דברי שאול עה"ת ומגילות עא

שלל ממנה כל נפשה וכוחותיה וז"ש בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני כמו בן כוחי היינו שכל כחות נפשי ניתן אל הבן ההוא ויתכן עוד דהנה כבר נודע מ"ש הזהר דכל מי שהוא בא מסטרא דנוקבא הוא אינו בן קיימא וז"ש בן אוני היינו שבא מצדי וכמ"ש המילדת כי גם זה לך בן היינו שבא מצדך וז"ש בן אוני ואביו קרא לו בנימן היינו שאביו ידע ברוח הקודש שצריך להוליד י"ב שבטים וא"כ הוא בא מצד אביו ולכך קרא לו בנימין כפירוש הרמב"ן שימין הוא מלשון כח וגבור' והיינו שיהי' חי וקיים ודו"ק

ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שאו בן אוני. לא נודע הכוונה וגם הוא לשון מיותר בצאת נפשה כי מתה אטו לא ידענו שהנפש יוצא בעת מית'. ולפענ"ד הכוונה דהנה כבר נודע כי יש מיתה טבעית ומיתה אלקית כמ"ש הכוזרי לחלק המיתה לארבעה חלקים ואנחנו נדבר משתי המיתות האלה והבדל יש ביניהם שהמיתה הטבעית באה מחמת הגוף שנחלש ונאבדו כוחותיו ומית' האלקית יש שהגוף בחזקה רק שהעונש מן השמים וזה לדעתי ענין כרת הנפש ר"ל שהיא בימי בחרות שהגוף בריא אולם והנפש נכרת משא"כ כשבא בשנים שאף שיכול לחיות אבל מכל מקום הגוף נחלש ג"כ והנה כאן שהיה מיתה אלקית שע"י שתהיה עזר לבניה היתה מוכרחת למות שם וא"כ נפשה יצאה אבל הגוף היה בריא אולם וז"ש ויהי בצאת נפשה כי מתה היינו שלא מתה מצד הגוף רק מחמת הנפש ותקרא לו בן אוני והיינו מלשון אונים ואמיץ כח שהיינו שהיא עוד בכוחותיה ויתכן שניהם שגם בן צערי ואוני מלשון אנינות יתכן שניהם שע"י שהיא בכוחותיה ולא היה מיתה טבעית על כן נצטערה שהיה מיתה אלקית וע"כ לעונש שהיא לא ידעה שצריכה להיות עזרה לבניה וא"כ אוני צערי ואוני כח יתכן שניהם ועיין רמב"ן שלכך אביו קרא לו בנימן

וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו וגו' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה הנה כל הענין נראה לפענ"ד דהנה עשו הלך לקראתו למלחמה ומה שנהפך אח"כ לאוהב לפענ"ד היה אחרי כי כבר הכניע יעקב את שרו של אדום למעלה ע"כ נהפך הוא לאוהב וע"כ היה המעשה של המלאך קודם ביאת עשיו והנה באמת המלאך רצה להזדווג לו ולא יכול לו כי היה זכותו רב אבל כי נגע בכף יריכו וזה רמז להבנים אחריו והדורות הבאים בזה יכול לפגוע בו כי לא היה כחם גדול כ"כ שיוכלו לעמוד נגד השר של אדום ולכך ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו וזהו הענין שלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי זה מורה שהמה חלושים נגד האומות ואלמלי היה להם זכות גדול לא היה המלאך יכול לו וע"כ נאסר לבני ישראל וזה לדעתי מה שאמרו בחולין דף צ"א טול גיד הנשה בפניהם ופרע להם בית השחיטה כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ והקשו התוס' הא שחיטה בודאי לא נצטוו ואפ"ה אמר בשביל בני יעקב וה"ה גיד הנשה ולפמ"ש יש לומר דבשחיטה אמר פרע להם בית השחיטה והיינו שעיקר השחיטה בשבילם אבל גיד הנשה מצות ב"נ הית' להורות שהמה ישלטו בישראל וזה ענין איסור גיד הנשה לישראל ודו"ק היטב

עם לבן גרתי פירש"י ותרי"ג מצות שמרתי הכוונה לפענ"ד כי כ"כ היתה ריחוק בינינו עד שלא נחשבתי רק לגר שם ולא לתושב שישבתי עשרים שנה ובכ"ז נחשבתי לגר כי השנאה שהיה מפאת הדת היא הבדילה בינותינו עד שנחשבתי לגר אצלו וזהו גרתי ותרי"ג מצות שמרתי

וילך ראובן וישכב את בלהה: ראיתי בחידושי הגרשוני להגאון בעל עבודת הגרשוני בסוף דרושיו שהביא בשם זקני הרמ"א שאמר כמו דדרשו בשבתן על פסוק אשר ישכבון את הנשים ע"י ששהו את קיניה ובטלו מפ"ו מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבו אותם וה"ה בזה ע"י שראובן בלבל היציע לכך מעלה עליו הכתוב כאילו שכב וכתב בחידושי הגרשוני ששמע שדמות דיוקנו של ראובן בא לו והשתחוה על שלמד זכותו עליו והנה אני מצאתי הדבר בזהר פ' וישלח בפסוק ויהי בשכון ישראל בשם ר"ח התנא הגדול ע"ש ודו"ק

אם יהי' אלקים עמדי אמרו במדרש מכאן שאין הבטחה לצדיקים. הכוונה לפענ"ד כי ענין הבטחון האמת הוא שמחשב בנפשו שהוא אינו ראוי לשום טובה כמ"ש החוה"ל שיחשוב האדם שזכיותיו נטבעו ביון מצולת הטובות והחסדים שגמל אתו יתברך וא"כ ממילא ל"ש הבטחה לצדיקים כי איך שייך הבטחה על זכיות ושוב מסיר בטחונו מאלקיו וחושב שבזכותו ינצל וזה לא נקרא בוטח בד' וכבר כתב הרמב"ן כי אף שאין לו שום זכות זה גופא שבוטח בד' זה זכותו ולכך כל שהוא צדיק יותר מחשב עצמו שאינו כלום ולכך אין הבטח' לצדיקים

ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. כל הענין הלז והסדר שסדר לפניו היה לדעתי ענין נרמז לעתיד וכבר אמרו במדרש כל מעשה אבות סימן לבנים והנה יעקב אבינו ראה ברוח קדשו שבניו יהיו בגלות תחת יד אדום ונתיירא מהאי קרא ואבדתם בגוים וכאמרו במכות דף כ"ד דרב אמר אנא מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים וע"כ חשב בדעתו שהוא בעצמו יתן לו הבנים לגלות תחת ידו וכבר אמרו במדרש פ' הלז אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשיו עתידין או"ה