראת שדי צפן בקרב לבו וחרות על תלמי לבו כל תורת יעקב אשר שם בפיו בלה"ק וז"ש כי פי המדבר אליכם בלשון הקדוש וכדרשת חז"ל וע"כ תגידו לאבי שאף עם כל כבודי הנה בכ"ז אמרותיו הטהורות צפון בלבי ודו"ק היטב:

ומזה מוסר השכל אשר בזמנינו בעת ידע הנער קרוא קריאה אחת בלשון לעז ישליך אחרי גיוו כל תורתינו הקדושה וימאס בלה"ק למען יוכל לדמות עצמו לאיש לועז ובעוה"ר הרבה יש לדבר בזה אבל כשם שמצוה לומר וכו' ד' ירחם עלינו. ויתכן יותר כי אמר להם שכל הוויכוח אף שהיה ע"י מליץ והיה קורא אל המליץ והוא אמר להם ומזה הבינו כי ידע טוב לה"ק על משפטו ולא כמי שלמד לשון אחד אשר לא שפת מולדתו הוא ומ"ש הרמב"ן שבארץ מצרים יוכל להיות כי היו יודעים בלשון הקודש תמהני שהרי פרעה לא ידע לשון הקודש כמ"ש חז"ל

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם והורדתם את אבי הנה: הדבר יפלא דאיך חשב שיעקב אבינו הקדוש יתפעל מהכבוד המדומה עד שיעזוב ארץ כנען הנבחרה ללכת למצרים הטמאה וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דהנה באמת כל מעשה אבות רמיזות הם והם ידעו כי לא על חנם היה כל הענין ובאמת הם מוכרחים לגלות למצרים והנה ידע יוסף כמה קשה בעיני יעקב לרדת למצרים כי חשש פן יתגאלו בתועבות המצרים אבל באמת ענין הגלות אדרבא בא להתיך הזוהמא וביאור הענין דכמו שהנשמה שטרם נבראת באדם היתה מעונה בשמים והיתה טהורה כעצם השמים לטוהר ובכ"ז נשתלחה משמי מרום להגוף הנגוף ואף שהוא בסכנה גדולה וכמה נשתקעו בהבלי הזמן ולא היתה יציאה כביאה מכל מקום אם זכה האדם שיהיה צדיק זהו כל פרי התכלית שהחומר נעשה רוחני ואז יוודע איפוא פעולתה כמו כן הגלות אף שכמה וכמה הטבעו בבוץ רגליהם בכ"ז מי שעומד חזק במשמרת האמונה תגדל שכרו מאד והנה זה שאמר לו שלא יתירא מגלות שיראה שיוסף היה לבדו במצרים והיה עליו כמה הרפתקאות עוני ויסורים ואח"כ עושר וכבוד ששתי אלה הם הגורמים קלקול והשחתה בנפש ובכ"ז רגלו עמדה במישור וע"כ בזה יתפייס יעקב וירד הנה כנלענ"ד

וירא יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם הנה לא נודע מה ראה בעגלות והנה ע"ד הפשט נראה כי הנה כשרוצה אדם לנסוע לחבירו לא שייך לומר שישלח לו חבירו עגלה מיוחדת שתסע לשם ריקן והוא יסע בה והא יוכל לשכור לו עגלה שם אבל אם שולחין אחריו או אחר חתן וכדומה אדם נכבד אז שולחין אחריו עגלה מיוחדת להורות כי אך למענו שולח העגלה והנה גם כאן כשראה יעקב ששלח יוסף אחריו עגלות ולא שצוהו לשכור לו עגלות ע"כ שאתייקורי אתיקיר ביה ולא שהוא מוכרח לנסוע מפני הרעב ולכך ותחי רוח יעקב כי הוא מעולם לא רצה להנות משל אחרים וכמאמר ר"ז דאף דשונא מתנות יחיה מכל מקום שאני דבי ר"ג דאתייקורי היא דמתיקיר ביה ודו"ק: